האב ביקש עזרה: אני כל כך שבור מהדברים שאמר הבן שלי

היה זה חודש וחצי לפני עידן הקורונה, פגשתי יהודי יקר וכך הוא סיפר לי: "כל חיי השקעתי בילדים שלי.

אני לא יכול לתאר לך כמה "דם" כפשוטו אני ואשתי השקענו למען הילדים שלנו. אהבה, חום, נתינה ומה לא.

וברוך השם כל הילדים שלנו טובים ומוצלחים, אבל הכול החל להשתבש אצל בננו האחרון.

הכול נסע והלך למישרין בחיידר, בישיבה קטנה, עד שהוא הגיע לישיבה גדולה. בתחילה, לפחות למראית עינינו, הלך טוב.

עד שראינו שבננו פחות רוצה לחזור לישיבה.

ניסיתי לדבר איתו: 'למה אתה לא רוצה ללכת לישיבה'? והוא היה מתחמק ואומר בצחוק: 'סתם, אני יותר אוהב את הבית, כבר מחר אני הולך לישיבה'. אבל אבא זה אבא והרגשתי שהבן שלי פחות ופחות אוהב את הישיבה.

איכשהו המצב המשיך, וכעבור תקופה כששמתי לב שהילד גורר רגליים, אמרתי לו: 'אולי תעבור ישיבה'? אבל הוא לא רצה.

ישבתי עם בני בחג חנוכה האחרון ודיברנו שיחה אישית ארוכה.

דיברנו על דא ועל הא ובאמצע השיחה, דרך אגב, הבן שלי אומר לי: 'אבא, תאמין לי - אבל רק בגללך ובגלל אמא אני נשאר בישיבה, אחרת מזמן כבר הייתי עוזב'...

מרוב הלם לא ידעתי מה להגיד לו, רק חיבקתי אותו חיבוק קטן ואמרתי לו שאני מאוד אוהב אותו ומאוד מעריך אותו.

למחרת כשקצת נרגעתי אמרתי לבני: 'אולי כדאי שתדבר אם אדם אחר למה קשה לך בישיבה. אולי זה יעזור לך'.

'טוב, אני מוכן' אמר לי.

אני כל כך שבור מהדברים שאמר הבן שלי, שהוא רוצה לעזוב את הישיבה ובעצם הוא נשאר בה רק בגללי.

איפה טעיתי פה? מה עשיתי פה לא טוב? מה עוד יכולתי לעשות?

ואולי טעיתי ואני מוכן לעשות שינוי!"

כל כך ריחמתי על אותו הורה. כמה דם הורים משקיעים בילדים, חולמים חלומות והנה פתאום הכול מתעופף להם.

פגשתי את הבן שלו לאחר מספר ימים. בחור חכם, מופנם מעט. התחלתי לשוחח איתו ובאמצע הוא אומר לי:

"תבטיח לי שלא תגיד את זה להורים שלי - הייתי אפילו יוצא לעבוד".

"לא טוב לך בישיבה? אתה לא נהנה בישיבה?" שאלתי.

וכך הוא סיפר לי: "נכנסתי לישיבה גדולה וקצת איבדתי את עצמי. למדתי בישיבה קטנה, קטנה מאוד של כ-50 בחורים ועברתי לישיבה גדולה של כ-400 בחורים.

אם אתה לא חזק אף אחד לא שם עליך. הכרתי את המשגיח שלי רק ממספר פעמים שלא קמתי לתפילה שאז הוא העיר לי על כך.

הוא בחיים לא ניגש לשאול בשלומי ומה קורה איתי, אבל הבנתי שהוא לא יכול לשלוט על 400 בחורים. הכול הלך טוב ויפה עד שלפני תקופה לא היה לי חברותא - כך ישבתי חודשיים בלי חברותא.

ושם נשברתי, אין פה אף אחד שאכפת לו ממני! אף אחד לא ניגש לשאול אותי: אתה צריך חברותא? או, למה אין לך חברותא? אתה מסתדר? לבד לא קשה לך?

כלום, כלום, כלום!  אף מילה!

זה מאוד מאוד כאב לי ממש נשברתי מזה, הרגשתי לבד ועזוב בתוך הר געש. אני אוהב ללמוד אבל קשה לי ללמוד הרבה מאוד שעות, כך לבד.

בישיבה קטנה היה לי משגיח ממש מיוחד שהיה פעם בשבוע לפחות שואל לשלומי ומה קורה איתי, ואיך אני מסתדר בישיבה, ואם אני צריך משהו שאני אבוא אליו והוא יעזור לי. זה נתן לי הרבה כוח להמשיך ולהיות בישיבה. ידעתי שמישהו חושב עליי ואכפת לו ממני, מה מצבי, ומה קורה איתי".

ישבתי לפני תקופה עם כמה אנשי חינוך והיה דיון על מצב הנוער בישיבות, ואני אמרתי להם שלדעתי לשים משגיח אחד על כל כך הרבה בחורים זה עוול ממש וזו אחת הסיבות לנשירה.

צריך לשים על כל קבוצה קטנה של בחורים משגיח, או אפילו אדם מיוחד שידבר עם כל בחור ובחור מה הוא צריך, מה קשה מה טוב, בין ברוחניות ובין בגשמיות. שזה יהיה התפקיד שלו בישיבה לדאוג באמת ושאכפת לו ממצב הבחורים.

מרדכי רוט.

אחד מהנוכחים התפרץ ואמר לי: "בשביל כמה בחורים שיש להם בעיות לא נשים כל כך הרבה משגיחים".

אמרתי לו: "בוא נגיד ש-50 אחוז לא צריכים משגיח או אדם שיתייחס אליהם באופן אישי.

אבל 50 אחוז בטוח שצריכים, זה ממש לא כמה בחורים".

אתה יודע כמה בחורים יש להם קשיים ברוחניות בכל מיני תחומים בתחום של אמונה, תאוות, נפילות, שאלות בכל מיני נושאים, קשיים בלימוד, ולא חסר דברים. לא אפרט אותם פה על הכתב.

זה גיל ההתבגרות ובפרט בימינו עם כל מה שהתקדם, בחורים מתמודדים.

ובחורים צריכים מענה.

אבל הכי חשוב זה שהם ירגישו שיש מישהו שאכפת לו מהם שדואג להם. שרוצה בטובתם.

לא רק דואג שיהיו בכל הסדרים ויהיו בכל התפילות וילמדו. אלא מה קורה איתם, עם הנפש שלהם לנשמה שלהם.

אמרתי לו יש תופעת נשירה גלויה ויש תופעת נשירה נסתרת, בחור נמצא בישיבה ונפשו ורוחו ונשמתו נשרו בשקט בלי שאף אחד יודע.

אני מכיר כאלו שהחיים שלהם הרוחניים והנפשיים ניצלו כאשר היה להם אדם אחד! שהאמין בהם

וחשב עליהם.

אחר שם אמר: "זה לא מציאותי, זה הון תועפות של כסף לשים כל כך הרבה אנשי צוות, אין את זה".

 אמרתי לו: "זה לא שאין כסף. יש היום כל כך הרבה תורמים והתרמות למוסדות, לארגונים. לכזה דבר חשוב אין כסף? להציל את הנוער אין  כסף? יש לזה כסף רק צריך לדאוג לזה. צריך לדאוג לסדרי עדיפויות אמיתיים, והצורך הזה הוא בוודאי אחד מהראשונים".

חשוב לי רק להדגיש שבוודאי יש משגיחים ומשפיעים רבים וטובים שמוסרים את נפשם למען הנוער ואשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא.

אני גם מאמין שאם כל אברך שלומד היה משקיע שעה שבועית בבחור, לוקח בחור לחסות עליו מבחינה נפשית, רוחנית, דברים היו נראים אחרת.

אני הרבה ממליץ להורים לבחורים, [הגם שזה עולה כסף, בל נשכח שאחד מהדברים שעליהם כתוב שהכסף חוזר, לבד מהוצאות שבת וחג, זה הוצאות בניו לתלמוד תורה, כמבואר במ"ב סימן תי"ט] לתת לבן שלהם - בפרט בישיבה קטנה וגם בישיבה גדולה מותר - אברך שילמד סדר אחד עם הבחור.

לא רק שילמד איתו אלא גם שיעודד אותו שיחזק אותו.

שירעיף עליו חום חוזק ועוצמה.

בישיבות חסידיות הדבר הזה נעשה יותר ויותר מקובל, ולדעתי זה יכול להציל הרבה הרבה בחורים כאשר יש להם אברך שלומד איתם סדר אחד.

פעם שאל אותי משגיח מה נראה לי שהוא יכול לעשות טוב בתור משגיח ומשפיע על בחורים.

אמרתי לו שלפחות פעם בשבוע הוא ייגש לכל בחור וידבר איתו אפילו דקה אחת מה שלומו, מה עובר עליו, איך הוא מרגיש, קשה לו משהו. ותגיד לו שאתה חושב עליו ואכפת לך ממנו.

זה מה שצריכים הנוער, הבחורים, וכל אדם בעולם.

אמר ר׳ יוחנן טוב המלבין שיניים לחבירו יותר ממשקהו חלב שנאמר: "וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב" (כתובות קיא:).

כל אדם שיש לו השפעה על אנשים רב, משפיע, אדמו"ר, מרצה וכו'. כמה משפט אחד של אותם אנשים יכול לחולל פלאות, ממש להציל אנשים. אם הוא רק יגיד לו כמה אתה מיוחד, קדוש, כמה אני חושב עליך, כמה אכפת לי ממך. כמה כוח היו מקבלים אנשים.

פעם רב גדול לקהילה גדולה בניו יורק סיפר לי, שהוא נוהג פעם בשבוע להתקשר לכל אחד מבני קהילתו, לשאול בשלומם, לעודד אותם  וכו. כמה כוח הוא נותן להם. אי אפשר לתאר איזה רב קדוש הוא....

זה מה שצריכים כל העולם. הלוואי שכך יהיה ואז העולם ייראה אחרת בעזרת השם.

שבת שלום מלאה אור, אהבה, קדושה ואמונה לכל עם ישראל הקדושים.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!