שתי פגישות ברחוב ללא מוצא

את המעשייה שאתם עומדים לקרוא, שמעתי מ'כלי ראשון'. המספר - נהג מונית, בשנות השישים לחייו, העוסק במקצועו מיום עומדו על דעתו; יהודי שהקשר שלו ליהדות מסתכם בזיכרון עמום מגיל שש, כשהתלווה אל סבו לתפילת "כל נדרי" באחד מבתי הכנסת בעיראק.
לאחר המקרה, אמנם לא שב האיש בתשובה שלמה, אך נזהר ומקפיד על קלה כבחמורה בכל הקשור לדיני ממונות.

יום אחד, בשעות הבוקר המאוחרות, שוטט הנהג בשכונת שעריה בפתח-תקווה, כשיד מונפת סימנה לו לעצור. יעד הנסיעה היה ליישוב הוד השרון. משעברה מחצית הדרך, החלו השניים לנהל מו"מ על מחיר הנסיעה. הנהג דורש 45 שקלים, ואילו הנוסע מתעקש על 40 שקלים בלבד. משכלו כל הקיצין, הודיע הנוסע כי זה המחיר שהוא משלם. "מצידי תוריד אותי כאן באמצע הדרך", פסק הנוסע.

היות והמונית עברה כבר את מחצית הדרך, חישב הנהג כי עדיף להמשיך ולא להפסיד הכל. "זה ממש לא הוגן לקפח את שכרי בחמישה שקלים", רטן הנהג והמשיך לייעדו.

הכתובת הייתה, רחוב ללא מוצא, צדדי וקטן בטבורה של העיר. הנוסע שלף מכיסו שני שטרות של 20 שקלים מקופלים, הגיש לנהג ויצא מהמונית.

לאחר כמה שניות הבחין הנהג כי לא שני שטרות של 20 שקלים קיבל, אלא החיצוני אמנם של 20 היה, ואילו הפנימי של 100 שקלים. הוא אחז בידו 120 שקלים והרהר: "הוא הקמצן התווכח איתי על 5 שקל, משמים שלחו לי 80 שקלים". ללא נקיפות מצפון פתח את התא המקובע מתחת למשענת היד, וכשהוא שמח וטוב לב חזר לתחנת המוצא בפתח תקווה.

הוא עצר במסעדה הסמוכה לתחנת המוניות, קנה לעצמו ארוחת הצהרים, נכנס ל"בודקה", פרס מפת נייר, ערך את המאכלים, והחל סועד את ליבו. אלא שאז אישה מבוגרת נכנסת בסערה: "אני חייבת מונית באופן דחוף להוד השרון", קראה בבהילות.

הנהג, שהיה לבדו בתחנה, החל מנסה לאתר בקשר מונית פנויה. מאמציו עלו בתוהו ובכל רחבי העיר לא מצא אף לא מונית פנויה אחת. "תעשה לי טובה, אדון נהג. הגעתי מירושלים להשגיח על נכדיי, הם ממתינים לי באמצע הרחוב, מדובר בילדים קטנים, אני חייבת להגיע עכשיו", התחננה.

באי חשק בולט, הפסיק הנהג את סעודתו, ארז את המאכלים ויצא עם הנוסעת.

היעד היה... רחוב ללא מוצא, צדדי, קטן ושקט בטבורה של הוד השרון. 45 שקלים שילמה הנוסעת לבקשת הנהג, והוא התכוון לעשות "פרסה".

אלא שאז... מאחד הבניינים רץ אדם ומנפנף בידו. המונית נעצרת, הנוסע מתיישב ומצווה לחלל הרכב: "לשכונת שעריה".

ואז... מבטיהם נפגשים. “40 שקלים, זוכר"? אומר הנוסע לנהג.

"כן בוודאי", מחייך הנהג לעצמו, ונזכר במתנת ה-80 שקלים שקיבל לידיו ממנו אך לפני שעה.

הם מגיעים ליעדם. הנוסע תוחב אצבעותיו לכיס החולצה ושולף שטר של 20 שקלים, מפשפש היטב במלתעות הכיס, וממלמל בתדהמה: "היו לי 140 שקלים. שני שטרות של 20 ואחד של 100, אם נתתי מקודם שניים של 20 היה צריך להישאר לי 100. כנראה נתתי מקודם בטעות אחד של 100 ואחד של 20".

הנהג עמד על דעתו כי קיבל לידיו שניים של 20. הנוסע נשבע בנקיטת חפץ כי נתן בטעות אחד של 100 ואחד של 20. משראה הנהג כי הנוסע לא עומד לוותר, החליט להיכנע. על מנת שלא לומר "גנבתי", הצהיר כי הכניס מיד את השטרות כמות שהן לתא. "אני אבדוק, אם יש כאן שטר של 100, זה שלך", אמר הנהג בלית ברירה.

דקות ארוכות לאחר שירד הנוסע, ישב הנהג בתוך רכבו, חפן את ראשו בשתי ידיו כלא מאמין, ועשה את חשבון הנפש: "ריבונו של עולם, לפני שעה וחצי גנבתי 80 שקלים. 35 שנה אני נהג מונית ולעולם לא חזרתי לכתובת נידחת לאחר שעה. יש כוח עליון שגרם לי להתגלגל בחזרה, בכדי לפגוש שוב את אותו אדם ולהשיב את הגניבה. לא די שהשבתי את הגזילה, גם הרווחתי את אותו סכום ביושר. הגברת שלקחה אותי חזרה, הנוסע שלקחתי שוב, וגם קיבלתי את החמישה שקלים עליהם התווכחנו בחזרה".

חושבני שכל מילת סיכום תהיה מיותרת.

הטור האישי של חברון גרנביץ' מופיע מידי יום רביעי ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!