לחימה עקובה מדם: מה בעצם רוצים הארמנים מהאזרבייג'נים?

המאבק המתמשך בין ארמניה לאזרבייג'אן גובה קרבנות רבים, כשבתווך נמצאת הקהילה היהודית הקטנה שאף נוטלת חלק פעיל ומשתתפת בלחימה. אז מה בעצם הולך בנגורנו קרבאך ואיך הגענו למצב הזה? ננסה לעשות קצת סדר לטובת הגולשים.

לאורך המאה ה-19 ארמנים ואזרים חיו בקווקז תחת האימפריה הרוסית יחסית בצורה טובה. אחרי המהפכה הבולשביקית העסק התחיל להסתבך.

‏הסובייטים שרטטו גבולות והקימו את הרפובליקות הסובייטות של ארמניה ושל אזרבייג'ן. העניין הוא שהארמנים לא ממש היו מבסוטים על הדרך שבה שורטטו הגבולות: "האזור ההררי של נגורנו קראבך שייך לנו ולא לאזרבייג'ן שלה נתתם אותו!" הם אמרו. כך מפרסם יואב זהבי מתאגיד השידור כאן 11.

‏ב-1922 הגיע הרודן סטאלין והחל לנקוט במדיניות 'הפרד ומשול'. הדבר האחרון שהסובייטים רצו הוא שייפרוץ סכסוך בין הארמנים לאזרים ולכן הם ייסדו את האזור האוטונומי נגורנו קרבאך שהיה בעצם מובלעת בתוך גבולות אזרבייג'ן שבה חיו משהו כמו 94% ארמנים אתנים.

‏ככל שחלף הזמן המתיחות גאתה אבל הסובייטים דאגו שלא יפרוץ קונפליקט. בשנות השמונים החלה ברית המועצות לאבד שליטה על הרפובליקות שלה ובתוך הוואקום הזה האלימות בין ארמניה ואזרבייג'ן התעצמה.

‏ב-1988 העבירה המועצה המחוקקת בנגורנו קראבך החלטה: "אנחנו מצטרפים לארמניה" – כן, למרות שהיא מצויה בתוך אזרבייג'ן, זוכרים? זה כמובן הוסיף עוד שמן למדורה ואז ברית המועצות קרסה. כאן מתחיל הבלאגן האמיתי.

‏ב-1991 נגורנו קרבאך ערכה משאל עם והכריזה על עצמאות מאזרבייג'ן. זה הזמן לספר שאף מדינה בעולם לא מכירה בנגורנו קרבאך כמדינה עצמאית – כולל ארמניה, למרות שהיא הפטרון הצבאי והכלכלי של חבל הארץ הזה.

‏ב-1992 הסכסוך הפך למלחמה של ממש. האזרים הפגיזו את האזור ופלשו אליו קרקעית. הארמנים טבחו בכמעט 500 בני אדם, רובם אזרחים וכבשו אזורים סביב המובלעת. בערך 30 אלף בני אדם נהרגו, כמעט מיליון הפכו לפליטים עד שב-1994 הוכרזה הפסקת אש בחסות רוסית.

‏במסגרת 'פרוטוקול בישקק' (הסכם הפסקת האש וגם השם של בירת קירגיסטן) הושארה נגורנו קראבך והאזורים שנכבשו סביבה תחת שליטה ארמנית. חלק מהאזורים האלה יוצרים מסדרון יבשתי שמקשר את ארמניה לנגורנו קרבאך. בסוף המלחמה גורשו מהם כמעט 700 אלף אזרים.

‏כל המאמצים הבין-לאומיים – בין השאר מצד ארה"ב, רוסיה וצרפת – לא הצליחו להביא לסיום הסכסוך. ב-2016 הפסקת האש הופרה, עשרות חיילים משני הצדדים נהרגו. עכשיו, 4 שנים אחרי זה קורה שוב וממש לא נראה כי מישהו מהצדדים באמת מעוניין בשלום ארוך טווח.

הנה תיעוד וסיפורים בעברית מהאזור שבו חיה הקהילה היהודית בגנז'ה, העיר השנייה בגודלה באזרבייג'ין. למה זה מעניין? כי בשבועות האחרונים העיר הזאת ספגה 4 מתקפות טילים, חלק מהלחימה בין ארמניה ואזרבייג'ן על נגורנו קרבאך. האזרים טוענים ש-25 נהרגו, אחד מהם חבר בקהילה@kann_news pic.twitter.com/xb4gggeQld

— Yoav Zehavi יואב זהבי يوآف زهافي योव ज़ावि (@Yoav__Zehavi) October 21, 2020

ואיך אנחנו נכנסים לסיפור. ישראל נכנסה חזק למלחמה בקווקז. נשיא נגורנו קרבאך, האיזור שבו מתרחשת המלחמה הזאת, אמר ש"ישראל מבצעת רצח עם". לא פחות. קראו שוב: "ישראל מבצעת רצח עם". זה מה שהוא טוען, יש לו כמובן אינטרס, אבל בכל זאת, בואו נדבר על היחסים שלנו עם אזרבייג'ן.

יואב זהבי מומחה לאזור הנפיץ מנסה לעשות סדר: ישראל היא מעצמת נשק, זה לא סוד, היא ממש טובה בנשק ולכן היא מוכרת אותו. אם אפשר להרוויח ממשהו אז למה לא למכור? בטח למכור. למכור הרבה. לפי הנתונים של חברת SIPRI, כ-60 % מהנשק שאזרבייג'ן מייבאת - ישראלי. כלומר, רוב מוחלט של הנשק הזר שמגיע לאזרבייג'ן מיוצר כאן אצלנו.

‏ישראל טובה בנשק וטובה ספציפית בכל מה שקשור בלוחמה אווירית. אנחנו מייצרים מל"טים - מטוסים ללא טייס. חלק מהמל"טים האלה נשלחים לאזרבייג'ן והאזרים משתמשים בהם כדי לתקוף מטרות ארמניות בנגורנו קרבאך, אותה נגורנו קרבאך שהנשיא שלה האשים בסוף השבוע את ישראל ב"רצח עם".

‏האזרים אישרו שהם משתמשים בנשק כזה, נשק ישראלי כזה. העניין הוא שזה לא נגמר כאן. בשבוע שעבר אמרו בארגון זכויות האדם (שלא ממש אוהב אותנו) 'אמנסטי'. כי גילו עקבות של פצצות מצרר בייצור ישראלי באזורי הלחימה. פצצות מצרר זה כבר סיפור אחר, כי הנפלים שלהן יכולים להשאר בשטח שנים ולסכן את מי שעובר באזור.

‏רוב ההרוגים מפצצות מצרר הם אזרחים. לא חיילים. ב-2008 נחתמה אמנה בינ"ל לאיסור שימוש בפצצות מצרר. יותר מ-100 מדינות חתמו עליה, אזרבייג'ן וישראל לא. כל אחת מסיבותיה.

‏לפי משרד הביטחון, בשנים האחרונות ישראל ייצאה נשק בהיקף של כ-7 מיליארד דולר בשנה וזה צפוי להמשיך ולגדול. לפי פרסומים זרים אנחנו מוכרים הכי הרבה להודו, אח"כ לאזרבייג'ן ואח"כ לוויאטנם. התעשייה הזאת נותנת דחיפה רציני לכלכלה וזה קריטי, בטח עכשיו. בטח כשכל שרשרת הייצור נמצאת כאן.

‏גם היחסים שלנו עם אזרבייג'ן קריטיים. אנחנו מקבלים מהם נפט במחיר טוב וכנראה שהם נותנים לנו גישה לא רעה בכלל לאיראן, שנמצאת ממש מעבר לגבול. "רצח עם" אנחנו לא מבצעים, ממש לא. אבל אולי, רק אולי, כדאי שנשאל את עצמנו כמה מוּסר כל הטוב הזה של הנפט והכסף ואיראן עולה לנו.

הלחימה בנגורנו קראבךצילום: באדיבות המצלם

הלחימה בנגורנו קראבךצילום: באדיבות המצלם

הלחימה בנגורנו קראבךצילום: באדיבות המצלם

הלחימה בנגורנו קראבךצילום: באדיבות המצלם

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!