אוי אמא, תתפללי בשמים על אבא! • מרטיט

ים בלתי נגמר של אבל ודמעות השתלט על היישוב הקטן יבנאל שבגליל, באותו לילה מר ונמהר – בין חמישי לשישי השבוע. הקהילה הקטנה והמגובשת של הרב אליעזר שיק, החיה באחווה כמשפחה אחת גדולה, חרדה בשבועיים האחרונים לשלומה של משפחת מימוני, שסיפורה הנוגע ללב איחד את כל הציבור החרדי, שהתפלל אף הוא וייחל לרפואתם של בני הזוג שלא זכו ללוות את ילדם לחופה.

הכול החל באותה תאונה טראגית, אי-שם בכביש הבקעה קוצר הדמים. בני הזוג עמוס ואורה מיימוני נסעו לירושלים, יחד עם כמה מצאצאיהם, בכדי לארגן את הסידורים האחרונים לקראת חתונת בנם, נחמן מיימוני, שהייתה אמורה להיערך בטבריה בסוף השבוע. אלא שמלאך התאונות נטפל אליהם, וטרקטור נהוג בידי פלסטיני, נכנס בהם בעוצמה, ושיבש את תוכניתם להמשיך ולחיות. האב והאם, נפצעו אנושות.

בני הזוג מיימוני, הורים לשמונה עשר ילדים, הובהלו במסוק לבית החולים הדסה, כשמצבם אנוש והם נעים בין חיים להיפוכם.

שעות ספורות לאחר התאונה, החלה התייעצות בין בני המשפחה, בשאלה מתי לקיים את החתונה. הנתונים שהרופאים הוציאו מחדר הטיפול הנמרץ, לא היו מעודדים בלשון המעטה. במיוחד פגעה מידת הדין באם, אורה מיימוני, שמייד לאחר התאונה הודיעו הרופאים ששעותיה ספורות וכי זה עניין של ימים עד שהיא תותיר את שמונה-עשר ילדיה יתומים ועזובים, ללא אם תומכת ומלטפת.

בהחלטה משפחתית משותפת, ובהתייעצות עם רב הקהילה, הוחלט על הקדמת החתונה. יותר מדי שמחה לא הייתה בחתונה הבהולה, שהקיימה בין כותלי בית החולים הדסה עין כרם, סמוך למיטת האב והאם. דמעות דווקא כן היו שם, והרבה. הרבה מאוד.

בראיון שלווה בהתפרצויות בכי עם דמעות רותחות, סיפר החתן, נחמן מיימוני, ל'הכל בקול' ו'בחדרי חרדים', על השעה בה התייחד עם הוריו לפני החתונה: "לפני החופה, נכנסתי לחדר של אבא ואמא, בירכתי אותם, ורציתי שהם יברכו אותי גם. בכיתי שם הרבה. נישקתי לשניהם את היד. התפללתי הרבה ליד המיטות שלהם, ורק אחר כך הלכתי לחופה.

"ראיתי את אמא שוכבת כך, והלב שלי נקרע. ראיתי שאני לבד בחדר, ואמרתי לאמא שלי: 'אני לא זז מפה בלי שאת באה לחופה'. ראיתי שהעין שלה זזה, והיא הורידה דמעה. זה שבר אותי עוד יותר.

"בחתונה עצמה, לא חשבתי על החתונה שלי. חשבתי רק על אבא ואמא. אמרו לי שזו עת רצון, והרגשתי שיש לי כוח בידיים להקים אותם ולגרום להם להיות בריאים. התפללתי הרבה, שפכתי המון דמעות".

בשעת לילה מאוחרת, בתוך מחלקה אפופת דיכאון שרבים מבאיה לא שבו אל ארץ החיים, נתן נחמן את הטבעת לאשתו, וקידש אותה כשדמעות חונקות את גרונו.

שבעת ימי המשתה עברו בסימן דאגה לאבא ואמא. הזוג הטרי לא מש ממיטות ההורים, וכל העת לא חדל מלהתפלל. עם ישראל כולו עקב אחר הדרמה המשפחתית סוחטת הדמעות, ובהיכלי תפילה רבים נישאו שמותיהם של עמוס בן תורכיה, ואשתו, אורה קלרה בת נעמי.

חשוך, קר ועצוב ביבנאל

בשעת לילה של יום חמישי, התבשרו כולם כי מאבקה של האם הסתיים, והמצוקים ניצחו את האראלים. הזוג הטרי, שישב במלונית הסמוכה ל'הדסה', התבשר שהאם האהובה שבקה את ארץ החיים, ופציעתה האנושה גרמה לה ללכת לעולם שכולו טוב.

בשעת לילה מאוחרת מאוד, קרוב יותר לבוקר, נערכה ההלוויה רווית הדמעות.

קור אימים שלט בחוצות יבנאל, כאשר הגענו ליישוב השקט והעצוב, שהתעטף הלילה אבל תהומי. עצוב מאוד היה ללכת ברחובות היישוב. התושבים כולם קמו ממיטותיהם, יצאו מהפוך למשמע הבשורה. המשפחה התעקשה לקיים את ההלוויה עוד הלילה, בכדי שלא להלין את הנפטרת.

"יש לי תחושה שאמא לא רצתה להרוס את שבע הברכות, לא להשבית את השמחה. לכן היא חיכתה שיסתיימו ימי החתונה וה'שבע ברכות', ורק אז היא הסתלקה לעולם שכולו טוב", אמר אחד מבני המשפחה תוך שהוא צועד אחר מיטת אמו ובוכה בכי חסר הפוגות.

מילות הספד קצרים, התייפחויות ארוכות, ובעיקר אבל שאין לו סוף. יבנאל הגלילית התעוררה באמצע הלילה, לאחד מלילותיה העצובים ביותר. היישוב כולו, שעקב בדריכות אחר מצבם של ההורים לבית מיימוני, התפלץ הלילה למשמע הבשורה.

בדרך הלא ארוכה במיוחד המובילה מבית המשפחה, המכוסה הלילה מודעות אבל, לבית העלמין החשוך והמדכא של היישוב, ניתן היה לראות בבירור את המשפחתיות המלכדת. בני הקהילה כולם צעדו אחר המיטה כשהם שותקים ומדוכדכים. הם עטפו בחום את בני המשפחה, ואת שמונה עשר הילדים שנותרו עתה ללא משענת, לאחר שבועיים מורטי עצבים. הכול ניסו לחבק אותם, להרעיף עליהם ניחומים, לעודד אותם בשעתם הקשה.

כל אותה העת, נותר האבא, עמוס מיימוני, בבית החולים. הוא מוטל נטול הכרה במחלקה לטיפול נמרץ בהדסה, ואפילו אינו יודע שהוא התאלמן. ילדיו הלכו להלוויית רעייתו, והוא נותר כאן, נלחם על חייו.

בשעה שלוש אחר חצות, התכסתה חלקת הקבר ברגבי עפר. אורה מיימוני נטמנה בקבר ישראל, לקול דמעות ילדיה, הזוג הטרי, ותושבים רבים, שמיאנו לעזוב את רגבי העפר הטריים, גם זמן רב לאחר הקבורה.

תושבים ובני משפחה נותרו במקום, וקראו פרקי תהילים, לאור הפרוז'קטור של החברא קדישא שהאיר מעט את חשכת הליל, אך לא האיר את חשכת האבל. מקצתם קראו את פרקי ה'תיקון הכללי', ואחרים אמרו 'יושב בסתר'. כך הם עמדו שם שעה ארוכה, ממאנים להיפרד מהקבר הטרי שאליו הורדה אם בישראל שנפצעה יחד עם בעלה, ולא זכתה לראות בחופת בנה.

כשהסתיימה ההלוויה, נהרו כולם לבית המיותם. המוני תושבים הצטופפו בתוך הבית הקטן והדל, בית משפחת מיימוני ביישוב. מודעות אבל שאולתרו בתוך שעה קלה, כיסו את פתח הבית. בפנים ישבו הבנים והבנות, עם דשים קרועים, על שרפרפים נמוכים. הם ניסו להתחזק, ולא ממש הצליחו. הם ניסו לקבל ניחומים, אבל הדמעות המשיכו לחנוק את הגרון.

לא כך הם חשבו שהשבועיים המשונים הללו יסתיימו...

בכי, שתיקה, ושוב בכי

ימי ה'שבעה' בבית משפחת מיימוני, אינם קלים יותר מההלוויה עצמה. הימים הקשים שעברו עליהם, ימים של אי ודאות, פינו את מקומם לטובת ימים של אבל ושכול.

הבית הקטן של המשפחה המיותמת, מלא במנחמים, מבני היישוב ומחוצה לו. חברים בקהילה, וסתם יהודים שסיפורה הטראגי של המשפחה הרעיד את ליבם.

אנשים נכנסים לכאן, ושותקים. יושבים מול האבלים, מנסים למצוא מילות נחמה, אך לא ממש מצליחים. מה אומרים לילד אחד מתוך שמונה-עשר יתומים, שאמו נפטרה לאחר שבועיים אפופי חרדה, ואביו עומד לפני כריתת רגל במצב קשה וללא הכרה? מה אומרים לחתן שזה עתה נכנס לחופה בתוך בית החולים, על יד מיטת אימו ואביו, ועכשיו התייתם מאמו, מייד לאחר שבע הברכות?

האווירה בבית עצובה. השכנות דואגות להכניס אוכל, לדאוג שהילדים יאכלו מעט, יטעמו מעט. עד לפני שבועיים עשתה זאת האמא, אורה מיימוני ע"ה. כעת היא משגיחה על ילדיה במרומים, ומתפללת על בעלה, שנותר כאן פצוע קשה.

רבנים נכנסים, מרעיפים מילים של עידוד, של נחמה. הילדים שומעים, מתנחמים - ופורצים בבכי.

היום, יום שני, מגיעה אל הבית הבשורה, כי האבא, השוכב ללא הכרה ואינו יודע שרעייתו נפטרה, עומד בפני כריתת רגל. הרופאים אמרו כי רק כך ניתן להציל את חייו. רב הקהילה, הצדיק רבי אליעזר שיק, הגיע במיוחד לארץ, בכדי לבקר את האב. הוא הורה לשמוע להוראת הרופאים.

הילדים שומעים, ושותקים. כבר אין להם מה לומר. כבר יבש מעיין הדמעות.

אבל דווקא בשעות הקשות האלה, מתגלית משפחת מיימוני במלוא תפארתה. למרות השכול הנורא, למרות הדאגה המכרסמת - הם מתחזקים באמונתם, מנסים לשאת את העיניים קדימה ולקוות לטוב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!