איך מגיעים אל האושר המושלם?

כל אדם רוצה להרגיש שמחה ואושר בחייו. בשביל השמחה הזו, אנשים מבצעים פעולות רבות, שדמיונם אומר להם כי מעשים אלו או אחרים יביאו לשמחה. אבל, פעמים רבות לאחר מכן הם מרגישים ריקנות ועצבות. הדמיון גם אומר לאדם כי מנוחה וחוסר מעש יביאו אותו לשמחה ולשלווה המיוחלת, אך האדם, לבסוף, מתאכזב.

השאלה היא: מדוע? הרי האדם נהנה ונח בלי לחצים?!

חייבים להגיע, אפוא, להנחה כי יש באדם (בשונה מבעלי חיים) כוח רוחני נוסף.

הבה נתבונן במקורות היהדות: מהי נפש האדם? ממה היא מורכבת? כשנעשה זאת נבין את עצמנו, ונוכל להגיע לשמחה ואושר בחיים.

האדם בנוי משלושה חלקים: נפש, רוח, נשמה.

נפש - זו הנפש החומרית (בלשון הקבלה: "הנפש הבהמית", שמשותפת לאדם ולבעלי החיים). היינו, הרצונות החומריים לקבל הנאות חומריות.

רוח - החלק התחושתי. כגון: כבוד, סיפוק, אומנות, מיצוי עצמי וכו'.

נשמה - החלק הרוחני –"ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב,ז). גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים (רש"י). מאן דנפח מדיליה נפח (זוהר הקדוש, ועיין תניא לקוטי אמרים ב'). מי שנופח - ממנו נופח (תרגום מארמית), שהיא חלק רוחני מבורא עולם, כמו שאדם מנפח בלון, חלק ממנו, האוויר שלו, נמצא בבלון, ולכן הנשמה נמשכת ורוצה להתקרב להקב"ה ולעשות רצונו, כיוון שהיא נלקחה ממנו, וכך גם להעניק לאחרים - והיא האחראית להרגשת ריקנות ועצבות לאחר מילוי הנאה גשמית, שתהייה הגדולה ביותר, מכיוון שהשמחה באה מהנשמה ומן הרוח.

היסוד הוא: ככל שאדם יהיה חומרי וירצה רק הנאות חומריות, הוא לא ירגיש את רצונות הנשמה, וכן להיפך. כי הרוחניות והגשמיות הם מנוגדים: כשזה עולה, השני יורד. האיזון בין "נפש-רוח -נשמה" שיש באדם הוא על-ידי שילוב בין הרוחניות לגשמיות שבו.

כי היהדות אינה אוסרת את הנאות החיים, אלא מכוונת את האדם שייקח מהנאות החיים במידה הראויה, ואז האדם מגיע לאושר, כי הוא מאוזן.

וכעין זה מןבא במסכת אבות (אבות ו,ט) על התנא ר' יוסי בן קיסמא שפגשו אדם ושאלו: היכן אתה גר - וענה לו: במקום של חכמים וסופרים. שאלו שוב: רצונך לגור עמנו ואני אתן לך אלף אלפים של דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמר לו: איני דר אלא במקום תורה.

ולכאורה צריך להבין: וכי ר' יוסי לא רוצה רווחה כלכלית? התשובה היא:אדם (אפילו גדול כמו ר' יוסי), מושפע מסביבתו (רמב"ם הלכות דעות), וחשש על עצמו שאם לא יגור במקום תורה, תבלוט אצלו יותר הנפש הגשמית לקבל וליהנות, מאשר הנשמה הרוחנית - לתת ולהתקרב לבורא עולם, שזה האושר והעינוג הגדול ביותר - ואז הוא לא יהיה התנא הצדיק ר' יוסי, אלא יוסי אחר, שהולך אחר נפשו הגשמית בלבד.

וכן מצינו בתלמוד(פסחים סח ע"ב): אמר רב יוסף, אם לא היום ההוא, כמה יוסף יש בשוק (תרגום מארמית). כלומר, אם לא הייתי מחליט ללמוד ולקיים תורה, הייתי כמו כל "היוספים" שמסתובבים בשוק, והולכים אחר תאוות ליבם.

וכך מובא בתורה הקדושה, בפסוק מקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם (מינות) ואחרי עיניכם(הרהורי עבירה שבאים אחר ראיית העיניים, כי עין רואה והלב חומד), אשר אתם זנים אחריהם למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלהי-כם" (במדבר טו,לט-מ)- במידה שתקיימו את ההוראות האלו, רק אז תרגישו את קדושתי.

מובא בתלמוד הסיפור על הגוי שבא להלל ושמאי, וביקש להתגייר ורצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת (שבת לא ע"א). אפשר להסביר את היהדות בתמציתיות, שאדם נצרך, מעצם מהותו, למזון רוחני ואת השאר לך ללמוד (תרגום מארמית).

לסיכום: כשאדם ישלב בצורה מאוזנת את נפש, רוח ונשמה שבו – הנאות גשמיות במידה, סיפוק יצירתי, סיפוק רוחני - בהכרח שיגיע לאושר בחייו.

אוריאל בלוי, מטפל חונך ומגשר, מרצה וכותב מאמרים במדיות השונות. טל: [email protected] 054-5333386

קישורים:
לכניסה לאתר של אוריאל בלוי - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!