געגועים: החיוך התמידי, הטישים והתפילות של הרבי מפיטסבורג זצ"ל

חכו ממתקים וכולו מחמדים: זכרונות נעורים מתלווים עמי זה עשור ומחצה, מאז זכיתי להיכנס למבואה הפנימית של חצר הקודש פיטסבורג ולהיות משובתי שבת בצילו הטהור של כ"ק מרן אדמו"ר מפיטסבורג זצוק"ל, לשמעו ולראותו תאוות כל נפש. עלם צעיר הייתי אז בשנת תשס"ה-תשס"ו, עת סעדתי כמה פעמים על שולחנו הטהור בליל וביום שבת קודש, בסעודות העשירות ברוח ובגשם בביתו נאווה קודש, כאשר הרגעים המרוממים האלה נחקקים עמוק על לוח לבי לאורך ימים ושנים, ועתה צפים הם שוב בעיניים דומעות וברגשות כמהים. 

היתה בו ובדמותו הקורנת של הרבי הקדוש מפיטסבורג, מתיקות ייחודית שאין בדומה לה. מתיקות אצילית שכל שכיות חמדה לא ישוו לה. עד היום מצטלצלות באוזניי קטעי נוסח נבחרים שקלטתי באותן שבתות של הוד בצילא דמהימנותא, קטעים שהמיסו כל לב שומעם והשיבו רבים מעוון בנועם ובחן. במחיצת קדשו, קיבל המושג המדובר כה רבות בספרי חסידות, להתרחק מבחינת 'מצוות אנשים מלומדה', משמעות מיוחדת וכתר עליון, כאשר כל מילה מתיבות התפילה וכל קטע מנוסח הזמירות, היו נשמעים על ידו בהשתפכות הנפש שלא תסולא בפז ובאנחות אופייניות שהרעידו את הנימים החבויים של הלב הפנימי.

מפיהם של חסידים ואנשי מעשה שמעתי בימים אלה של ימי ה'שבעה', על נועם עבודתו הנשגבה בשבת קודש, בה היה דבוק ומקושר בכל נימי נפשו ולבבו, והשקיע בה כוחות מרובים למעלה בקודש להשריש בכל הבאים בשערי היכלו את זיו נועמה ושגב רוממותה. ואם שגבה מאד עבודת קדשו של רבנו זצוק"ל בשעת התפילה, עת היה מסובב הלוך ושוב בהיכל בית המדרש ומלהיב את פרחי החסידים להתפלל בכוונה ובדביקות עד שעלתה שלהבתם מאליה, הגיעה שעת עריכת השולחן הטהור בליל שבת קודש ועלתה כל כולנה, במלכות אצילית ובהתרוממות עילאית.

מיותר לציין כי רגשות הם מושג שאינו ניתן לכתיבה. לעתים, כה עזים הם הרגשות עד שכל מילה כתובה תחטיא ותגרע, חלילה. איה העט ואיה הסופר שיתארו את שלהבת פניו הלוהטות באמירת 'כל מקדש' חזן וקהל - כאשר לפני כן הקדים בהנהגתו המופלאה לפתוח פיו בחכמה לקשר להפליא עניינה של פרשת השבוע לקדושת שבת שכה בערה בעצמותיו - בפרט בהגיעו למילים 'שמחם בבנין שלם' עליהן שנה ושילש בקול רווי תחנונים לגאולה השלימה, 'אוי, שמחם – בבנין שלם', הלא למשמע אוזן תאווה נפש כל חי.

מקשה אחת של דביקות והתעלות לאור באור החיים, היתה עריכת שולחנו הטהור אשר לפני ד'. קצרה היא היריעה לכלכל את התיאורים הבוערים ברשפי אש, את רגעי הכיסופים בשעת 'ויהיו רחמיך מתגוללים', את נועם המתיקות בפיוט 'לבי ובשרי ירננו', את השתפכות נפשו בשירת 'למקדשך תוב' בלחן המקודש והמפורסם שנבע מלוח ליבו היוקד באהבת הבורא, ובכלל – הארת הפנים שהראה לכל יציר נוצר בשעות יקרות אלו, באיחול 'לחיים' לכל נוכח קטון כגדול ובשיגור 'א גלעזל ביר' לכלל ולפרט, בחיוך נצחי הנסוך על פניו המאירות כשמש וכירח.

הנהגה נפלאה זכיתי לחזות באותן שבתות בהיותי סמוך על שולחנו – יחד עם ידיד נעוריי בנו הרה"צ רבי יוסף שליט"א רב הקהילה בב"ב שהכניסני לבית הגדול והקדוש – כאשר בסיום עריכת השולחן הטהור בליל ש"ק, עת צעד רבנו לביתו בראש פמליית בחורי חמד ואברכי משי, יש ועצר מדרך הילוכו ברחבה הסמוכה לבניין מגוריו, או-אז נוצר מעגל ספונטני סביב דמותו ההדורה, והרבי פתח פיו באמרת-טוהר ובפתגם-קודש מענייני הפרשה, וכולם עושים אוזנם כאפרכסת ובולעים בשקיקה כל מילה היוצאת משפתותיו שהוצק בהן חן מיוחד. לא אחת ניצל הרבי את שעת הכושר לעורר על מעלת הלימוד לפני התפילה, נושא עליו היה מרבה לדרבן ולזרז את הצורבים החביבים, ולפעמים אף פתח בניגון דביקות כלשהו לעורר הלבבות ולהנעים הנפשות.

באחת מאותן שבתות בהן סעדתי על שולחנו בליל ש"ק בביתו נאווה קודש, אחרי אכילת הדגים עצם רבנו את עיניו ונאחז שרעפי דביקות למשך דקות ארוכות, תוך כדי הכאה באצבע צרדה שוב ושוב. "לחן חדש עולה ומנצנץ כעת במוחו של הרבי", לחש לי הרה"צ רבי יוסף שליט"א שישב לצידי וצפה כמוני במחזה המרהיב. ואכן, חלפו מספר דקות והרבי התנער מדביקותו הממושכת, פקח את עיניו המאירות והחל לפזם לפני היושבים סביב השולחן את הלחן החדש. היה זה ניגונו המפורסם 'שיפקדוני ברחמים', אשר לימים זכה להתעלות יותר ויותר, עד שהיה הרבי מזמרו במעמדי 'מצווה טאנץ' בשמחת נישואי ילדיו, ברשפי אש שלהבת, אשרי עין ראתהו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!