השנה זו אני שאגיד לה: היא, כבר לא תגיד לי כלום
אפרת ברזל בטור - כיצד נראו חייה כשהגיעה לבני ברק? איך הסתדרה עם בית הכנסת בימי ראש השנה וכיפור? מי היא אותה ברטי שהחמיאה לה על הכתיבה, בכל פעם שהגיעה לבית הכנסת?
- אפרת ברזל
- ו' תשרי התשפ"א
לשכונה בה אנו גרים בבני ברק עשינו עליה משכונה אחרת בעיר. שתי השכונות אינן שחונות כלל.
לגבי השאלה איך מסתדרים בעלי תשובה בבני ברק, תניחו עם זה, אני כבר לא בהטרדה הזו, אהבתי את בני ברק מהרגע הראשון, הערתי לילדים שזורקים ניירות ליד הפח, ולא בתוכו, מהרגע השני, תמיד קיבלו אותנו בסבר פנים יפות.
אני יודעת שזה לא העסק שלי בתור מי שנולדה ילדה ולא ילד, אמא ולא אבא, סבתא ולא סבא, אבל נושא "איפה נתפלל" על כל נטיותיו אז, כשעברנו לבית החדש בתוך העיר, הטריד אותי.
יש שאלות שאמהות לא יודעות לשאול, הדאגות משבשות להן את הניסוח, והשאלות מפיהן נשמעות מעצבנות. אין לכם מה לכעוס עלינו, בכל הניסוחים הקלוקלים שלנו טמונה אהבה גדולה.
בשאלה 'איפה נתפלל שם בבית החדש' רק רציתי לדעת שאתם יודעים שאני יודעת שהשיחה עם בורא עולם חשובה כל כך, שהקשר שלכם איתו הוא הדבר שמהווה בסיס בעייני הקטנות למסע החיים הזה ואני רוצה שבית התפילה יהיה אהוב עליכם, ונעים לכם ונכון לכם, שתלכו ו- תשהו- תיקחו את הזמן ותחזרו, ובינתיים יהיה לי שקט.
בשכונה הקודמת, היה לי את בית הכנסת של דבי ורמי פלר.
ידעתי בראש השנה וביום כיפור, בדיוק של גובה של מדרגה, מתי אני מגיעה לעזרת נשים לפי קצב ההתנשפות שלי במעלה מדרגות השיש האיטלקי, קראתי מאה פעם, לפני שנכנסתי, את השלט ליד נטילת הידיים, "כשאתם לוקחים נייר תחשבו, יש מישהו שמשלם על זה", למרות שידעתי בעל פה מה כתוב שם, כל פעם קראתי את זה מהתחלה כמו סיפור מרתק. כי יש בזה סיפור מרתק. זה עמוק אם חושבים על זה. זה מישהו חושב עליכם, מישהו רוצה שיהיה לכם, אבל תעריכו, זה יפה בעייני.
בשכונה הקודמת, כשהיה ניגון שעושה לבכות בתפילה של ימים נוראים, הייתי מחפשת את העיניים של דבי מהחריץ של הדלת איפה שהיא עמדה, והיינו מביטות אחת בשניה כאילו יודעות בהינף של ריס, איך מה שהחזן אמר עכשיו, קשור אלינו, מחייכות הבנה אחת לשניה, ללא מילים, דוחפות חזרה את הראש לסידור, בוכות ים של דמעות בין שתי עיני, ויודעות שבאנו לעבוד. את העבודה הזו, עבודת הלב, אף עוזרת לא יכולה לעשות במקומנו.
בפעם הראשונה שנכנסתי לבית הכנסת בשכונה החדשה שלנו היה יום כיפור.
לא ממש הכרתי אף אחד. היה נעים. יפה. מזגן. פנק שווי. היתה שם מתפללת אחת, מבוגרת ממני, שמצאה חן בעייני. לא אמרתי לה כלום אבל ראיתי דרכה שאני לא היחידה שמעירה לילדים לא לזרוק לכלוכים, שיש עוד מחנכות בפוטנציה כמוני.
בהפסקה בין אחת התפילות ניגשה אלי האישה הזו. בשקט.
לא ידעתי שהיא בכלל בעלת בית הכנסת, או כמו שאמר ידידיה מאיר כשהיו בשבת, "יש הרבה בתי כנסת שכתוב עליהם 'נתרם על ידי הרב הלפרין' אבל זה בית הכנסת של הרב הלפרין",
"שלום אפרת", היא אמרה לי בפעם הראשונה שבאתי, "שלום", עניתי בחזרה, לא ידעתי את שיוכה, אבל אני בבסיס של עצמי נחמדה.
"רציתי להגיד לך שאני קוראת את מה שאת כותבת וכשכתבת על הגעגועים, זה הזכיר לי את בעלי, וכמה הוא חסר לי", היתה לה דמעה בעין, כזו שיודעת הרבה על בני זוג שמתבגרים ומה קורה כשאחד עוזב לפני שהשני הולך, וכמה חוסר הוא משאיר, חור. בור.
וככה, כל פעם היא אמרה לי משהו על הכתיבה,
אף פעם לא בכללי, תמיד פירטה, לא בשביל להיות סתם דודה נחמדה, אלא נימקה, וככה כל שנה. יום כיפור וראש השנה.
ביום כיפור הקרוב ברטי הלפרין ז"ל כבר לא תגיד לי כלום בבית הכנסת של בעלה. זו עכשיו אני שרוצה להגיד לה.
בשבוע שעבר ברטי נפטרה, אבל כל פעם כשארד על הדקים מהעץ לכוון בית הכנסת ואתחיל לתכנן לעצמי את התפילה יחד עם שאר הנשמות הטהורות במקום, כל פעם שארד על הדקים מהעץ לתפילה אצל ברטי ואדע שעוד יהיה טוב, אחשוב על איך אנשים אמיתיים באמת, שמים לב לפסיקים ונקודות, קוראים לעומק ביטויים ומילים קטנות, בערך כמו שרבי ישראל מסלנטר, בסיפור המרגש המפורסם, שמע בדרך לכל נדרי את הבכי של התינוק ועלה בעצמו להרגיע אותו.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות