העלבון של 'החולצה הכחולה'

לכל אורך שנות ההיסטוריה היהודית, יוחסה חשיבות גדולה ללבוש החיצוני היהודי. בכל מקום בעולם, ולאורך הגלות של אלפי השנים, התעקשו היהודים להתהלך בלבוש המיוחד להם - עדה ועדה במלבושיה; גלות וגלות במנהגיה; והכל- בכדי להתבדל משאר העמים, ולעולם להתהלך בגאווה ולא להתבייש חלילה בהיותינו העם הנבחר מכל העמים.

כך, ברבות השנים, כל עדה וכל חוג "קנה לעצמו" את סוג לבושו בשבתות ובימות החול. חצר זו - עם מגבעת כזו, וחצר שנייה - עם מגבעת כזו, ולא בכדי אמרו חכמים, כי "עתידים להיגאל בזכות שלא שינו לבושם".

למרות הכל, ועל אף החשיבות הגשמית והרוחנית כאחד, שייחסו גדולי ישראל ללבוש הנהוג מדורי דורות, ועם החובה המוטלת עלינו להמשיך את הדורות, ולהנחיל לבנינו ולבני-בנינו את המסורת הנהוגה מדור דור, תמיד הוזכר עם זאת, בנשימה אחת, מאמר חז"ל: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" - והכוונה הייתה למאות אלפי יהודים שומרי תורה ומצוות, המדקדקים על קלה כבחמורה, שאמצו לעצמם את הלבוש העממי והכללי, שלא השתייך לאף חוג או זרם.

האגדה החסידית מספרת על איכר יהודי, שלא ידע צורת אות מהי, וכל מה שידע על יהדות היה שהוא יהודי. כל עולמו ויומו היה נתון בעבודת הרפת ובלול התרנגולות.

יום אחד, כשנקלע האיכר למצוקה וחפץ להתפלל. אבל הוא לא ידע צורת אות מהי. הרים האיכר כפיו כלפי שמיים ואמר: "רבש"ע, אתה אבא של כולם, להתפלל מתוך סידור אינני יודע, אז אנא ממך אדבר בשפה שאני יודע". תפילתו הזכה והתמימה בקעה רקיעים והוא נושע.

אחד מידידי הטובים התייתם ל"ע מאביו לפני כמה חודשים. האב היה יהודי פשוט שעמל לפרנסתו, אך מידי ערב בהגיעו לביתו, סעד את נפשו ורץ מיד לבית המדרש. בהגיע שבתות וימים טובים, לא נטש את ספסל הלימודים לרגע, ובעוד כולם היו עסוקים בשנת ישרים, היה האב שקוע על תלמודו.

כמוהו בדיוק גם בנו, ידידי היקר, שאורח חייו והתנהגותו העניקו לו את התואר "בעל בית". האיש עומד שעות רבות על רגליו לפרנסתו, אך לא שוכח לעולם את השיעור בדף היומי, שלוש תפילות ביום מקפיד ידידי להתפלל דווקא במניין בבית הכנסת הסמוך למקום עבודתו, ולא פעם אפשר לראותו מגיף את דלת חנותו בפני לקוחותיו, ובנחישות וגאווה יהודית אמיתית הוא רץ לבית הכנסת בכדי להתפלל דווקא במניין.

משהסתלק אביו לבית עולמו החל להקפיד בהקפדה יתרה על תפילה במניין, ודווקא "לפני העמוד", לעילוי נשמתו של אביו.

מצוקת 'בעלי החיוב' לצערנו רבה. כל אדם הנמצא בתוך השנה לפטירת אביו או אמו מקבץ מניין ומעוניין להדר, לשמש כשליח ציבור, והכול מתוך אמונה זכה וטהורה, כפי שכתוב בהלכה, שהדבר מעלה ומרומם את נשמת יקירו. ה"חיובים" עומדים ומתחננים לפני באי בית הכנסת להצטרף למניינם, למען ייטב עם נשמת האב או האם.

"אני לא מבין את זה", זעק מתוך כאב ידידי היקר. "יש בי משהו לא בסדר? יכול להיות שבשמיים לא מעוניינים בתפילתי?", תינה את צרתו בקול בוכים.

ואז נחשפה בפניי העובדה המצערת: לא פעם התרחש המקרה המצער, בו ידידי היתום אסף מניין ובעודו אומר "אשרי" של מנחה או "שיר המעלות" של ערבית, לפתע מגיח אחד המתפללים, עוצר את התפילה ובקול גדול טוען כי העומד לפני העמוד אינו ראוי לשמש כשליח ציבור. פעם טוען פלוני כי אדם ש"מסדר זקן" איננו יכול לגשת לעמוד, ופעם טוען אלמוני כי אדם עם "חולצה כחולה" - אין תפילתו נשמעת.

אז לכל הצדקנים למיניהם, באשר הם: נשמות הנפטרים ממתינות ל'קדיש' של ילדיהם, וגם ל"אמן" שלכם. וממש כפי שלמדונו חז"ל: "אל תסתכל בקנקן".

הקב"ה מקבל באהבה רבה גם את תפילות מסדרי הזקן ולובשי החולצות הכחולות!

ויהי רצון שלא נדע צער.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!