האדם שלפניכם מחייך בצורה סימטרית? הוא אינו שם לב למה שנאמר לו

הלחיים

סטירת לחי: כאשר אנשים עושים משהו טיפשי, הם סוטרים בצחוק על הלחיים, כאילו הם מענישים את עצמם על טעותם.

השענת לחי על היד: השענת לחי על יד אחת [ועיניים שלא מתעניינות מאוד] היא רמז לעייפות המבהיר לאחרים שדי במה שהיה, והנושא לא מעניין. אך אם האדם פותח זוג עיניים מתעניינות - ייתכן והוא מאוד רוצה לשמוע, אך מנסה להתגבר על העייפות.

הסמקה: הסמקה קורית ברגעי בושה, מבוכה, או כאשר מישהו נתפס באמירת או בעשיית דבר שהוא יודע שלא היה צריך להגיד או לעשות.

החוורה: החוורה היא ההפך מהסמקה. כאשר מישהו מחוויר, פניו מלבינים. זה קורה כאשר מישהו חווה זעזוע פתאומי כתאונת דרכים, או שמע חדשות מצערות כלשהן. זה סימן ללחץ פתאומי חזק.

החוורה נגרמת כאשר מערכת העצבים הלא רצונית מעבירה את דמו של האדם כדי לאפשר לו לברוח או לתקוף. זה היה, ככל הנראה, שימושי בעבר, אך בעולם של היום, זה מגביר את הלחץ, מכיוון שבדרך כלל האדם אינו יכול לעשות דבר כדי להקל על המצב.

הפה

העיניים מתקשות לשקר, אך הפה יכול לשגר מידע מטעה, ואכן הוא עושה זאת תדירות. לכן, עליך להיזהר כאשר אתה מפרש מסרים לא-מילוליים לפי הפה בלבד.

הפה בעת חיוך: כאשר אתה הולך ברחוב הומה ומביט באנשים ההולכים לקראתך, תבחין במגוון רחב של הבעות פנים. פרט לאנשים החושבים על משהו חשוב או מצחיק, לרוב האנשים תהיה הבעה רגילה שניתן להבחין בה בעיקר בפה.

כמובן, פיו של כל אדם יוצר בכל יום מגוון הבעות רחב.

לאורך פרק זמן, הבעה אחת תיעשה שכיחה במיוחד, וניתן יהיה לפרש את זה. תנוחות שפתיים נהוגות מספקות רמז לפיענוח אופי האדם, אף כי גם כשהאדם מחליף הבעה, יישאר שריד מהבעתו הרגילה וניתן יהיה לפרשו.

קל להסתדר עם אדם שפיו רפוי ומשוחרר, אולם הוא יהיה חסר החלטיות ומושפע בנקל על-ידי אנשים חזקים יותר.

כאשר הפה ישר והדוק, זהו סימן שהאדם מצפוני, מהימן ויציב.

כאשר הפה מתעגל כלפי מעלה בפינות ויוצר מעין חיוך, האדם יהיה נוח, אוהב לשמוח, מתרצה בקלות ואופטימיסט.

כאשר הפה מתעגל כלפי מטה בפינות, האדם יהיה בעל רצון חזק, לא מרוצה, מתרגז בנקל, נוטה להאשים אחרים בכל דבר שלא מסתדר ורואה שחורות.

הכנסת עצמים לפה: לעיתים קרובות, כשאנשים מודאגים, מתעורר דחף לשים משהו בפה: גומי לעיסה, סיגריות, קצות המשקפיים ואגודל - הם דוגמאות לעצמים שאנשים נוהגים להכניס לפיהם כדי להחליש את דאגתם. לפעמים אנשים נושכים ציפורן מאותה סיבה.

אולם, כאשר קבוצתו נלחצת, מהירות הלעיסה והלחץ גדלים באופן ניכר.

כיסוי הפה: כולנו למדנו לכסות את פינו כשאנו משתעלים או מתעטשים. באופן דומה, אנשים רבים מכסים את פיהם כדי למנוע בעד עצמם מלומר משהו שיתחרטו עליו אחר-כך. כאשר אדם פורש את אצבעותיו ומניחן על הפה, הוא 'מסנן' למעשה את מילותיו בשעת דיבורו.

כיסוי הפה או נגיעה בשפתיים עשויים להיות סימנים לכך שהאדם משקר.

אולם לעיתים קרובות הם מבוצעים כתנועה מבודחת למחצה לאחר שנאמר משהו שלא היה צריך להיאמר. אנשים שמים תדירות יד על פיהם, כאילו הם מנסים, באיחור, לעצור בעד המילים מלצאת החוצה.

בארצות אסיאתיות רבות, חשיפת חלקו הפנימי של הפה נחשבת ללא מנומסת. לכן, אסיאתים רבים מכסים את הפה כאשר הם מחייכים או צוחקים.

עיוות שפתיים: כבר בגמרא מצאנו לעיוות שפתיים רמז כאשר אמורא אחד אמר לחברו "מעקימת שפתיך ניכר ש...", וכן נאמר בתנ"ך תוכחה על בני ישראל "כי באפם הרגו איש". ואכן, עיוות שפתיים קיים בכל רחבי העולם, ונחשב תמיד לסימן ללעג ולבוז. עיוות שפתיים נוצר על-ידי כיווץ שרירים בצד אחד של הפנים, מה שגורם לזוויות השפתיים להימתח לכיוון האוזניים. לעיתים קרובות, השפתיים גם מתעגלות. תדירות, נמשך עיוות השפתיים רגע אחד ומסמן שהאדם אינו מכבד אותך וחושב אותך ואת רעיונותיך לחסרי ערך. לפעמים, האדם ממשיך לעוות את שפתיו במתכוון, מה שמציג בבהירות את הלעג, חוסר האהדה והבוז שהוא חש.

לעג: חיוך מעוקם בצד אחד של הפה, שגורם ללחי להתקמט, מציג שהאדם מעמיד פנים שהוא מסכים לדברים שהוא שומע, אך למעשה בז להם.

חיוך א-סימטרי מסמן גם שהאדם אינו שם לב למה שנאמר.

פיהוק: רוב האנשים מתייחסים אל הפיהוק כאל סימן לשעמום. לפעמים זה בדיוק כך. כאשר מישהו מבצע מטלה החוזרת על עצמה, או משלים עם המתנה ארוכה לשירות - סביר שהוא יפהק.

אולם אנשים מפהקים גם כאשר הם מתוחים, עצבניים או עומדים בפני אתגר קשה. אלה ידועים כפיהוקי לחץ, והם משמשים למטרה מועילה, מכיוון שהם מסיחים זמנית את דעתו של האדם מדאגתו וגם גורמים לכניסת אוויר אל הריאות.

קיים גם פיהוק מאיים. אנשים שתלטנים משתמשים בסוג פיהוק זה כאשר הם רוצים להשליט את מרותם או לזכות בה מחדש.

הלשון: הלשון עשויה לגלות הרבה על מה שקורה במוחו של אדם. כאשר מישהו לחוץ, למשל, הפה יתייבש והלשון תלקק את השפתיים כדי ללחלחן. מעניין שכולנו משקיטים ומפייסים את עצמנו על-ידי חיכוך לשוננו מצד לצד, מכיוון שזה מרגיע אותנו.

כאשר מישהו ממוקד במשימה, הוא עשוי לתחוב את קצה לשונו ללחיו, או להוציאו קצת מחוץ לפה. פעולה תת ־ הכרתית זו מרגיעה את האדם כשהוא עסוק עבודתו.

ילדים בכל רחבי העולם, מוציאים את לשונם מפיהם כדי להרגיז ולהתגרות באנשים שהם אינם מסתדרים איתם.

נמשיך בעז"ה בשבוע הבא אליהו עזריאל מחבר הספר 'שפת הגוף והנפש' ויו''ר מכון התבוננות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!