לקראת היום הקדוש: תהי פשוטה לפני הקב"ה

אי אפשר לדעת איך ולאן, אבל בשבוע האחרון ההרצאות חזרו.

בבית ספר אחד המנהלת, הגב' דבורה, ביקשה הרצאה לאימהות שמכניסות את בתן לכיתה א', וזה באמת מרגש.  בהרצאה אחרת נגענו באלול ותהליכי סגירה, במקום אחר, פרידה.

אני כל כך גרועה בפרידות. מנהלת בית ספר מקסימה אחת ביקשה ממני לספר סיפור אישי.

"את בטוחה?" שאלתי אותה. "אולי נלך על סיפור אחר", הצעתי לה. "זה זמן אלול", אמרתי  לה, "שנה מאתגרת עברה עלינו, הקב"ה בראש השנה שעברה ראה אותנו עומדים ומתפללים בבתי הכנסת כמו בכל שנה, אבל ידע שהוא מביא עלינו תיכף מגפת עולם, ואנחנו לא ידענו כלום, תמימים עמדנו שם.

בואי נעשה הרצאה על הסיפור של הילדה האחרת, זו שיושבת בקהל ובונה לעצמה חיים". מסכנה המנהלת הזו, תפסה אותי ביום מעניין.

"אם שלושה ספרים נפתחים תיכף", אמרתי לה, "משהו בדפיהם מתחיל להירקם כבר כעת. בואי נעזור לתלמידות לשאול את עצמן לאיזה סיפור כל אחת מהן תהיה שייכת? מהי הלבנה שתונח השנה בסיפור חייה, מה אכפת להן מסיפור החיים של המרצה? אוקי, אפשר לקחת ממנו הביתה, אבל עדיין, הסיפור ישאר שלה",

וראיתי שאי אפשר להתווכח איתה, ואני מזכירה לכם שאני עם לנדנד סיימתי, אז אמרתי לה, בסדר. סיפור אישי. סיפור תשובה.

בכל פעם שאני מספרת את סיפור התשובה שלי אני בוכה. ושאלתי את עצמי למה, מה.

אני מכירה את הפרטים. מה, אני מכירה את הנפשות הפועלות ואת החלקים הטובים שלהן גם את הפחות, מה עושה לי לבכות?

זה עושה לי לבכות, כי כל פעם הסופר הגדול מגלה לי עוד פרטים על הסיפור של עצמי וזה מרגש אותי. הגילוי הזה. אני מדברת אל הקהל אבל גם מדברת אל תוך עצמי באותם רגעים ממש.

החלטתי אגב, להצטרף אל הסופר ולכתוב ספר חדש. אספר לכם עליו בהזדמנות. הוא מספר את מאחורי הקלעים של כולנו. אז נעמדתי על הבמה, קורונה או לא, בלוק של זמן, וואקום של תקופה, והתחלתי את ההרצאה. סיפור אישי.

אני יודעת אותו בעל פה. זה סיפור על עצמי. לפעמים כבר נמאס לי ממני. אחרי ארבעה משפטים נעצרתי. שכחתי. פשוט שכחתי. רק על עצמי לספר לא ידעתי. "תזכירו לי מי אני", זעקתי לרכזת החברתית שעמדה שם בלחץ בצד.

תזכירו לי מה הסיפור, מה קרה, "נו, שחזרת בתשובה, והרצליה וזה", היא לחשה לי. בלאק אאוט.

מה, חזרתי בתשובה, מה, לא חייתי בינכם תמיד? כמו צמח בר? זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי, לא השכחה, אלא כנות מבולבלת. לפני כמה שנים באתי להרצות באנגלית בבנין 'אש התורה' בעיר העתיקה.

חצי שנה מראש סגרו איתי את המפגש הזה. "מנהלות בית יעקב מרחבי ארצות הברית, באות לסיור בארץ, נשמח אם תוכלי לדבר איתן על הנושא הזה והזה", ביקשו ממני.

"אין בעיה", עניתי לליזי, כאילו אין בעיה,  ומאז עברו עלי שישה חודשים של הליכה הלוך וחזור בסלון.

איך אני אבנה את זה, איך אגיד את הביטויים המסובכים האלה והאלה באנגלית.

ובעלי אמר לי על כל צעידה כזו מהמטבח לספה, "מה את צריכה את זה. מה, את רעבה ללחם? תגידי שאת לא באה וזהו. מה את במתח מזה, תעשי שניצלים ותהיי שמחה".

וככה התקדמו החודשים וביום ההרצאה המתח הגיע לשיא. ובעלי שלא יכול היה לראות אותי ככה, אמר לי: "תגידי שאת צרודה, מרצה צרודה זה דבר נפלא, זאת אומרת זה תירוץ נפלא. זה אוכל כל תירוץ לארוחת בוקר. מה יש לעשות עם מרצה צרודה", ולא אמרתי.

נכנסתי דרך שער ציון לעיר העתיקה ברגל, וסחבתי את ההגברה, נעמדתי על הבמה ורעדו לי הרגליים. החלטתי, בהחלטה של רגע

שכמו שאני אוהבת לעמוד מול בורא עולם פשוטה עם כל החולשות שלי, אני אעמוד גם כאן.

פתחתי את המיקרופון, הכותל הציץ מימיני, ואמרתי להן;

"גוד אפטר נון", כי זה היה צהריים, "קוראים לי אפרת ברזל,

הדבר האחרון שאני רוצה זה לעמוד כאן עכשיו. אין לי מושג מה אני רוצה להגיד לכן, אני פוחדת שהאנגלית שלי לא מספיק טובה בשבילכן, חצי שנה אני לא מתפקדת בגלל ההרצאה הזאת. אני פוחדת שתצחקו עלי ואני ואני"...  ועוד אני נואמת ונואמת את הפחדים של עצמי,

ואחת המנהלות קמה, קמה באנגלית, והתחילה למחוא כפיים עם דמעות בעיניים. ואחריה עוד אחת, ועוד אחת וכל הקהל ביחד ואני עמדתי  שם, בלי שום פוזה,  בלי שום מסיכה.

וזה כבר לא היה ממש משנה על מה תהיה ההרצאה, "את מדברת את מה שכולנו רוצות לפעמים להגיד ואין לנו אומץ".

כי לכולנו יש שדה מאחורי הקלעים של עצמנו, ובורא עולם, והוא יושב ומחכה לך, מחכה לכולנו, שנדבר אליו, בטח בימים האלה, מהשדה האמיתי, משם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!