תיאור מלוס אנג'לס היהודית: התלהבותו העצומה סחפה אותנו

זכיתי, ובשנה האחרונה חזיתי מקרוב באש הגדולה היוקדת, מה אומר לכם, הצצתי ונכוויתי!!

אוי, והלוואי ואזכה להיכוות שוב. או לפחות רק לחזות מרחוק, כי הספיקה הצצה קטנה בכדי לחוש בכל רמ"ח ושס"ה את החמימות והבערה שבערה ברבי הגדול מאסדיגורה זצוק"ל.

אני זוכר שבחג השבועות תשע"ט זמן קצר אחרי שהרבי הגיע ללוס אנג'לס, הלכנו לראשונה להשלים לו מניין, חשבנו שאנחנו עושים לו טובה, אז חשבנו...

מהר מאוד גילינו שמצאנו אוצר! אוצר בלום!! מקום אש להבת שלהבת! אוצר בלום של ווארמקייט וקדושה, דביקות בהשי"ת ואהבת ישראל, כפשוטו ממש.

אוי, כמה אהבת ישראל, אי אפשר לתאר, כמה התעניין בכל יהודי שהוא פגש, שאל, בירר, בירך בחמימות נפלאה, וגם דרש. כ"כ הרבה יהודים שבאו ללוס אנג'לס לטיפולים ל"ע מצאו אצל הרבי נחמה ומרגוע, והרבי שהיה בעל ייסורים בעצמו, מתוך ייסוריו המרים, ניחם וחיזק ושימח והחדיר חיות ושמחת חיים, הוא לא יכול היה לראות שיהודי הוא ציבראכן (שבור י.נ).

אני זוכר איך שאחרי מנחה, הרבי היה תופס את ידיו של ר' ישראל פריינד ז"ל שוכח מייסוריו האישיים, ורוקד עמו ''נאר אמונה אין בורא כל העולמים'', אמונה אמונה אמונה. שמעתי אח''כ מאלמנתו של ר' ישראל פריינד ז''ל, שבשארית כוחותיו עד רגעיו האחרונים התאמץ מאוד לבוא למנחה - מעריב אצל הרבי, כי הרבי החזיק אותו בחיים, ממנו הוא שאב את שאריות חיותו עד רגעיו האחרונים.

וזה לא רק שהרבי "השתתף" בסבלו וכאבו של כל יהודי, אלא ראינו בחוש כמה כואב לו כשכואב ליהודי, כמה סבל היה על פניו כשראה יהודי שסובל. כשמישהו היה מתנה את צערו בפני הרבי, פניו היו מתעוותות בכאב, כאב לו. בכל צרתם לו צר.

אני אישית ליוויתי מקרוב משפחה שהאמא נזקקה לטיפול רפואי סבוך ולניתוח מורכב, איך שהרבי לקח את המשפחה הזו על כתפיו, סתם אנשים, לא חסידי סאדיגורה, מעולם לא פגשו ברבי עד בואו ללוס אנג'לס, אבל מה זה משנה, ליהודי כואב! הייתי עד לרגע בו הזכירו את העניין אצל הרבי, אוי איך שהוא כאב, פשוט כאב לו שיהודי בצרה. והרבי, מנחם ומחזק, מברר ומתעניין בכל פרט, משיא עצה ומרעיף מברכותיו, מחזק את הילדים ונוסך בהם כוחות, והכול בכזו חמימות עם כ''כ הרבה אכפתיות. וכשנסע אחר כך לארץ ישראל לימים הנוראים, הוא התקשר לברר מה קורה ומה התקדם, ואחרי יוכ''פ הגבאי סיפר לי, שהרבי הזכיר את שם האישה הזו במי שברך לחולים.

אם על כל אדם נאמר, רחוק מן העין – רחוק מן הלב, לא כך אצל הרבי, שליבו הגדול הכיל בתוכו כל יהודי ויהודי שזקוק לחיזוק ולישועה.

הרבי בהווייתו פתח לנו צוהר לבית המלוכה הרוז'ינאי. זכינו לחזות במלך ביופיו בכל ה'הלוך ילך' שלו, אצילות נדירה ועדינות מיוחדת בכל תנועה ותנועה מתנועותיו, דבר שהתבטא בכל צעד ושעל שלו, א'אמתער ריז'ינער.

אז'א מענטשלכקייט (כזו אנושיות, י.נ), איך שתמיד האיר פניו לכל אדם ולא פספס אפילו בטעות להודות לכל אחד, לא משנה אם זה החזן או אנשי המזכירות בבית הרפואה. כל אחד בשפתו, אידיש/ עברית/אנגלית. ראינו אצל הרבי דביקות אמיתית, בדרך החסידות והבעש''ט בכלל ובאבותיו הקדושים לבית רוז'ין בפרט.

תמיד דיבר בערגה על הסבא קדישא מרוז'ין, המגיד הגדול ממעזריטש ועל שאר אבותיו לבית רוז'ין, כ''כ הרגיש מקושר אליהם, ראו עליו בחוש שהוא מרגיש שכל מה שיש בו זה זכות אבות. כ"כ החדיר בכל אחד ואחד את דרך החסידות, שמחה ואמונה, ושוב שמחה ושוב אמונה. עם כ''כ הרבה אהבה דרבן והוסיף ודרבן, ודרש! שמחה ואמונה!

דיבר כמה פעמים על הרמב''ן בפרשת בא, שהרמב''ן מביא את יסוד האמונה הפשוטה, אני זוכר שבפרשת בא השנה אחרי מעריב ליל שבת קודש, עבר אצלו נער צעיר ממשפחה מודרנית והרבי אומר לו בחביבות בשפה האנגלית אל תלך לישון הלילה לפני שלמדת את הרמב''ן על פרשת השבוע, ואז פנה הרבי לאביו של הנער ואמר לו, אבא, שהבן שלך לא ילך לישון לפני שהוא יודע את יסוד האמונה וביטחון בהשי"ת.

כל חסידישע זאך (מנהג חסידי, י.נ) היה אצל הרבי גרויסע עסק, באיזו התלהבות סיפר חסידישע מעשה, איזה קאך כל 'טיש' בסעודה שלישית.

אוי, איזה געגוע (עד עידן הקורונה היינו יושבים בפנים עם הרבי, לאחרונה שוב התחדש הס"ג, ישבנו בחוץ והרבי יצא להגיד תורה.) 'שלושודע'ס' כמעיין המתגבר, עם ברע'ן (להט, י.נ) אדיר שסחף את כל הסובבים, ווארמע קאכדיגע תורה (ד"ת חמימים, י.נ). באיזה רעד הרבי דיבר על ההכנה לימים הנוראים, והשנה עוד זכינו ודיבר מזה מעט, באיזו התלהבות הוא דירבן ודרש מאיתנו הכנה ברצינות לכל גוטע זמן, אוי איך נשיב לעצמינו את הגוטע זמנים האלו.

לעולם לא אשכח את טיש פורים, כשהרבי יושב בראש השולחן כמלאך אלוקים, אפלאם פייער וחילק יין לכל אחד ואחד, טיש ט"ו בשבט, יא"צ, כמה החשיב כל מעמד וכל מנהג. ילדי לוס אנג'לס לא יישכחו את ל"ג בעומר תשע"ט שהרבי הדליק את המדורה בחיידר, איך שדיבר לפני ההדלקה לילדים בשפתם הפשוטה והתמימה, בפשטות סוחפת, האש שניצתה אז בלבבות הילדים הייתה יותר חמה מאש המדורה שנדלקה מיד אחרי. ואותה האש עודנה בוערת, וממשיכה לבעור. בל"ג בעומר השנה זכיתי להיות בקבוצה המצומצמת בהדלקת הרבי, ראינו את המאמץ ובו זמנית כזו חביבות בשביל לזכות לקיים אפי' מנהג בעלמא כחץ וקשת, לא וויתר בכהוא זה, ואיך נהרו פניו כשקיים את המנהג...

במיוחד שמענו מהרבי רבות על חינוך הילדים, חינוך, אמר הרבי, צריך להיות באהבה באהבה ושוב באהבה, אבא צריך לעשות הכול כדי להאהיב את התורה והמצוות על ילדיו ולהחדיר בהם יר"ש בנועם ובהארת פנים. עיניו הקדושות ברקו עת דיבר מחינוך הילדים, שמעתי ממנו שאבא שרוצה לגדל את ילדיו כמו שצריך, שישקיע רבות בסעודת שבת, אי אפשר לגשת לסעודת שבת בלי הכנה רצינית מראש! אסור לנו שהילדים שלנו יגדלו בורים ועמי ארצות זעק, בשביל לחבר ולקשר ילד לתורה ומצוות ובשביל להאהיב עליו את דרך ה' ילד צריך לדעת ולהבין את טעמי המצוות, כל מצווה ומצווה שהוא עושה, בוודאי במצוות התורה, אך גם במנהגים וחסידישע מנהגים, (שמעתי אותו מתבטא פעם, ולמה שחסידישע יונגערלע (ילד חסידי, י.נ) לא יידע טעם למה אוכלים קוגל בשבת?!) ובשל כך, אמר לנו הרבי שוב ושוב  אבא צריך להכין כל שבוע כמה מצוות מספר החינוך ולהסביר לילדיו במתינות בנועם וברכות כדי שייספג בלבבות הרכים וידעו ילדינו את טעם המעשה אשר יעשון ויקבלו טעם במעשה אשר הם עושים.

פרק מיוחד חקוק בליבי על עבודת התפילה של הרבי זצ"ל. עבודה! כפשוטו, ביגיעה עצומה ובלי ויתורים, זכות עצומה היתה לנו שהרבי התפלל  כל יום עם הקהל ולא בחדר סגור (סביב מקומו בנו מעקה קטן בכדי לשמר את גינוני המלכות) וזכינו לחזות מידי יום בעבודת כהן גדול בדביקות ובאצילות אשר אין כמוה. גם בימים וברגעים הקשים והכאובים ביותר, כששמענו את הרבי נאנח מייסורים, הוא לא ויתר לעצמו בכהוא זה מעבודתו בתפילה, ואפי' שעל פניו הקדושות ניכרה החולשה ומפיו בקעו אנחות כאב, בתפילה, עמידתו תמיד הייתה מלכותית מאין כמוה כולו אומר הוד והדר. מעולם לא הסתובב אחור, ומעולם לא הוציא עיניו מהסידור בשעת התפילה, אבל גם מעבר גבו הרגשנו גם הרגשנו את הלהבה שבערה שם בשעת התפילה, אויי כזו דביקות, אזא' דביקות.

במיוחד ציפינו לקבלת שבת ל"בואי בשלום" או אז היה הרבי מסתובב עם פניו אל הציבור ובין רגע הלהבה אחזה בכולנו, הילדים כולם היו מתאספים סביב הרבי בעת "בואי בשלום" בכדי לחזות בלהבה האדירה, באש שאחזה בו, התלהבותו העצומה סחפה אותנו והשפיעה עלינו כל השבוע קדימה, בדרך כלל היה מבקש לחזור שוב על הניגון ובכך זכינו לדקות נוספות של ותחזינה עינינו בעבודת כהן גדול שמזעזעת שבעה רקיעים, לעיתים גופו לא יכול היה לשאת את הברע'ן וההתלהבות האדירה וידיו היו זזות בתנועות עדינות שהכילו בתוכן להט עצום, תנועות של מלכות.

מקרה מרטיט אירע בשבת פרשת קורח כשבאמצע קבלת שבת התרחשה לפתע רעידת אדמה חזקה , הכול מסביב רעד בעצמה רבה וכולם נתקפו בפחד נוראי, עיני כולם הופנו אל המזרח "אל המקום אשר יבחר", והרבי, כאילו לא שם לב לכל המאורע, ממשיך בתפילתו כמונה מעות, דבוק בתפילה כבן המרצה את עם ישראל לפני אביהם שבשמים ולא נע ולא זע ממנו, היה זה מחזה נורא הוד אשר מוחנו הקטן לא מצליח להבין ולהכיל, רק אחרי התפילה, הרבי התייחס למה שקרה ואמר "היינטיגע פרשה (פרשתנו י.נ), ותפתח האדמה את פיה"...

זר לא יוכל להבין זאת גם לא החסידים הקרובים, את מה שהרבי נתן ועשה לנו, תושבי לוס אנג'לס. הוא מגנט את כולם אליו באהבה ובמסירות האין סופית ובלהט העצום שהוא הקרין, עשרות יהודים עשו את דרכם יום יום בכדי לזכות להתפלל עם הרבי או אפילו רק להציץ לשנייה בדמות קמאית של מסירות נפש יהודית.

בית האכסניה, ביתו של הרב איינהורן שליט"א, רחוק מהאזור בו מתגוררים רוב חברי הקהילה החרדית, אבל עבותות של אהבה משכו אנשים לגמוע מרחקים של חצי שעה הליכה ויותר מידי שבת בשבתו בכדי לחזות ב"משה עבד השם" ולהרגיש את ההרגשה המיוחדת שרק מי שהיה במחיצת הרבי זכה להרגיש, בליל שבת, גם כשהיה חלוש ביותר, השתדל לומר ווארט על הפרשה ולספר איזה חסידישע מעשה, פשוט קירב לבבות כולם.

בלוס אנג'לס לא קראו לו "הסדיגערער רבי" אלא פשוט "הרבי" כי כזה היה רבינו זצ"ל, רבי של כולם, חסידים, ליטאים, מודרניים, אברכים מכל הסוגים והסגנונות, גור, בעלזא, ואפי' סאטמר, כולם מצאו אצלו מקום ואוזן קשבת, כולם הרגישו מקושרים אליו מאוד, והרבי, האיר מגובה דרגתו לכל אחד ברמתו הוא ובאהבה וחמלה אין סופית.

אוי טאטע, מי ייתן לנו תמורתו, רבינו הקדוש, אביהם של ישראל, משה רעיא מהימנא, האביר מיני ים, ובת קול מנהמת כיונה ישראל אשר בך אתפאר.

החותם בכאב ובדמע – יוסף יצחק אינגבר. לוס אנג'לס

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!