הרסת לי את החליפה!

לעולם אדם לא יצליח להבין את רעהו. גם אם יהיה סבלני וקשוב ככול שיהיה, גם אם ינסה לרדת לעומקם של דברים ולנסות להזדהות - לא יוכל לזעוק את זעקתו ולהגיב כפי שהיה מגיב, אילו הוא עצמו היה בעל המעשה.

מזה כמה שנים ברציפות בחודשי החורף, בכל עת שהשמים מתקדרים וגשמי ברכה ניתכים ארצה, הפניות והבקשות מתחילות לזרום. "תכתוב על הנהגים הבלתי אחראים שנוסעים במהירות לתוך השלוליות ומרטיבים אותנו עד לשד עצמותינו", הם מתחננים. אבל כל שנה, אני חוזר על אותה תשובה: "אחד הטורים הראשונים שלי לפני שבע שנים עסק בנושא הזה. מבחינה מקצועית אני לא ממחזר חומר". כך אני משיב להם בקרירות וממשיך בעיסוקי.

אבל השבוע החלטתי דווקא כן "למחזר חומר". והפעם, לא בעקבות בקשת קוראי הנאמנים, אלא כי ממש ברגעים אלו החליפה הכי מהודרת שברשותי מקופלת כסחבה, מלאת רפש, בתוך שקית, בדרכה לניקוי יבש.

זה היה ביום שני בערב. אחד הערבים הגשומים והסוערים בחורף הזה. נכונה לי חתונה באחת ממשכנות האירועים המפוארים במרכז הארץ, סוג של אירועים שבהם אדם חייב להתאים עצמו לסביבה ולהופיע במיטבו. במשך שעה ארוכה עסקתי בהכנות לאירוע, למען לא אבוש ולא אכלם.

הוצאתי אחר כבוד את החולצה היפה שברשותי, את העניבה שבה אני הולך רק בליל הסדר, וכמובן את החליפה השמורה לחתונות המיוחסות לקרבה מ"דרגה ראשונה". כשהרגשתי שההכנות הסתיימו במקסימום האפשרי, ירדתי מביתי בצעדים מעוררי כבוד, והמתנתי לידיד שאמור היה לקחת אותי ברכבו, בדרכינו לאולם האירועים.

לאחר כמה רגעי ההמתנה בתוך הבניין, תחת קורת הגג, נדמה היה לרגע שהגשם פסק קמעא. יצאתי מהבניין, נעמדתי בשפת המדרכה ואז....מכונית חלפה בשעטה. לא מימינם ולא משמאלם, אלא אני הייתי החומה עצמה: נהר של מי גשמים קלחו והרטיבו אותי מכף רגל ועד ראש. כהמן ברחובות שושן הבירה, עמדתי הלום - ודקות ארוכות לא ידעתי את נפשי.

'לא אקלקל את השמחה בשביל קצת מים', הרגעתי את עצמי, תוך שאני מנער גופי. 'עד שאגיע לאולם בוודאי אספיק להתייבש', מצאתי עצמי ממלמל מילות נחמה לעצמי.

כנראה שהחושך ברחוב הסתיר את ממדיי האסון. ידידי הגיע, נכנסתי לרכבו כשאני רועד מקור, מתחנן למזגן חימום, ומצפה לשיבה מהירה לשגרה.

את ההלם הגדול קיבלתי בכניסה לאולם. שם, מול מראות השיש והקריסטל, הבחנתי כי לא רק מים שטפוני, אלא בוץ, לכלוך ורפש.

את הסוף אתם כבר מנחשים: מונית ראשונה שנקרתה בדרכי הביאה אותי הביתה אבל וחפוי ראש, כועס וממורמר על נהג חצוף שקלקל לי את השמחה.

לא היה לי מנוס מלחזור שוב ולזעוק את זעקת הולכי הרגל בימי הגשמים: אתם, הנהגים היושבים ברכביכם, נהנים ממזגן חימום, חלונות רכביכם מוגפים, ומוזיקה נעימה מתנגנת באוזניכם - במחי "דוושת גז" אתם מצליחים להרוס לאדם את יום עבודתו, לאיש העסקים את פגישתו ולתלמיד את יום לימודו.

בגד שהתקלקל, טלפון נייד שספג מים ויצא מכלל שימוש, ימי מחלה בעקבות צינון, פגישה שבוטלה, יום לימודים שהושבת, ועגמת-נפש - אירועים טראומתיים מעין אלו אנשים לא מוחקים מזיכרונם כל-כך מהר, ובהחלט הם נכנסים בתודעתם לקטגוריית המעשים של "לא נסלח ולא נשכח".

תזכרו תמיד שבימי הרחמים והסליחות, ברגע חרטה ובכל עת תשובה, גם אם מאוד תרצו - לא יהיה לכם ממי לבקש סליחה. כי לעולם לא תדעו במי פגעתם ולמי "הרסתם את היום".

סעו בזהירות!

הטור יתפרסם ביום רביעי ברשת 'קו עיתונות דתית'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!