מחקר חדש: פושעי מלחמה נאצים ניהלו מעונות ילדים בגרמניה לאחר המלחמה

ממחקר חדש שפורסם בגרמניה, עולה כי פושעי מלחמה נאצים הורשו לנהל בתי נופש לילדים בגרמניה לאחר המלחמה, שם חלק משגרת היומיום היו עונשים כבדים ובריונות נגד ילדים יהודים, כך עולה ממחקר חדש של הערוץ הציבורי ARD.

מיליוני ילדים ממערב גרמניה נשלחו לבתי "ספאי" אכזריים בין שנות החמישים והשמונים שהותירו אותם בטראומה, כך פורסם בגרמניה במחקר חדש. רבים מהבתים הללו היו מנוהלים על ידי נאצים לשעבר.

תוכנית הטלוויזיה החוקרת של ARD, דוח מיינץ, גילתה כי קצין אס אס לשעבר ורנר שו, שהורשע בגין חלקו ברצח 220 יהודים ליטאים בשנת 1941, ניהל בית ילדים בשם "Möwennest" (קן השחף) לאחר שריצה את עונשו.

אישה אחת שהוחזקה בבית הילדים בילדותה, תיארה בתחקיר כי עמדה יחפה על רצפה קרה במשך שעות ארוכות במשך לילה אחד, ובאחת הפעמים הייתה כלואה בסאונה.

מנהל בית ילדים אחר היה נאצי בשם אלברט וייטן, רופא וחבר במספר ארגונים נאציים, שהואשם ברציחת כ-20 ילדים תחת המשטר הנאצי. על פי נתוני ARD, הוא הואשם ברצח בשנת 1963, אולם התיק נגדו נסגר מחוסר ראיות. וייטהן ניהל בית ספא ​​לילדים בשם "שונשייט" בברכטסגדן, במדינת בוואריה, שם תארו כמה ניצולים התעללות שגרתית.

יוזמות של ניצולים וארגון סיוע שהוקם לאחרונה, העריכו כי בין 8-12 מיליון ילדים נשלחו לבתים כאלה באותה תקופה, לרוב בהמלצת רופאים, בתי ספר ורשויות רווחה לנוער, באמתלא של "טיפול בספא".

סיפורי ההתעללות החלו להתעורר בכלי התקשורת בגרמניה בשנים האחרונות, בין היתר משום שרשויות מקומיות הכחישו לרוב את הסיפורים, בטענה, למשל, כי "אלה זיכרונות, ולא הוכחות", כך נאמר לעיתונאית לנה גילהאוס, בשנת 2017, כשכתבה על הזיכרונות של אביה כילד מהמקום.

חלק גדול מהראיות התבססו על מחקרה של אנג'ה רוהל, אשר היא עצמה ניצולת בית בהמבורג, "הייתי בת חמש כששלחו אותי," אמרה לאתר DW. "ביום הראשון כל הילדים היו קשורים למיטותיהם, וקיבלתי הלם כזה, נענשנו רק בגלל שדיברנו".

היא סיפרה כי הסיפורים שאספה גובו במסמכים שמצאה - במיוחד תלונות שהגישו הורים ורשויות רווחה לנוער. "הילדים חזרו חולים יותר כשעזבו את המקום, הם היו בעלי תת תזונה, והיו צריכים להיות מאושפזים", אמרה רוהל. "לפעמים הם היו כל כך מופרעים שהם לא הכירו את הוריהם".

במקרה אחד מחריד במיוחד שתואר על ידי דוח מיינץ, ניצול אחד דיווח כי אכל את שרוול הפיג'מה, אך התבייש לספר לאמו מה קרה. במקרים אחרים, ההורים פשוט לא האמינו לילדיהם.

רוהל מאמינה כי הקשר בין בתים אלה למשטר הנאצי הישן היה חזק, בין היתר משום שמערכת בתי הנופש לילדים הוקמה במקור בשנות השלושים. "אנו מאמינים כי עובדות ממחנות ריכוז השתמשו בבתי הילדים כמקומות לברוח אליהם ושם יכלו למצוא עבודה", אמרה. "אבל אנחנו לא יודעים את זה בוודאות".

"ילדים היו נתונים למשטר של משמעת קיצונית, עונשים גופניים תכופים, הופרדו מאחים, הושארו בבידוד או הורדמו לישון באותו חדר בו ילדים גדולים יותר התעללו בהם".

אוכל איום ונורא היה גם נושא תמידי, הניצולים תיארו שהאכילו אותם בכוח על ידי קשירת שיערם לשולחן, או שנאלצו לאכול את הקיא שלהם.

רוהל תיארה כיצד ילדים צעירים חזרו לעתים קרובות מבתים אלה בטראומה; היא שמעה סיפורים על ניסיונות התאבדות, של ילדים שחוו דיכאון, הפכו תוקפניים או לא דיברו במשך שנה אחרי שחזרו לביתם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!