מיוחד: הצלם שוקי לרר ביומן יומי מצימר חולי הקורונה

בשבוע שעבר כשקיבלתי את הטלפון ממשרד הבריאות ש"בישר" לי שאני חולה קורונה מאומת, משהו זז בליבי, זה לא נעים להרגיש את הסטיגמה של 'חולה קורונה', אבל כשלאט לאט כל המשפחה והילדים קיבלו תשובות חיוביות התחלתי כבר להרגיש רגוע עם התואר החדש והתחלתי לעכל את המציאות.

אם יש כאלה שמתחילים לחשוב ולהאשים את מי שגרם להדבקה, אני דווקא לא חיפשתי אותו. כי פשוט זה לא יעזור לי שיהיה לי את מי להאשים. ורק היה צריך "לחשב מסלול מחדש".

דווקא ההרגשה שכולם חיוביים בבית נותנת רוגע מסוים, כי אף אחד כאן לא יכול יותר להידבק, רק המשפחה במעגל השני שהיו בסביבתי לפני שבוע היו קצת לחוצים ורק אחרי שכולם קיבלו תשובות שליליות נרגעתי, לפחות לא הדבקתי אף אחד... ואפילו הפחד מהלא נודע, כי הרגשתי שבאיזשהו שלב כולם יידבקו, רק צריך לדעת לקבל את הקורונה במצב קל, ולא במצב קשה כפי ששמעתי וראיתי על אחרים שנבדקו והגיעו לשערי מוות וחלקם גם עברו לעולם שכולו טוב.

סך הכל יש לי בית שאני יכול להסתדר בו לבד, ורציתי להישאר בבית עם הילדים ליהנות יחד, אבל אחרי יומיים זה התחיל להפריע לי, סך הכל היה לי נחמד לקבל מכל מיני ידידים, ספרים, אוכל, ממתקים, משחקים ועוד כל מיני דברים. אבל ההרגשה שלי שאני צריך מעכשיו רק לקבל טובות מאנשים זה היה לי קשה, כאדם שתמיד משתדל להסתדר לבד, ולעזור לאחרים, וכעת אפילו להוריד את הזבל אני צריך לבקש מאחרים, שלא לומר את הקניות הבסיסיות שהרבה הציעו עזרה, אבל לי היה קשה עם זה.

הכניסה לכפר הנופש שבו שוהה הצלם. צילום: שוקי לרר

ואז קבלתי טלפון מהחמ"ל של עיריית בני ברק שהציע לי להתפנות למלונית. את החמ"ל של עיריית ב"ב אני מלווה עוד מהגל הראשון, תמיד ראיתי שם את הטלפונים שמתקשרים לאנשים להציע עזרה, ואולי גם לצאת מהבית למלונית כדי לקטוע את ההדבקות הבאות, והנה גם אני מקבל את הטלפון הזה. הציעו לי כמה אפשרויות ובחרתי במקום שאני לא הייתי שם בעבר ורציתי גם לנסות את המקום בלי שום עלות כספית, אולי כדי להגיע לשם בהמשך, לאו דווקא כחולה קורונה...

מפיקוד העורף מתאמים לנו תוך מספר שעות אוטובוס ומבקשים מאיתנו להכין ציוד לשבועיים שלושה, אני לא חושב לצאת ליותר משבוע, אבל לפחות חלק מהדברים לקחנו, מעל כל הציוד שכולל מזוודות רבות לא שכחתי את המצלמה ואני מקווה לתעד דברים מעניינים, שאולי את חלקם כבר תראו כאן בימים הקרובים. מהעולם שמעבר לקורונה.

באוטובוס לא היינו "בנים יחידים" והיו עוד מספר משפחות מבני ברק, ולפחות קצת נרגעתי שראיתי שעוד אנשים נורמאלים מגיעים יחד איתנו אל הלא נודע.

בינתיים אנחנו עוד עם מסכות באוטובוס עד שמגיעים לפתח המלונית. השעה 10 בלילה נכנסים ועוברים תהליך רישום קצר, מקבלים את המפתחות של הצימר, ורק אחרי שעוברים את השער אפשר להיפרד ממה שליווה אותי כבר ארבעה חודשים "המסכה", כאן אין צורך בה כי כולם עם קורונה.

הייתי אומר שעד עתה הייתי קצת באווירה שלילית, כעת אני ממש באווירה רק חיובית, תרתי משמע. מהר מאוד גיליתי שגם אלו שמגיעים לכאן מכורח המציאות כשחלק מבני משפחתם שליליים, מהר מאוד כולם כאן חיוביים. מקווה להמשיך בימים הקרובים. ושכולם יישארו תמיד רק חיוביים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!