התחתנה בגיל 13: הצדקת מנתיבות הלכה לעולמה

ברוך דיין האמת: בנתיבות הלכה לעולמה בשבוע שעבר בשם טוב הצדקת מרת שמחה כהן ע"ה, אשת יבדלחט"א הצדיק רבי מאיר הכהן והיא בת 83 בפטירתה.  

הרבנית הצדקת מרת שמחה ע"ה, נולדה לפני למעלה משמונים שנה להוריה הצדיקים למשפחת בן אבו בכפר אליג' שבמרוקו. בילדותה נשלחה אל אחד מבתי הספר של "אליאנס", אך לאחר כשבועיים אביה הוציא אותה מבית הספר כיוון שהיה מעורב. כבר בהיותה בת 13, נישאה לבעלה שיבדל לחיים טובים, הצדיק רבי מאיר הכהן, הידוע בהיותו נצר לשלושת כוהנים מיוחסים עם מגילת יוחסין של למעלה מאלף שנה.

בשיחה שקיימה הצדקת שמחה ע"ה בחייה עם נכדה, האברך הרב אליצור אלעזרה, בן חתנה רב מושב שיבולים, הגאון רבי דוד אלעזרה, סיפרה בערגה את תולדות חייה: "כי היו נוהגים לחתן אותם מוקדם כיוון שהיו מפחדים שהערבים ייקחו אותן. אבל הערבים כלל לא הפריעו להם אלא להפך, השכנות עם הערבים הייתה מאוד טובה, השכנים הערבים היו מאוד מכבדים אותם״ והיא מספרת כי "כאשר הייתה בת שמונה והייתה הולכת בערב שבת לבדה לבית הכנסת, ואחד השכנים הערבים היה מעשן סיגריה, הוא היה מסתיר אותה על מנת שלא לפגוע ברגשותיהם של אחיהם היהודים".

כאשר הייתה הצדקת שמחה ע"ה בת 15 בלבד, בעלה וילדם הקטן אלברט נרשמו לעלייה, ושם התחיל מסעם לארץ הקודש. תחילה עברו ממקום הולדתם אל העיר אגאדיר שבמרוקו, לאחר מכן נסעו לקזבלנקה ומשם לצרפת, שם שהו במשך שבועיים ומשם לאוניה שהובילה אותם אל ארץ ישראל.

לימים סיפרה לנכדה הרב אליצור, כי "כאשר עלתה לאוניה גנבו להם הציונים את המזוודות, עם כל הרכוש שהביאו עימם ממרוקו, ובנוסף גזלו מהם קילו של זהב". עוד סיפרה כי בהגיעם לארץ הורידו את כולם מהאוניה, כולל את צוות האוניה ולקחו אותם אל מקום מסוים "לטפל בהם" כלשונה.

באותה תקופה משלחת מווייטנאם מצאה תרופה למחלת הגזזת שהייתה שכיחה בתקופה זו, אך היו צריכים לנסותם על בני אדם. מדינת ישראל הייתה היחידה שהסכימה, כיוון שהם עזרו ליהודים הרבה לאחר המלחמה. היהודים בארץ "פחדו" שעל העולים מהארץ יש מחלות, ולקחו אותם לאותו המקום שם ריססו אותם בגז DDT "התרופה" שאותה משלחת מצאה לגזזת, אך לא רק שתרופה זו לא עבדה, אלא אף גרמה לנזק רב יותר. הריסוס גרם למחלות, ואף לקרחות - וזו הסיבה שלצדקת שמחה ע"ה עד יומה האחרון לא היה שיער בראשה.

לאחר הריסוס, העבירו אותם למעברות, ובשנת 1956 הרבנית שמחה, בעלה הצדיק רבי מאיר ובנם נשלחו למעברה ששמה "שלומי" באזור העיר נהריה, תחילה היו גרים בצריפים, ולאחר מכן העבירו אותם לבתים, כאשר הריהוט בביתם היה שלושה כיסאות, שלושה צלחות ושולחן קטן, כך נמשך כשנתיים עד שעברו לגור בנתיבות בשנת 1958.

לימים סיפרה על חבלי העליה והקליטה ועל בנה הבכור והאהוב שהרגיש לא טוב נלקח לבית החולים ומאז נעלמו עקבותיו וכה סיפרה: "כשבננו אלברט נולד עשינו לו ברית, וכשראינו שאלברט עדיין לא מבריא לקחו אותו לבית החולים ביום חמישי, אמרו לבעלי מאיר לחזור ביום ראשון וכך היה, אך כשחזר אמרו לו שבננו נפטר, הביאו לנו תעודת פטירה, עשינו לו אזכרה, אך כאשר התחלנו להתעורר הבנו כי הילד שלנו לא נפטר, אלא חטפו אותו. חטפו אותו יחד עם העלייה של התימנים (חטיפת הילדים התימנים כשעלו לארץ). בדיעבד גילינו גם שתעודת הפטירה הייתה מזויפת.

כשבועיים לפני פטירתה יצאה חיובית לבדיקת קורונה אך לא חשה בשום תסמינים והמשיכה את סדר יומה הגדוש בתפילות ואמירת תהלים והדלקת נרות לכבוד הצדיקים כמידי יום ביומו במשך שמונים שנה, וביום רביעי לא התעוררה משנתה והשיבה את נשמתה ליוצרה.

הלווייתה התקיימה באותו היום בהשתתפות יוצאי חלציה ורבים מתושבי נתיבות שבוא לחלוק לה כבוד אחרון. 

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!