הרב שאול יורוביץ': הדרכים להתמודד עם מידת הגאווה

משה רבנו בהכינו את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ בפרשות אלו, מזהיר אותם כמה פעמים על הגאווה המתעוררת אחר הצלחות האדם, בדבריו הוא משיא להם עצות שונות לכך.

מחד הוא אומר להם וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה (דברים ט ו). וכן: לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. (דברים ז. ז). משני פסוקים אלו אנו למדים את הדרך להתמודד עם הגאווה על ידי חיפוש המגרעות והחסרונות של האדם, לדעת בבירור שאין לו שום מעלה, ועוד יותר מכך 'כי אתם המעט'. 'כי עם קשה עורף אתה'.

לצד זה מצאנו בדבריו גישה נוספת שונה לחלוטין וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל (דברים ח יד) כאשר תתעורר גאווה בליבך, זכור שה' הוא המצליח בידך לעשות חיל, כלומר, אל תחפש את חסרונותיך – אל תאמר אין לי כלום, אדרבה אמור לעצמך ברוך ה' הנני מצליח אך הכול מיד ה' אשר עשה כל זאת.

שתי גישות אלו מתבארות בהרחבה בספרי המוסר והחסידות, ספרי המוסר ברובן בבואן לעסוק בעבודת השפלות והכרת אפסותו של האדם, נוקטות את הגישה הראשונה, הן מייעצות לו לאדם לחפש את החוליות החלשות שבו – את המקומות שבהן הוא לקוי וחסר, הדוגמא הטובה ביותר היא אגרת הרמב"ן הקלאסית. אלו דבריו שם:

וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, אם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד.

לעומתם, תורת החסידות מדגישה דווקא את הגישה השנייה, לזכור תמיד שהכול מאת ה', וממילא אין במה להתגאות. במבט ראשון, שתי גישות אלו נראות שונות לחלוטין ואפילו סותרות במקצת זו את זו, אך למעשה אחר ההתבוננות נראה שבפועל הן משלימות זו את זו.

נעמיק קצת במהות ב' הגישות הנזכרות, הגישה הראשונה אם כי היא מקטינה את ישותו של האדם, אך מאידך אינה מבטלה כלל, האדם מוצא את חסרונותיו ובכך דמיונותיו על עצמו מתפוגגות, אך עדיין רואה את ישותו במידת מה, הוא יהיה עסוק למדוד את עצמו לעומת ישות מי שהוא פוגש מולו כדברי הרמב"ן. אך תכלית הענווה הינה הידיעה השלימה שגם הצלחותיו הן מהשי"ת, בזה הוא מבטל את כל ישותו, הוא מבין שגם איפה שלכאורה יש לו והוא מרגיש שלם, גם שם אין לו כלום שהרי הכול ביד ה'.

אלא שבתחילת הדרך כאשר האדם מלא בדמיונות שווא על עצמו, עליו מקודם להסירן על ידי חיפוש מגרעותיו, שבזה הוא מוריד את רוב התפיסות השגויות על עצמו, אך לאחר מכן ביטול הגאווה כליל היא על ידי ההשגה שגם מה שלכאורה יש בידו אינו שלו אלא של השי"ת.

נראה לומר שזהו הוויכוח של משה העניו מכל אדם בהתגלות הראשונה של ה' אליו מתוך הסנה, הוא אומר לה' "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", כל אלו הן חסרונות של האדם, והקב"ה מלמדו את הענווה השלימה ואומר לו "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה' כלומר, במקום להתבונן בחסרונותיך, אדרבה שים ליבך שהכל ביד ה', וממילא הרי אין זה משנה כלל, ועליך לבטוח בביטול גמור.

זו גם ההבחנה בין "ואנכי עפר ואפר" שאמר אברהם אבינו, ל"ונחנו מה" שאמר משה, "ואנכי עפר ואפר" מבטאת את החסרונות והחולשות של האדם, ולעומת זה "ונחנו מה" מבטאת העדר מוחלט של האדם.

כאשר האדם יודע שהכל ביד ה', וכל כוחותיו הן גילוי כבוד ה' בעולם, אזי יוכל באמת לשמוח בהם במקום לדחותם, אלו דברי הנביא(ירמיה ט כב-כג) אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כל עוד אתה מדמה שהעשירות והחכמה הם שלך עליך לבטלם, אך לאחר שאתה מבין שמיד ה' זה יוכל להתהלל ולשמוח בהם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!