"כולם עושים מסיבות, ופה בקושי נותנים להביא עשרה אנשים לברית"

הן נשות עסקים חזקות, מעורבבות היטב בחברה הישראלית, אימהות לילדים קטנים. כולן תושבות בני ברק, חרדיות שמתכנסות ביום קיץ חם בדירה אחת בעיר, כדי לדבר על התסכול שהן חשות. התסכול מהיחס לחרדים בתקופת הקורונה, מהטוקבקים באתרים, מדברים שנאמרו. כולן סבורות שהקו האדום נחצה. הכתבה פורסמה ב"ישראל היום"

המארחת היא מירי זורגר, שפית מוערכת במגזר, נשואה, אם לארבעה וסבתא לעשרה. היא עובדת הרבה בחו"ל, בהכנת ארוחות יוקרה לעשירים בערבי התרמה נוצצים, ובבישול לנופשים חרדים ברחבי אירופה. לפני הקורונה היתה אמורה לשתף פעולה עם השף מושיק רוט בארוחת ערב לחרדים בהולנד, אבל המגיפה ביטלה גם את זה. מאז תחילת המשבר היא בבית, ממעטת לצאת.

סביב השולחן יושבות גם חני שטיגליץ, יזמית נדל"ן מהזרם החסידי, נשואה ואם לשלושה; שלהבת חסדיאל, חרדית מודרנית, מנכ"לית האיגוד הירושלמי למאבק בהתמכרויות, חברת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות במשרד התרבות, ובעברה כתבת פוליטית חרדית, גרושה ואם לשלושה; וחנה בן סימון, המשתייכת לזרם החרדי־ספרדי, מעצבת אופנה ובעלת מותג האופנה "CB פאשן", שמחזיקה רשת חנויות אופנה בערים חרדיות, נשואה ואם לשלושה.

הן לא מכירות זו את זו, אבל עד מהרה ימצאו את המשותף בנושא שמטריד אותן. חצי שעה אל תוך השיחה, כשכל אחת מפרטת את התלאות שחוותה בחודשים האחרונים, הן כבר יישמעו כמו חברות ותיקות.

"בדרך כלל אני מבשלת אוכל בחגים לאנשים שלא גרים באזור", פותחת מירי. "אני עובדת עם חבר'ה שגרים במגדלי אקירוב ובמגדלי יו בתל אביב, לא דתיים בכלל. כולם עשו אצלי הזמנות לפסח, כמו בכל שנה, אבל השנה הכל בוטל. קניתי סחורה ב־15 אלף שקלים ונשארתי תקועה.

"אני לא יודעת אם ההזמנות בוטלו רק בגלל הסגר. אולי הם גם פחדו לקחת ממני אוכל בגלל הסטיגמות שנוצרו על בני ברק - לא ידעו אם האוכל 'נקי' או לא, וזה היה מאוד מבאס. אלה לקוחות שאני עובדת איתם שנים. יש אחד שמגיע לארץ מחו"ל לחגים, ובכל פעם מזמין אצלי. הוא הגיע גם השנה, רגע לפני שהשמיים נסגרו. שאלתי אותו 'מה קורה?' והוא אמר: 'אני רואה את התקשורת, ואני מפחד להזמין ממך. איך אקח את האוכל? אולי לא אצליח, בגלל הסגר שיש על העיר?'

"ככה, טלפון אחרי טלפון של ביטולים. בין השורות, אני שומעת שזה בגלל שאני חרדית. אלה לקוחות שמכירים אותי ויודעים איך אני עובדת. אצלי הניקיון והסדר הם מעל הכל. אני עובדת מכאן, מהבית, ממקום קטן מאוד, ואם לא יהיה מסודר ונקי, אי אפשר לעבוד.

"היה לי לקוח קבוע, שאני מבשלת לו כל שנה לחג, ואפילו לא התקשר לבטל. צלצלתי אליו והוא לא ענה. כנראה שהיה נבוך ולא ידע מה להגיד. כתבתי לו: 'אני מבינה אותך, הכל בסדר, רק תגיד: כן או לא'. והוא ענה: 'אני מה זה מצטער, לא נעים לי, אבל אני לא יכול לבוא לקחת את האוכל. במשפחה שלי לא ירצו לאכול אוכל שהגיע מבני ברק'".

אולי זה משהו שגם שפים אחרים חוו באותו זמן.

"ממש לא. בירושלים, באותה תקופה, הכל הלך רגיל. זה היה עוד לפני שההיסטריה הגיעה לשם. שמעתי אז מכמה קולגות שלי שאצלם הכל רגיל, בזמן שכאן, בבני ברק, הרגשנו מצורעים. אני זוכרת שהיה מחסור בביצים ונסענו כל המשפחה למפעל בשרון, כדי להביא כמה שיותר ביצים.

"אנחנו שייכים לחסידות פרמישלאן, והבן שלי חיכה איתנו בתור, עם כל הלבוש החסידי. המוכר שאל אותו: 'אתה מבני ברק?' והבן שלי ענה: 'למה אתה שואל?' המוכר אמר לו מייד: 'לך מפה! אל תעמוד בתור!'. זה נראה לך הגיוני?"

האחרות מספרות סיפורים דומים. "כבר מההתחלה הקולגות שלי, שהם חילונים לגמרי, אמרו לי: 'תישארי בבית, אל תבואי להדביק'", מספרת חני שטיגליץ. "למרות שאנחנו ביחסים הכי טובים ביום־יום, פתאום הם אמרו: 'אל תתקרבי אלינו'.

"באותה תקופה היה סגר אבל אפשרו לצאת לעבוד. נסעתי לראות מגרש ברעננה, במסגרת העבודה. כשהגעתי לשם, חשבתי שאני בתאילנד. פתאום אף אחד לא הולך עם מסיכה, ומי שהולך עם מסיכה, שם אותה על הסנטר.

"אמרתי לעצמי, אני רואה טוב? מה נסגר? בבני ברק שומרים לגמרי, כולם הולכים עם מסיכות, לא מכניסים לקוח למכולת אם אין מסיכה, מתפללים בחוץ מתחת לבית שלי - וברעננה מתנהגים כאילו הכל כרגיל. זה זעזע אותי. קלטתי כמה אפליה יש כאן.

"בגלל הסגר על העיר נאלצתי לבטל כנס ענק של 400 דיירים בפרויקט פינוי־בינוי בצפון. זה נזק עצום, עבודה של חצי שנה, משכורת ששילמתי לחמשת העובדים שלי. הכל הלך לפח".

חנה בן סימון מצטרפת לחברתה. "הרגשתי כמו בכלא. אני אשת העולם הגדול, ופתאום, ביום אחד, סגרו אותי בעיר. קבעתי עם חברה בתל אביב, והשוטר לא נתן לי לצאת מהעיר. זה היה נורא.

"במישור העסקי חוויתי פגיעה קשה מאוד. יש לי חנויות במרכזים חרדיים, והן היו סגורות לא מעט זמן. כל יום שבו החנות סגורה זה כסף שהולך לפח. הוצאתי 20 עובדים לחל"ת ועשיתי בעצמי עבודה של שישה עובדים.

"יש לנו גם אתר אינטרנט, שרצינו להמשיך למכור דרכו, אבל לשליחים לא היתה אפשרות להיכנס לבני ברק. זה היה סיוט. הייתי צריכה לקחת שתי חברות שליחויות - אחת מהעיר, כדי שתעביר את כל המשלוחים מהבית שלי אל המחסומים בכניסה לעיר; והשנייה - שתיקח את הסחורה משם ועד לבית של המזמין. כמובן שזה היה כרוך בעלויות כפולות.

"פסח זו תקופה של קניות בגדים, ולפני החג קניתי סחורה במיליון וחצי שקלים. הרבה מהסחורה השארנו בחו"ל, כדי לא לשלם מיסי יבוא. עשינו בכל שבוע תוכנית מחדש, לפי ההודעות של ראש הממשלה. בשלב מסוים החלטנו להביא חלק ולמכור, ובעיקר לחזק את פריטי הבייסיק, שהולכים יותר".

שלהבת: "המשבר הזה שם אותנו במציאות חדשה, כאילו החרדים הם לא חלק מהסבל הכלל־עולמי. כאילו הפרנסה שלהם לא נפגעה, סדר היום שלהם לא השתנה, ובני המשפחות שלהם לא משלמים מחיר כלכלי ואישי.

"בכל החודשים האחרונים החרדים עסוקים בהתגוננות מהשמצות. בעבר עסקתי בתקשורת ואני רגילה למצוא את עצמי מגינה על המגזר בתחומים של דת ומדינה, אבל עכשיו אני פתאום צריכה כל הזמן להסביר למה אנחנו לא נזהרים ולמה אנחנו נדבקים, כשבפועל אנחנו כן נזהרים - יותר מאשר בכל מקום אחר.

"הסטיגמות שהדביקו לחברה החרדית בתקופת הקורונה פרצו כל גבול. זה הגיע למצב שהגעתי לעבודה שלי בירושלים בתחילת המגיפה, ועובדים שאלו אותי: 'מה את עושה כאן? לא כדאי שתעבדי מהבית?', רק כי נוצרה סטיגמה שלילית על בני ברק".

חני מתפרצת לדבריה. "אומר לכם את האמת, מאז הקורונה לא נעים לי להגיד שאני מבני ברק. אני אומרת שאני מפתח תקווה".

שלהבת: "לצד כל הסבל הכללי של כלל האזרחים, אנחנו סובלים גם מתדמית שלילית. אני עובדת עם החברה הכללית ומוצאת את עצמי שגרירה, שכל הזמן צריכה להגן מפני ההתקפות נגד החרדים".

היו קהילות חרדיות שפחות הקפידו בהן על מסיכות, לא?

מירי: "תמיד יש את ה'ערב רב', בכל כלל יש יוצאים מן הכלל. אגיד לך עוד משהו: כל האדמו"רים והרבנים אומרים ללכת עם מסיכות ולשמור על ריחוק חברתי. אנחנו מחונכים על 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', והמגיפה היא משהו שצריך להישמר מפניו. אני לא מכירה שום הוראה חרדית גורפת שאומרת לא לשמור או לא ללכת עם מסיכה. גם לבתי הכנסת אי אפשר להיכנס בלי מסיכה".

חנה: "החנות שלי באשדוד היתה סגורה בשבועות האחרונים, כי היה שם סגר. ואיפה היה סגר באשדוד? רק באזור החרדי. כך גם עם ביתר עילית ועם השכונות בירושלים שחוו סגר בשבועות האחרונים. המשותף לכולם הוא שמדובר באזורים חרדיים".

שלהבת: "אי אפשר לסגור אוכלוסייה בלי הסבר מניח את הדעת, ופה לא מסבירים כלום. לא מציגים נתונים, שיסבירו למה באזורים החרדיים עושים סגר, ובאזורים אחרים עם אותה תחלואה - לא.

"כל אחד היה יכול לראות את האכיפה הבררנית, איך שוטרים ופקחים עוצרים ילדים חרדים שהורידו לשנייה את המסיכה כדי לשתות, בזמן שבתל אביב שוטרים הציעו מסיכות לאנשים שלא היה להם. הפער הזה מקומם".

במיוחד בימים אלו, חשוב שתקבל את מה שמגיע לך מביטוח לאומי וחברות הביטוח.

אי אפשר להתעלם מהנתונים האובייקטיביים שייחודיים לציבור החרדי. צפיפות, משפחות מרובות ילדים, קהילתיות, תפילות בציבור, שמחות.

שלהבת: "נכון, הקהילתיות הזאת היא בעוכרינו לפעמים, וכשמדביקים ילד בבניין עם 80 דיירים, זה באמת מסוכן. אבל האכיפה הבררנית הזאת, ההבדל בין תל אביב לבני ברק, כשפה כולם עם מסיכות ושם פחות, לצד היד הקלה על ההדק של הסגרים ביישובים חרדיים - זה זועק לשמיים.

"למשפחתולוגיה החרדית יש בדרך כלל יתרונות רבים. עכשיו, בתקופת הקורונה, החרדים משלמים את המחיר. אנחנו מוכנים לקבל את ההגבלות, אבל רק בתנאי שיש להן הסבר, ולא כשיש הבדל צורם כל כך מול אזורים חילוניים עם שיעור הדבקה דומה.

"אף אחד לא מבין את משמעות השינוי הדרמטי שהמגזר החרדי עבר בקורונה. הכל השתנה לנו בלי הסבר, בבת אחת. לא רק העבודה או חדר הכושר, אלא כל סדר היום, בתי הכנסת, הישיבות, הכל.

"ולמרות זאת, לא עסקו בהסברה נכונה ומותאמת למגזר. יש הבדל עצום בין דרכי התקשורת עם הציבור לבין דרכי התקשורת עם חרדים. חלק גדול מהחרדים לא צופים בטלוויזיה, ובשבועות הראשונים לא השכילו לעשות פנייה ייעודית למגזר".

חני: "אני חושבת שחלק מהאפליה נובע מפחד של חילונים שאנחנו נמשיך להתעצם. אבל אנחנו מתעצמים כל הזמן. יש היום יותר יזמים חרדים, יותר הייטקיסטים חרדים. הנשים החרדיות הן יזמיות תותחיות על. אני מעריצה את חנה, שהקימה כזה עסק של אופנה. מפחדים מאיתנו? שימשיכו לפחד".

"בזמן הסגר על בני ברק יצאתי קצת להליכות מחוץ לעיר", מספרת מירי, "ברגע שעברנו את המחסום ויצאנו מבני ברק, לא היה אחד עם מסיכה. היום אתה יוצא מריכוזים חרדיים ורואה איך כולם עושים מסיבות, ופה בקושי נותנים להביא עשרה אנשים לברית.

"קיבלתי הזמנה לעשות קייטרינג בחתונה בעיר שהתקיימה בערב פסח, לקוחה שאני עובדת איתה כמה שנים. לאט־לאט הצטמצמה כמות האורחים שהיה מותר להזמין, עד שהגיעה ל־30-20 איש בלבד, והיא החליטה לקיים את החתונה אצלה בבית.

"בגלל שאני בקבוצת סיכון, צלצלתי לאדמו"ר שלי לשאול מה לעשות והוא הורה: 'עם שמירת הכללים את יכולה לעשות את האירוע'. הגיעו כמה חברים של החתן, עמדו מחוץ לגדר והפתיעו אותו ושרו לו. בתוך כמה דקות באו שוטרים, וזה בית שומר חוק, פעם ראשונה בחיים שהם נתקלים בשוטרים שבאים אליהם הביתה. השוטרים הורו להם לעצור מייד את האירוע, וגם נתנו להם קנס רציני. זאת היתה הזיה, כי בזמן הזה מעבר לכביש הכל היה מותר".

חני: "אני מעלה הרבה סטטוסים בווטסאפ, מדיה מאוד פופולרית אצל החרדים. התחלתי לפרסם שם מעשי חסד. באחד הימים בזמן הסגר התקשר אלי מישהו ואמר: 'תקשיבי, למשפחה הזאת בפרדס כץ אין אוכל, תארגני להם משהו'.

"11 בלילה, אני הולכת עם שני סירי פסטה להביא לאותה משפחה. עוצרים אותי שוטרים ברחוב ז'בוטינסקי, לא נותנים לי לעבור. אני אומרת להם: 'יש כאן סירים עם אוכל למשפחה נזקקת, לא בשבילי'. אבל הם בשלהם. התחלתי לבכות ולצעוק, 'אתם נורמליים?!' עד שמישהו צרח על השוטרים ואמר: 'בואו תראו את האוכל שהיא הביאה'".

ונתנו לך לעבור?

"ברור. נראה לך שהייתי מוותרת? שהאוכל לא היה מגיע לאותה משפחה? אבל למה אני צריכה לבכות לשוטרים?"

מירי: "לי קרה אותו הדבר. הכנתי אוכל, הבאתי אותו לגבול, ולקוחות באו לקחת את האוכל משם. זה הזכיר לי סיפורים על ימים אחרים".

חני: "אני אגיד את זה במפורש: המצב הזה מזכיר גטו".

שלהבת: "לא, זה משהו שלא אומרים. השואה לא דומה לכלום. אבל אנחנו באמת לא מוצאות שום הכלה ושום הבנה. יש לנו טראומה בריאותית וטראומה כלכלית מהקורונה, כמו לכולם, ולכל זה הוסיפו לנו גם תחושת נרדפוּת. מחפשים אותנו כעת כמו שמחפשים חרדים שלא עומדים בצפירה ביום הזיכרון".

חנה: "אני בדרך כלל לא אוהבת לומר שעושים לי דווקא, אני לא מרגישה מופלית בגלל שאני חרדית, אבל בסגר שהטילו על בני ברק ראיתי את זה בעצמי. ממש מחוץ למשרד שלי ברחוב רבי עקיבא התמקמו בכל יום עשרות צוותי תקשורת. בערב ראיתי את הכתבות שהם צילמו שם - שבהן הם מספרים כמה בבני ברק לא שומרים על ההנחיות. כל זה בזמן שהם עצמם, העיתונאים, התקבצו ביחד, לא שמרו על מרחק של שני מטר ולא כלום. זה הרגיש כאילו פוגעים בנו בכוונה".

למה?

חני: "כי הכי קל להאשים את החלשים. הכי קל להגיד, 'הם אלה שלא בסדר, כי יש להם הרבה ילדים, והם קהילתיים, וכו'".

שלהבת: "אני לא רואה כאן שנאה, אלא חוסר הכרה של הצרכים והבעיות שלנו, קצר בתקשורת וכשל הסברתי. ידענו את זה תמיד, ועכשיו הקורונה באה ונתנה לנו את זה בפרצוף. 'החרדים המדביקים' זה מונח שרודף את הציבור הזה עד היום בכמה מקומות. בתי חולים סירבו לתת שירות".

חני: "לי, שנשמרת יותר מכולם, יצרו תדמית של 'מדביקה'. נכנסתי עם בעלי למשרד יוקרתי גדול בתחום הנדל"ן, שנינו עם מסיכות, ושאלנו: 'אפשר להוריד?' אמרו לנו: 'בטח, תורידו את השטות הזאת'. חטפתי הלם".

אתן מתארות תמונת מצב קשה. מי אחראי לזה?

שלהבת: "כל מקבלי ההחלטות. הממשלה, קבינט הקורונה, המשטרה, משרד הבריאות. אצל חלק מהם - המשטרה, למשל - יש תהליכי למידה תוך כדי תנועה. אבל החודשים האחרונים לוו באנרגיות קשות, בהסתה ובחוסר הכלה.

"העובדה שמקבלי ההחלטות יכולים להוריד שאלטר על החרדים בלי שום שקיפות היא מקוממת. לא עושים את זה לערבים ולא עושים את זה לחילונים, כי הם יודעים ששם זה לא יעבור בשתיקה. אתה לא יכול לקחת מגזר, להשחיר אותו מול כל העולם בטענה שהוא מדביק, ולא לעבוד בשקיפות".

החרדים יושבים בממשלה. שר הבריאות בתקופת הגל הראשון היה חרדי. שר הפנים, שאחראי לרשויות המקומיות, הוא חרדי. אולי אתן צריכות לבוא בטענות אליהם.

חני: "אני חושבת שאין להם מספיק אומץ לבוא ולהגיד: תרדו מהציבור החרדי. כשאנחנו צריכים אותם שם, שיגנו עלינו, שיאמרו בעוצמה - 'כן, אנחנו חרדים ותרדו לנו מהווריד' - מתברר שאין להם את זה. הם רוצים להיות נחמדים בעיני כולם".

מירי: "אני הייתי שמה את האצבע בעיקר על התקשורת. לא בדקתי מה הח"כים החרדים עושים או לא, ואני לא חושבת שאפשר להאשים אותם. אבל התקשורת, באופן כללי, גורמת להסתה נגדנו, ככה אני הרגשתי.

"כולם עושים טעויות, ולא כולם שומרים כראוי על ההנחיות, אבל אני חושבת שאצל החילונים זה קורה הרבה יותר, ומה שמיוחצן ומקבל כותרות יהיה קומץ החרדים שלא שומרים או שמפגינים.

"אני מסתובבת בבני ברק, ולא יכולה למצוא אנשים שלא מכסים עם המסיכה את הפה והאף. אתמול הייתי בתל אביב וראיתי רק קומץ שהולכים עם מסיכות. מה שיוצר את האפליה הוא מה שהתקשורת מציגה".

חני: "זה נכון. התקשורת היא זו שגרמה לאפליה והעצימה אותה. דאגו לצלם ילדה שהורידה לרגע את המסיכה כדי לשתות, אבל שכחו ללכת לים ולכל מיני מקומות שאנשים הסתובבו בהם ללא מסיכה. בוא לא נשכח את מסיבות הטבע שהחילונים עושים, גם שם אפשר להידבק. התקשורת היא זו שיצרה את האפליה".

עכשיו הן מנסות להתמודד עם החיים בצל הקורונה. "אני עדיין מלקקת את הפצעים של החודשים האחרונים", אומרת מירי, "למשל, כשאני צריכה לשלם על כל חומרי הגלם שקניתי ולא היה בהם שימוש. במשך ארבעה חודשים נחתי וכמעט לא עבדתי, אבל הראש עבד. לאחרונה התחלתי לעשות סדנאות אוכל בזום. אני מכירה את הקהילה החרדית של בודפשט, שליחות חב"ד, והן רצו שאעשה להן סדנאות אוכל. ואז הרחבנו את זה, ויש משתתפות מווינה, מארה"ב, מלונדון. קיבוץ גלויות כזה.

"בגלל שאני עובדת לרוב עם קהל חרדי, שבו רבים לא מחזיקים אינטרנט או אפילו מחשב, התחלתי לעשות גם סדנאות דרך הטלפון, בקו ייעודי. בתחילת השבוע אני נותנת רשימה של חומרי גלם, ובכל סופ"ש הנשים מבשלות איתי שלוש מנות, כשאני מסבירה להן מה לעשות. זה תפס בצורה לא נורמלית. יש יותר מ־250 משתתפות בכל שיחה כזאת, יש לזה ביקוש עצום".

חנה: "אם העסק שלי היה קצת פחות מצליח, כבר הייתי סוגרת. אבל יש לו יסודות חזקים, אז החזקתי מעמד. לפני פסח לקחתי הלוואה של חצי מיליון שקלים. גם עכשיו יש לי סחורה שתקועה בסין ובטורקיה.

"הייתי אמורה להופיע עם המותג שלי בשבוע האופנה והוצאתי הרבה כסף. ניסיתי להיעזר במי שיכולתי, אבל יש לי התחייבויות, וזה לא פשוט. אני נמצאת בקבוצת ווטסאפ של נשות עסקים מבני ברק, ופתאום יש אחוות אחיות. אין 'מתחרים'. כל אחת מנסה לעזור לשנייה ולתת יד, וזה מהמם. במקביל, פיתחתי את האתר שלי והגדלנו את הרכישות באונליין".

חני: "במובן הזה, הקורונה עשתה טוב לחרדים. האונליין הגיע למגזר, וזה שינוי מטורף".

חנה: "הדבר היחיד שחיזק אותי בכל התקופה הקשה הזאת הוא אהבת החינם, פתיחת הלב. זו היתה התקופה הכי קשה שהיתה לי בחיים, שתפסה אותי עם עסק שנמצא בשיא. אבל לקחתי את הקושי למקום של עוצמה, פריחה והתחדשות. השבוע אפילו עשיתי יום גיבוש לעובדות, למרות העלויות הגבוהות. הבנתי שגם להן קשה עכשיו, כי הלקוחות לא פשוטים בתקופה הזאת.

"כמו כן, עד היום הייתי רגילה לא לעשות הנחות ולשמור על מחיר שוק. עכשיו הבנתי שיש בנות שרוצות להתחדש אבל אין להן כסף, אז הורדתי מחירים".

שלהבת: "עם שוך המהומה, לחרדים יהיה תפקיד כפול. ראשית, הסדר הפנימי השתנה לבלי הכר: עולם הישיבות בבעיה, התלמידים לא לומדים באופן מסודר, וזה יצריך את בעלי העמדה וההשפעה לחשוב איך מחזירים את הסדר על כנו. שנית, צריך לשקם את היחסים של החרדים עם החילונים.

"נכון, אני מודה שגם אנחנו אולי צריכים יותר לשמור, אבל לא כל המגזר הם פורעי חוק. יש יותר מחמישים גוונים לשחור הזה, ואי אפשר להכליל. הבעיה היא שהציבור הישראלי לא רואה את ריבוי הצבעים והדעות ואת המנעד הרחב. הכי קל להראות את מי שלא שומר על הכללים".

היו פרסומים על קהילות חרדיות שטוענות שדווקא בקיץ כדאי לנקוט שיטה של "חיסון עדר", כדי שבחורף כבר לא תהיה השפעה לנגיף.

שלהבת: "נכון, אבל 90 אחוז מהמגזר לא מקבלים את זה. הרוב המוחלט הולך עם הדעות המוסמכות של משרד הבריאות. יש כאן הכללה שאינה במקומה, כי במספרים זה זניח. מנגד, אנחנו צריכים להקפיד לשמור, ולתקן את מה שצריך לתקן".

חני: "שהם (החילונים) יתקנו. אני רואה ברעננה איך לא שומרים על הכללים".

שלהבת: "זה לא יועיל בכלום אם אגיד שמישהו אחר לא בסדר".

חנה: "אני חייבת לומר שלא רק לחילונים יש רתיעה מבני ברק. אני מוכרת בגדים לחרדיות מכל מיני ערים, והן לא מעזות להיכנס לבני ברק לעשות קניות, כי נוצרה לה תדמית מעוותת של 'עיר קורונה'. נשים מהצפון ומהדרום היו באות לבני ברק לשופינג, לקנות בגדים צנועים, ועכשיו כבר לא באות. האחוז הגבוה של הלקוחות שהיו מגיעים מחוץ לעיר, כבר לא מגיע.

"בכל תחילת רחוב רבי עקיבא (הרחוב הראשי), כל העלייה, אתה רואה שלט 'להשכרה' על כל חנות שנייה. בבני ברק זה קורה בהיקפים גדולים יותר מאשר במקומות אחרים. ברחוב רבי עקיבא עלויות השכירות של החנויות הן מטורפות. ביום רגיל, כשיש לי גם לקוחות מחוץ לעיר, אפשר לעמוד בזה. עכשיו, כשיש רק לקוחות מבני ברק, ההכנסות לא מספיקות כדי לכסות את השכירות. מה גם שתושבי העיר פחות יוצאים עכשיו מהבתים ופחות באים לקנות. היו כלות שבאו לקנות אצלי וביקשו: 'כשאני באה, תדאגו שאהיה לבד, שאף אחת לא תיכנס לחנות'".

חני: "הייתי השבוע בחנות בגדי ילדים בבני ברק. עשרה לקוחות בלבד, ולא נותנים לאף אחד להיכנס עד שאחד הלקוחות יוצא. בשבוע שעבר הייתי בקניון איילון, שם היה מפוצץ עד אפס מקום. בזארה הרגשתי חופשייה ומאושרת"

כתבה שפורסמה "בישראל היום"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!