"אפס הפרדה": מה נכון לעשות לאחר הלידה?

אפס הפרדה

כשהייתי קטנה והיו קונים לי נעליים חדשות, הייתי שמה אותן בלילה בתוך הקופסא של עצמן ליד המיטה שלי וישנה לידן. רק שנינו, הנעליים ואני.

ההורים שלי חינכו אותי להעריך, לייקר, להנות, לחבק, לחיות, את מה שזכיתי בו וכל מה שיש לי.

בבוקר הייתי מתעוררת, פותחת את המכסה של הקופסא, מזיזה את הנייר הדקיק שכיסה אותן, מקשיבה לרעש העדין שלו, ורואה אותן. אחרי כמה ימים, כשהתרגלתי אליהן, וכשהתלכלכו הסוליות, כבר לא הזמנתי אותן לישון איתי, והיו לילות, אני זוכרת, שראיתי אותן כבר זרוקות נעל פה נעל שם, במרחב החדר שלי, והייתי נזכרת מתוך המיטה איך פעם הן היו חדשות וישנתי ממש לידן.

אני לא בטוחה שזה קשור ומזל שאני לא פסיכולוגית, אבל הייתי מהילדות האלה שמשחקות הרבה בבובות. בגיל תשע, עוד ביקשתי עגלה יוקרתית, כזו שקנו לי במחלקת הצעצועים של 'ג'ון לואיס' על אוקספורד סטריט, העגלה היתה קטנה ואני כבר הייתי גדולה, היא לא היתה פרופורציונלית לגובה שלי, אבל לא יכולתי לחשוב על המשך החיים בלי העגלה המלכותית הקלאסית הזו לבובות שלי, ולראייה, המשכתי לייקר אותה עד הבחינה בתיכון על תולדות עם ישראל, שמונה שנים קדימה.

איך הייתי מדמיינת את הילדים שבאמת יהיו לי, ילדים אמיתיים שאינם בובות, קוראת להם בשמות, מפחדת עם עצמי בסתר, מה יהיה אם לא יהיו לי, עד היום אני לא שוכחת את בובה דני, שלקחתי איתי לטיסה לארץ ישראל, כשטסתי לבד ושמו לי על הצוואר שרשרת מפלסטיק קשיח ובתוכה פתק של אלעל עם שם הילדה, יעד הנחיתה, ואם  יש לי שם חיבה. את בובה דני שכחתי בבידוק הבטחוני, לא אספתי אותה מהצד השני של המסוע, הוא נשאר בשדה התעופה  "גטוויק", הייתי קטנה, ולא, אין לי שום רגשות כאב מאז על חוסר אחריות ואבדן.

לכל זה בואו נקרא; ההקדמה.

כאשר נולדו לי התינוקות האמיתיים שלי. לב פעם בהם. נשמה יהודית. הרי אלו לא בובות ולא נעליים. אלו רגשות שייכות, אהבה, הודיה ובראשיתיות. לא אני המצאתי את המילה הזו; בראשית. לא אני כתבתי את גודל החכמה מאחוריה, את סודות הדגש שבתוך האות ב', את יצירת הזמן בעולם, ואת כח העצמה של הפעם הראשונה של משהו חדש מתחיל.

בטח אם קוראים לו, חיים חדשים של הילד שלך. מהרגע שנולד לי תינוק אני לא מוכנה לעזוב אותו.

לא ידעתי לפני 25 שנים וחצי שקוראים לזה ביות מלא או אפס הפרדה. ביטויים גרועים, מתנצלת בתי החולים, לא יודעת מי הקופי רייטר שלקחתם, אבל היום באים בחיובי. אפס זו מילה שלילית וכך גם הפרדה. מה דעתכם על מקסימום קירבה, גם לא משהו, אבל אפשר לשבת על זה.

לפני 25 שנה לא קראו לזה בשום שם. בבית החולים הקריה בתל אביב, קראו לזה יולדת צעירה, בעלת תשובה, נודניקית, אימתן של האחיות בתינוקיה שקראה את עקרון הרצף, ועוד אומרים עליה "'הטוקסמית עם הסקציה', שוב לא החזירה את התינוק, מה היא כל כך מתלהבת".

עברו שנים וכלום לא השתנה. בכל הלידות נשארתי אותו הדבר. הדופק שלי עם הדופק שלהם.

בבקשה אל תסבירו לי עכשיו שהיולדת צריכה לנוח, וטוב שישמרו על התינוקת כי בבית את לא תנוחי בכלל. תפסיקו עם ההמלצות האלה. זה לא תפס אצלי. גם לא בילד השמיני. חיבור בין אמא לתינוק הוא חיבור בין אמא לתינוק. אי אפשר להחליט על אחרות, גם אם היא הבת שלך או זו שהתחתנה עם בנך.

רגעי השקט הזה של הראשוניות, הריח בגומחה הזו בין הראש השמוט הזה בצוואר, בדרך אל הכתף הקטנה הזו,

ההתבוננות של שעות, בלי הצורך להסביר בשיחת הטלפון המאה ואחת, איך הגעתם לבית החולים, ומי היתה המיילדת, הקליטה של איך בורא עולם היה איתי ואיזה נס שוכב כאן לצידי,

אין לי חשק להמשיך את המשפט,

אלא רק להודות לעצמי שהקשבתי ברגעים הקדושים האלה כל פעם מחדש רק לי ולתינוק שלי. ולא ויתרתי. ונהנתי מרגעים של דמעות, של התחלה, שלא יחזרו לעולם. לישון אני ממשיכה גם היום מצוין, לנצור אהבה, וקשר, הבנה ומבט של אמונה לעולם בעיניים, זה רק אז כשהם לידך, טריים, זכים, בתור שלך להיות אמא ולהחליט מחוץ לקופסא של הנעליים, בתוך בניית האישיות של עצמך ושלהם. אין צורך למהר לשום מקום אחר.

מאת: אפרת ברזל

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!