ויוותר יענק'ל לבדו

אי אפשר להחליף את איזמל המנתחים, בפטיש ועדת הכספים. במשך חודשי עבודתו במשרד, הוגיע סגן שר הבריאות יענק'ל ליצמן את מוחו והצליח לרכוש את אמון המערכת הרפואית ואת אהדת המערכות התקשורתיות (החילוניות לפחות). שלושה שבועות של התנהלות כוחנית הספיקו כדי לסדוק את מעמדו, עד שאפילו כותרת ומאמר מערכת מפרגנים ב'יתד', לא יועילו כדי לאושש את תדמיתו.

ויעקבני זה פעמיים. זה התחיל לפני כשלושה שבועות בכנס הסמכה לקביעת מוות נשימתי. ליצמן שיגר מכתב באמצעות ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות, חזי לוי, שבו הבהיר את עמדתו הנחרצת הנסמכת על ההלכה היהודית המורה, כי קביעת מוות יכולה שתיעשה רק לאחר הפסקת פעילות הלב. זה נמשך בשבוע החולף, כשהגיע שלוש פעמים ברציפות, לבית החולים שניידר, על מנת למנוע את ניתוקה של הפעוטה החרדית שנקבע לה מוות מוחי. יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, הגיב במכתב חריף. ליצמן לא ויתר והשיב במסמך משלו. לרגע נזכרנו בחלופת מכתבי החינוך העצמאי.

הפעולה כשלעצמה חיובית. הדרך נראית בעייתית. מבלי לחזור ולדוש בנבכי הסוגיה ההלכתית, ולהבדיל, בסעיפי הפרשנות המשפטית, יש כאן שורה תחתונה תדמיתית: ליצמן נתפס כפוליטיקאי בבית מרקחת. כמי שמפעיל עודף כוח, במקום מוח.

שאלתי את סגן השר, האם לא התבלבל לרגע בין תפקידו הנוכחי הבריאותי, לזה הקודם התקציבי. הרי אי אפשר להילחם ברופאים במשרד הבריאות, כאילו היו רפרנטים במשרד האוצר: "המכתב לפני שבועיים, נכתב לבקשתו של הרב וואזנר. ההתערבות השבוע, נעשתה לבקשתו האישית של הרב אלישיב", משיב ליצמן ושופך אור חדש על הפרשה שהסעירה השבוע את המדינה.

הפעם לא מדובר בעלילת סיקריקים ירושלמיים, אלא במציאות שאליה נחשף מכלי ראשון סגן השר הממלכתי הממונה על המערכת. אחרי ולפני הכל, יש כאן הורים לפעוטה שעולמם חרב עליהם בן לילה. ליצמן נכנס לנעליהם והופתע לגלות כיצד פועלת השיטה. את המציאות הזאת משום מה, בחרה התקשורת הישראלית להעלים.

ההורים, במצבים טראגיים שכאלה, מוחתמים על אינספור טפסים. באחד מהם, נטען בפניהם לאחר מעשה, הם חתמו על מסמך שמאפשר לנתק את הפעוטה מהמכשירים. "ההורים לא חלמו שהם חותמים על דבר כזה", אומר ליצמן ומסיק את המסקנה המתבקשת: "כשמגיע אלי סיפור כזה, אני יכול לא להתערב?".

ההסתדרות הרפואית בישראל סימנה את ליצמן עוד לפני שנכנס לתפקידו. היו"ר הקודם, הגיש את העתירה לבג"צ נגד העברת תיק הבריאות לידיו של סגן שר, ופתח חזית אישית בין הסתדרות הרופאים לסגן הנכנס. היו"ר הנוכחי, התערב בבוטות בפרשה הנוכחית, לטענת ליצמן מבלי ששמע לפני כן את גירסתו. בלשכת סגן שר הבריאות מעידים על תמיכה גבית שליצמן מקבל, גם במקרה הספציפי הזה, מרופאים בכירים במערכת. אבל התקשורת בשלה. מתעלמת ומסיתה.

בית-החולים שניידר העומד במוקד הסערה, הוא המוביל בתחום השתלות האיברים. בתוך כותלי בית החולים, נמצא מי שחושש שהורים חרדים, ולאו דווקא בהגדרתם הרוחנית, יצליחו בעקבות התקדים הנוכחי, לאלץ את המערכת להתחשב באורחות חייהם. ליצמן לא התכוון לוותר: "הגעתי לבית החולים ודרשתי שיתחשבו בדעת ההורים כפי שמורה החוק. נכון, הגעתי יום אחר יום כדי לוודא שההוראה מיושמת, אך עשיתי זאת רק בגלל שהבנתי שיש מי שמתכוון לצפצף על החוק".

בבית-החולים נמצא מי שדאג בתגובה לאסור על ההורים לשהות עשרים וארבע שעות ביממה סביב מיטת הפעוטה: "הבנתי מיד מה המשמעות. צלצלתי למנכ"ל והודעתי שאם לא יבטלו את ההוראה תוך חמש דקות, אטפל בזה בחומרה ואכן ההנחיה המקוממת בוטלה. לא רצתי לתקשורת ולא יצאתי בהצהרות. וכי זאת כוחניות? מילאתי את חובתי בנאמנות".

כהרגלו, סגן שר הבריאות עדיין לא אמר את המילה האחרונה. מלשכתו יצאה הנחיה ולפיה, העתק של כל מסמך שהחולה או בני משפחתו חותמים עליו, חייב להימסר לידי החותמים.

זוהי תמונת המצב האמיתית. במקרה הזה, התקשורתנים המסלפים, לא נותקו מהמכשירים. התדמית הכוחנית עמדה לליצמן לרועץ. לתשומת לב הגורמים היח"צניים האוכלים משולחנו של סגן השר, בדיוק ברגעים כאלה נבחנת חיוניות היועץ.

חמד של תרגיל

לא על המועצה הדתית לבדה. ההסתערות של התנועה הקדושה על הגופים הממסדיים במדינה, מגיעה לראשונה גם לאושיות הממסד הציוני ההיסטורי. הכתובת הבאה היא ההסתדרות הציונית. במכתב שיצא מלשכתו של מחלק הג'ובים האולטימטיבי, מנכ"ל התנועה ושר הדתות, יעקב מרגי, מבקשת ש"ס להצטרף כחברה פעילה בהסתדרות הציונית. ההצטרפות מחייבת קבלת עול ציונות. לא משהו שיפריע לש"סניקים לשעוט קדימה, בדרך לג'ובים הבאים. סיעה בהסתדרות כבר יש. כעת הגיעה זמנה של הסוכנות.

הג'ובניקיות האובססיבית, לא מנוצלת תמיד אך ורק לתפירת תפקידים למקורבים ולבני משפחה. לעיתים, המינויים מהווים קלף מיקוח להסדרת עניינים מהותיים. זאת למד על בשרו רק בשבוע האחרון, שר החינוך גדעון סער.

על הפרק, עמדה שאלת מינויה של מועצת חמ"ד (חינוך ממלכתי דתי). המדובר בטריטוריה חינוכית שגובשה בשנות החמישים, בתקופת הזוהר של המפד"ל. הוועדה מורכבת מארבעה-עשר חברים והיא ממונה על קביעת התכנים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים.

מה בין ליבת החינוך הממלכתי דתי לתנועה החרדית הקדושה? גם כאן, לשר הממנה יעקב מרגי פתרונים. הנוהל שנקבע בשנות החמישים קובע, כי המועצה תמונה על ידי שר החינוך בהתייעצות עם שר הדתות, לו שמורה הזכות למינוי שישה חברים מטעמו. היו אלו הימים שבהם משרד הדתות נחשב לטריטוריה בלעדית של המפד"ל ומכאן נגזרו הנהלים שחייבו התייעצות עם המיניסטר המפד"לי.

את השליטה הסרוגה האשכנזית, החליפה הכיפה השחורה המזרחית. כך מצא עצמו מרגי בעמדת מיקוח מול שר החינוך גדעון סער. יהא אשר יהא המינוי, חזקה על הש"סניקים שלא יפספסו את ההזדמנות. שר הדתות העביר רשימה שמית של שישה נציגים בעלי אוריינטציה מזרחית, כמועמדיו למועצת החינוך הממלכתי-דתי, ובאבירות יוצאת דופן שלא גילה מול דגל התורה, הביע נכונות שמתוכם ימונו רק שניים.

אם יש משהו שמסעיר את סער, זו התערבות בתחומי סמכותו והתערבות ש"סניקית בפרט. תשאלו את משולם נהרי, שהיחסים בינו לבין סער עלו על שרטון, מהרגע שבו הציע לשר החינוך הטרי להיעזר בניסיונו התקציבי במבוכי המשרד החינוכי.

שר החינוך עשה שריר ובמשאל טלפוני שערכה מזכירות הממשלה בין השרים, אושרה רשימת החברים שהגיש השר, כאשר איש ממומלצי שר הדתות לא נכלל בה. בשלב זה נכנס לתמונה, יו"ר ש"ס אלי ישי. קשריו האישיים עם שר החינוך הביאו בשעתו ליצירת הציר שגרם לחיסול אופציית ההקמה של ממשלת לבני. מאז חלף חתול שחור בין השניים, בעיקר לנוכח המגמה שמוביל סער לניגוח הציבור החרדי בדרך לראשות הממשלה ביום שאחרי ביבי. הביטוי הפומבי לכך ניתן במליאת הכנסת, בעת שהשניים התנגחו לפני כחודש כשעלתה על הפרק הצעת התיקון לחוק גיוס בנות. המתח צף ועלה, כמו מורסה מתפוצצת.

"אם תתעלם מרשימת המומלצים שהגשנו, נדרוש הצבעה חוזרת בישיבת הממשלה", הביך ישי את סער. הייתה זו הבכה לצרכים טקטיים. ישי לא התכוון לרגע להתערב בהרכב מועצת החינוך הממלכתי-דתי. המטרה הייתה אחת: להוכיח לסער כי יחסי הגומלין בין ש"ס לשר החינוך, לא מתחילים ונגמרים רק בהחדרת תוכנית הליבה למערכת החינוך החרדית. אם סער יפעל באופן חד צדדי, תשיב לו ש"ס באותה מטבע.

סער, מהיר קליטה, הבין את המסר. בירכתי המליאה הוא ניגש לישי ועיגל פינות. ישי הבהיר את שהבהיר ובג'נטלמניות הסכים להסיר את התנגדותו. את הפרק הזה סיימו השניים בלחיצת ידיים. עד לכיפוף הידיים הבא.

נכות בירוקרטית

לא קל להיות מוגבל במדינת ישראל. קשה שבעתיים להיות נכה חרדי. ייסורי הגוף שעובר הנכה, מתגמדים לעומת ייסורי הנפש בבואו לבקש זכאות לקיצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. הקיצבה, כמוה כקביים שמאפשרים לנכה לגמור בצליעה את החודש, אך לעולם לא יעמידו את המוגבל על רגליו בבריאות איתנה.

מאה שבעים ואחד אלף זכאים לקצבת נכות, מוכרים במדינת ישראל. מתוכם כאלו שמוגבלים מלידה, ומהם כאלו שהשמים נפלו עליהם ביום בהיר. סטייה קלה מנתיב התחבורה בכביש, והחיים מוסטים ממסלולם לבלי שוב.

הנכות הפיזית של נזקקי הקיצבה היא כאין וכאפס לעומת הנכות הבירוקרטית של המערכת, שאמורה לעמוד לימינם. החלמאות הישראלית באה לידי ביטוי קיצוני בחקיקה שהגבילה את השתכרותם של הנכים עד לסכום מגוחך בסך כאלפיים שקלים. כל הכנסה מעבר לזה, קוזזה אוטומטית מקיצבת הנכות ואף נחשבה כהכנסה לצורך חישוב ההנחות בארנונה.

המשמעות מבחינתם של הנכים, הייתה קשה. המדינה, דה-פקטו, תמרצה אותם להישאר בבית ולטפס על הקירות. התוצאות העגומות ניכרו בשטח. רק שבעה אחוזים ממקבלי קיצבת הנכות יצאו לעבוד. מתוך מאה שבעים ואחד אלף נכים בישראל, מאה חמישים ושלושה אלף ישובים בבתיהם חסרי מעש.

בכל מדינה מתוקנת, הייתה נמצאת הדרך הקלה והמהירה לתיקון העוולה. בחשיבות יציאתו של המוגבל מהבית, אין צורך להרחיב. מחד, מציאות של ישיבה בבית ככלי ללא תכלית, היא בלתי נסבלת לדידו של המוגבל. מאידך, אין דבר שמשובב את נפש הנכה, כמו תחושת חיוניות המלווה בהשתלבות יומיומית בין הבריות.

אלא שבישראל החלמאית, גם התובנה הפשוטה ביותר, נזקקת לאישור ועדה. כך מצאו עצמם עשרות אלפי נכים ממתינים במשך שנים בכיליון עיניים, למסקנותיה של ועדת לרון שהוקמה לפני כעשור. במהלך השנים קיימה הוועדה אינספור דיונים בנושא. כנהוג במחוזותינו, הוגשו המסקנות באיחור: הוועדה הציעה כי נכה יוכל להשתכר עד 4,500 ליחיד או 7,400 לזוג מבלי שקיצבתו תישלל.

בשנת 2005, עוד לפני שראש הממשלה המכהן דאז, אריק שרון, הפך למוגבל בעצמו, אימצה הממשלה את מסקנות הוועדה. השמחה בארגוני הנכים הייתה רבה אך מוקדמת. ההבטחה נותרה על הנייר, כמו צ'ק דחוי למועד לא ידוע. הנכים הוסיפו לשבת בבית, מתוסכלים ומיואשים, עד שבא שר הרווחה והשירותים החברתיים, בוז'י הרצוג, ועשה מעשה.

במציאות ישראלית שבה גרביים מתחלפים כמו ממשלות, מעטים הם השרים שבקיאים בענייני משרדיהם. הרצוג, הוא יוצא מן הכלל. סבר פניו וקולו הרך, מטעים. תחת מעטה הכבש, מסתתר לו זאב מפא"יניק ששולט במשרדו ביד רמה. חזותו כשל בני בגין. שליטתו כשל פואד בן אליעזר. נציגי איגוד מנהלי הישיבות חוו זאת על בשרם כאשר במהלך דיון שקיימו עימו בנוגע לתיקצוב הפנימיות החרדיות, הנחית הרצוג הנחיה ולא שת ליבו למבטים מזרי האימה של היועצים המשפטיים. "זו ההנחיה, אני סומך עליכם שתמצאו את הדרך למימושה", הוא אמר ונעל את הישיבה.

למשרד הרווחה, הגיע בוז'י בטעות. לפני כן החזיק במשרה התובענית של שר התיירות. הרצוג נאלץ לנוד ולנוע, להיטלטל במחלקה ראשונה, מאירופה לארה"ב וחוזר חלילה. לא קלה היא משימתו של שר התיירות בבואו לבחור מדי ערב במלונו, אלו מהמשקאות יחלץ מהמיני-בר שבחדרו. את כל השפע הזה נאלץ הרצוג לזנוח, לטובת משרד החלכאים והנדכאים. את מלונות משרד התיירות, החליפו מעונות משרד הרווחה.

מבלי שתלו בו ציפיות, הרצוג הצליח להפתיע. הוא הסתער על המשרד, הטיל את מרותו ובניגוד לקודמיו אף הצליח לקצור דיבידנדים תקשורתיים לא רעים. נקודת המבחן הייתה עם כניסתה של העבודה לממשלת ביבי ברגע האחרון. הרצוג ביקש להישאר בתפקידו, והוכיח כי מבחינתו לא מדובר עוד בכורח אלא ברצון.

הדומיננטיות של הרצוג הביאה לכך שמסקנות ועדת לרון שנפלו לתרדמת כמו ראש הממשלה שבתקופתו אומצו, ניעורו לחיים. בחודש האחרון, עלה בידו ליישם את מסקנות הוועדה ולהביא למהפכה שתאפשר לנכים להתפרנס בכבוד. לצאת מהבית ולנשום מעט לרווחה.

הכל היה טוב ויפה עד שהגיע מבחן שילובם של הנכים החרדיים. שלא במפתיע מתברר, כי ככל שזה נוגע למוגבל החרדי, מוסיפה המדינה מוגבלות בירוקרטית על מוגבלותו הפיזית. המקרה הזה, התגלגל למדורנו מפיו של אברך כולל, שנפגע בתאונת דרכים ונקבעה לו נכות של קבע. בה בשעה שהאברך נאבק על השתלבותו הפיזית ושרידותו הכלכלית, הוא הופתע לגלות, כי כל שקל שהוא מקבל כאברך כולל, ממלגת משרד הדתות, מתקזז אוטומטית מקיצבת הנכות.

"אמרו לי שדו"ח ועדת לרון ישנה את המצב. חיכיתי בסבלנות אבל כשהגיע שלב יישום החוק, התברר כי גם כאן החרדים מופלים לרעה", סיפר השבוע בכאב. מתברר, כי במדינת ישראל השוויונית, יש שווים יותר ויש שווים פחות: דין אחד לנכה החילוני ודין אחר למוגבל החרדי. המדינה מבינה את חשיבות יציאתו של הנכה מהבית ובלבד שלא יחבוש את ספסלי בית המדרש. לתשומת לב נציגינו, חובשי כורסאות עור הצבי בכנסת ובממשלה.

יד לכיס

אין קל מלהכות על חזה האחר: השר החילוני, הפקיד הממשלתי, היועץ המשפטי, ובלבד שיהא זר, כזה שאיננו חרדי. מה לעשות ואפליית המוגבל החרדי מתחילה בבית, ומתבצעת במקרים רבים על ידי מנהלי ומנהלות מוסדות חינוך משלנו. אלו שחינוך הילדים מופקד בידיהם. לעיתים מופקר.

לפני חודשיים, הובא באכסניה זו (בי"ס לפוליטיקה: אפליה מיוחדת), סיפור אפלייתם לרעה של ילדי החינוך המיוחד החרדיים. מספרי הגידול, חריגים בכל קנה מידה. עשרים אחוזים נוספו לחינוך המיוחד החרדי בשנת הלימודים הנוכחית. נתון גבוה פי שלושה מנתוני המגזר הכללי.

הילדים נזקקים. הרשות הממשלתית מקמצת את ידה. משרד החינוך - נחשף כאן בשעתו - מסרב לממן כיתות שילוב בחיידרים החרדיים שמוגדרים כמוסדות פטור. כיתות השילוב, הן ההצלחה הגדולה של החינוך המיוחד במגזר הכללי. במקום לדחוק את הילד לקרן זווית, דואגים לשלבו במסגרת רגילה. הילד נכנס לכיתה כמו כולם, אך זוכה להעשרה מיוחדת שמאפשרת לו להתגבר על מוגבלותו היחסית, כשהוא זכאי לפי חוק, לסיוע בהתאם למוגבלותו.

מי שהרים את הכפפה היה סגן ראש עיריית ירושלים, יצחק פינדרוס. בימים שבשגרה, הוא מתמודד עם קשיי קליטה של פוליטיקאים בוגרים. הפעם, הוא התמקד בקשיי הילדים החרדיים והקים ועדה שתבחן את הדרכים להעברת תקציבים למוסדות הפטור החרדיים, על מנת לאפשר את שילובם של הילדים המיוחדים. הרכב הוועדה, העיד על חריגה מגבולותיה המוניציפאליים של ירושלים. ישבו בה: רות פן, מנהלת האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך, ויהודה פינסקי, מנהל האגף המוכר שאינו רשמי, שתחת חסותו מתקבצים כל המוסדות החרדיים. ישבו דייקא, בלשון עבר. שני דיונים פוריים התקיימו עד כה. ספק רב אם גם הדיון השלישי, יתקיים בנוכחותם של בכירי משרד החינוך.

פינדרוס נאבק מול האפליה החילונית. על ההתעמרות הפנים-חרדית, איש אינו מדבר. מתברר, כי במוסדות רבים שמסונפים לרשתות החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני, כמו גם ברשתות פרטיות נוספות, מתבקשים הורים חרדיים לילדים מיוחדים עם בעיות לימודיות, ולילדים נכים עם בעיות פיזיות, לממן מכיסם אמצעי עזר לילד, בעיקר סייעות, בסכום של קרוב לאלפיים שקלים לילד.

כאן כבר לא מדובר במוסדות פטור שילדיהם החריגים אינם ממומנים, אלא במוסדות המוגדרים כמוכר שאינו רשמי, הזכאים לתנאים מועדפים. התקציב מועבר ממשרד החינוך לטובת הילדים המיוחדים. המוסד אמור להוות רק צינור להעברת הכספים, אבל בדרך יושבים כמה מהמנהלים על השיבר ומנתבים את הכספים לכיוונים אחרים.

אילו במקרה בודד מדובר, החרשנו. דא עקא, וההעלמה הפכה לתופעה. ויודגש: מרבית מנהלי המוסדות מתנהלים בהוגנות. אך בצד אלו, ישנם כאלה שזקוקים לחינוך מיוחד בהתנהלות. מדובר בחריגים שאי אפשר להתעלם מקיומם. במשך כל השנה הם מבכים על התעללות משרד החינוך. נאה דורשים מאחרים ולא נאה מקיימים בעצמם, כשהם נוהגים באותה מידה של אטימות לב כלפי הורים הנתונים לחסדיהם, בהסתירם את מקורות המימון, תוך גביית תשלום במקביל מההורים.

הקומבינה, נעשית על חשבון המדינה הציונית. האפליה, על גב הילדים המיוחדים החרדיים. מנהלי אותם מוסדות התרגלו כל כך לחיות בתחושה גלותית המכשירה כל תחמון, עד שלעיתים אינם מבחינים כי לא לכיס העמוק של הישות הציונית תחובה ידם, אלא לכיסם המחורר של הורים לילדים מתקשים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!