הקווים האדומים נפרצים

הדיווחים המתפרסמים על העסקה הנרקמת לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, גם אם אינם מדוייקים לגמרי, מעוררים תחושה קשה ומטרידה מאוד. המספר העצום של מרצחים שאמורים להישלח לחופשי הופך את העניין כולו לפשיטת-רגל ולא לעסקה. למעשה נפרצים פה כל הקווים האדומים, ומעכשיו כבר אין שום קו אדום.

הלוא גם מפריחי הססמאות בדבר 'שחרור בכל מחיר' יסכימו שיש מחיר שאי-אפשר לשלם. ואם החמאס ידרוש לשחרר את כל שנים-עשר אלף המחבלים הכלואים אצלנו? ואם יתבע לשחרר את כל האסירים הפליליים הערבים? ואולי בכלל יתחשק לחמאס להעמיד כתנאי לעסקה את מסירת ירושלים לידיהם.

האם גם בזה יתמוך הציבור בשם ססמת הסרק שצריך 'לעשות הכול' כדי לשחרר את החייל שלנו?!
אבל זה העניין הגדול המטריד בהתנהלות הציבורית הישראלית, שבאמת אין קווים אדומים, והכול הוא שאלה של זמן ומידת הלחץ. אנו מתנהגים כאדם הנסחט בידי בריונים, שאין גבול למידת הכניעה שלו לסחיטה.

חברה שבירה

שני העשורים האחרונים מוכיחים כמה תלול המדרון של הכניעה ללחצים. היה לנו קו אדום שאין מדברים עם ארגוני טרור. הקו הזה נפרץ ונשאו ונתנו עם אש"ף (ארגון טרור ששמו מבטא את מטרתו – 'שחרור פלסטין', היינו ארץ-ישראל כולה). היה קו אדום שאין משא-ומתן על ירושלים, ונשאו ונתנו על ירושלים. עד לפני כמה שנים הייתה הסכמה מקיר אל קיר שלא תהיה שיבת 'פליטים' לתוך ישראל. הממשלה הקודמת הסכימה גם לזה, והתחילה התמקחות על מספר ה'פליטים' שיחזרו.

הממשלה הנוכחית מוסיפה להידרדר במדרון. כל ממשלות ישראל דחו על הסף את התביעה להקפיא את הגידול הטבעי בהתנחלויות. הממשלה המכהנת נכנעת גם לתביעה הזאת. ושוב מתברר כי כל כניעה ללחץ מזמינה לחצים כבדים יותר. עכשיו גם בנייה בשכונת גילה בירושלים מעוררת מחאות בין-לאומיות. עוד מעט העולם כולו יזעק בצדקנות גם נגד הריסת בנייה ערבית לא-חוקית בחיפה וברמלה.

אנחנו נוהגים לראות כל עניין כזה במבט נקודתי ואומרים: לא נורא, נוותר קצת; אבל התמונה הכוללת מבהילה. אויבינו רואים זאת היטב ומבינים שנהפכנו לחברה שבירה, שקל מאוד לכופפה ולהכניעה. עוד קצת לחץ, עוד קצת טרור – והכניעה הבאה אינה אלא שאלה של זמן.

ללמוד לומר 'לא'

לא-אחת צצה העובדה שציבור העולים מחזיק בעמדות תקיפות יותר ואינו נוטה לוויתורים. יש לזה הסבר פשוט: הציבור הזה בא ממדינות שבהן מדיניות ויתורים כזאת לא תעלה על הדעת. שום עם נורמלי אינו מוותר בקלות כזאת על אדמותיו ועל עמדותיו. רק שטיפת-המוח המתמדת שמתרחשת כאן, בחסות מיליוני דולרים של ממשלות זרות, גורמת את השחיקה הזאת, שאין לה אח ורע.

ראו את רוסיה, למשל. בשלהי שלטונו של בוריס ילצין, כאשר רוסיה הייתה על סף רעב של ממש, הציעה יפן לרוסים סיוע בשיעור עשרים מיליארד דולר (!), בתמורה להחזרת האיים הקוריליים לידם. האיים הנידחים האלה אינם נחוצים לרוסיה כלל, אך ילצין נעלב מעצם ההצעה והגיב: "אנו נמות ברעב ולא נחזיר לכם את האיים". זו תגובה טבעית של עם בריא, היודע לעמוד על שלו.

ברחובות הארץ יש כיום פרסומות הקוראות לציבור לומר 'לא' לנסיעה עם נהג ששתה אלכוהול. אולי נדרש מסע-פרסום דומה כדי ללמד את הציבור שראוי להשתמש במילה הקטנה והגדולה הזאת – 'לא!' – גם אל מול הלחצים הגוברים המופנים אלינו מהעולם. ראוי גם ללמוד לומר 'לא' ברור וצלול לתביעות מטורפות ומופרזות מצד ארגוני הטרור. כי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות בעת הידרדרות במדרון הוא לאבד את הבלמים.

המאמר מתפרסם בגיליון 1959 של 'שיחת השבוע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!