מים שקטים חודרים עמוק

בשעות אחר הצהריים של יום ראשון השבוע, נבלע נציגו של מרן הגרי"ש אלישיב במסדרונות בית יהב, בואכה לשכת הראשון לציון הספרדי הגרש"מ עמאר. אחרי תקופה ארוכה של דיונים עקרים, שחלקם – כמו הדיון המתוקשר בהשתתפות נציגי לשכת ראש הממשלה – התפוצצו עוד בטרם החלו, הגיעה העת לעבודה חשאית משותפת.

וראה זה פלא, הנציג הישיר שנבחר לנהל את המשא-ומתן הפוליטי-הלכתי, שגרעיניו נפיצים יותר מהאוראניום הפרסי, היה דווקא הח"כ השני של דגל התורה בכנסת, אורי מקלב. רק לפני שנה אמרו עליו שהוא העוזר השלישי של מוישה גפני. אורי שתק והמשיך לעבוד. למרבה האירוניה, הוא אפילו לא נעלב.

מעטים הפוליטיקאים – והחרדים בפרט – שהמסתורין הוא לחם חוקם. מקלב נמנה על אותם בודדים. יש משהו אחר במבנה אישיותו, ולא רק הפוליטית. אולי בגלל מבנה גופו הצנום שגורם לחבריו תפוחי הכרס במשכן הכנסת, להגניב מבטי קנאה. "עדיף שהוא יהיה בכנסת, הוא הרזה מכולנו ויהיה קל להוציא אותו", אמר מי שאמר בשעתו, כשעלתה על הפרק שאלת זהותו של הח"כ השלישי ברוטציה – אחרי רביץ וגפני - מטעם דגל התורה. בינתיים הרזון שיחק לטובתו באופן חד צדדי. הוא נכנס בקלות.

למן הרגע הראשון איש לא הטיל ספק במוסר העבודה של הח"כ, שכסגן ראש עיריית ירושלים הפך את פניות הציבור ללחם חוקו. גם היכולות לא היו נתונות במחלוקת. אבל סימן שאלה גדול ריחף מעל ראשו בנוגע למידת ההתאמה בין הכישורים לתפקיד. "בכנסת אי אפשר להסתובב עם צעטאלאך ולהחזיר טלפונים, אתה צריך לפקוח שבע עיניים, לרוץ מוועדה לוועדה, לעקוב אחרי כל הצעת חוק", אמרו עמיתים מפרגנים בתנועה, שצפו כישלון יחסי.

די במבט מרפרף על אירועי השבוע החולף, כדי להבין עד כמה רחוקה המציאות המקלבית כיום, מאותן תחזיות קודרות של עמיתים לא מפרגנים בתחילת הדרך. לא מדובר רק בהתאקלמות בתוככי המשכן - לזה עוד נידרש בהמשך - אלא גם בהפיכתו למאן-דאמר, כזה שניתן לסמוך על חושיו וכישוריו, בניהול משאים-ומתנים רגישים. וכשמדובר בדגל התורה, אין לך נושא רגיש יותר מסוגיה הלכתיות שמעורבותה של הרבנות הראשית לישראל, נכללת בה.

מקלב יצא מרחוב חנן 10, מעונו של פוסק הדור, עם הנחיות ברורות, והגיע לרחוב ירמיהו 80, מקום משכן הרבנות בבית יהב, רק כדי לגלות שאחרי שמסירים את מעטפת הכותרות, הפערים קטנים בהרבה מכפי שהצטיירו עד כה בתקשורת. "גם הרב אלישיב מבין שאחרי החוק הזה, רמת הגיור ברבנות לא תהיה כמו בבתי הדין החרדיים", הוא אמר בחיוך ובאותו מאור פנים מנה אחד לאחד, את הסעיפים שדגל התורה, בהוראת הגרי"ש, לא מוכנה להתפשר עליהם.

בגדול, נגזרות נקודות הבסיס שאין לסגת מהן, מתוך מכתבו של הגרש"מ עמאר למרן הגרי"ש אלישיב שעל בסיסו הצטרפה יהדות התורה לקואליציה. בדגל דורשים, שסעיפים אלו, יבואו לידי ביטוי בהכללתם במסגרת החוק המתוקן. כבר למדנו לא אחת, מה ערכן הלא רב של הבטחותיו הקואליציוניות של נתניהו. נכונה מידת הספק כלפי כל הבטחה ביביאית, ונכונה הספקנות שבעתיים, כשמדובר בהבטחה לוטה בערפל לנוכח הניסוח המקביל והלא זהה, במסגרת ההסכם עם ישראל ביתנו.

איזה מההסכמים הקואליציוניים יגבר? רק העיצוב החקיקתי יקבע. את זה מבינים כל הצדדים, מהתנועה הליטאית התורתית, עבור לתנועה הספרדית הקדושה וכלה במפלגת החולין ישראל ביתנו. זו הסיבה שהגרי"ש הכריע, כי אין לאפשר את העברת חוק הגיור במתכונתו, גם לא בקריאה ראשונה. בש"ס חשבו אחרת. הסבירו שהעברת החוק שגובש, על כרעיו וקרבו, הינה הדבר הנכון לעשותו בשלב זה. עמדתם לא התקבלה.

עתירת הרפורמים, היא שעומדת לנגד עיניהם של הש"סניקים, החוששים כי כל עיכוב נוסף עלול לעלות בהחלטה תקדימית של בג"צ שתכיר בגיור הרפורמי. אבל הגרי"ש חשב אחרת. "קודם צריך לסדר את החוק ורק אחר כך להצביע", הורה. וכבר למדנו מפיו של דודו רותם עד כמה חזקה הוראת מרן האשכנזי, על הנציגות הספרדית.

על מספר כשלים חקיקתיים שיש לתקנם, הצביע מקלב בשליחות הגרי"ש. הראשון נוגע לקביעה ולפיה שמירת תורה ומצוות תעכב גם גיור בדיעבד. בחוק הנוכחי קביעה שכזאת אינה מופיעה. הפירצה הזאת, חושש הגרי"ש, תנוצל עד תום בידי ערלים מעמידי פנים. פעם שקרן תמיד שקרן: מי שהצליח לזייף תעודת סב יהודי ברגע, יוכל גם יוכל להעמיד פני שומר תורה ומצוות לשעה. לצורך כך בדיוק, נחוצה התייחסות גם לשלב ש'לאחר מעשה'.

הכשל השני נוגע להרכבי בתי הדין לגיור: הנוסח הנוכחי של החוק המוצע, מאפשר לרבני הערים למנות הרכב דיינים. עם כל הכבוד למבחני הכושר לדיינות של בית יהב, הם אינם יכולים להוות את הקריטריון היחיד לחברות בהרכב בית הדין. החשש הינו שבמקומות בהם מכהנים רבנים בעייתיים (לא פוליטית. הלכתית!), יקומו בתי דין ברוחם ובצלמם, עם הרכבים מפוקפקים. די בבית דין אחד שיפרוץ את הסכר ויביא לנהירת גויים מבקשי גיור בזק, מכל רחבי הארץ. בנקודה זאת, דורש הגרי"ש, שהמינוי ייעשה על ידי נשיא בית הדין הרבני העליון.

נקודה נוספת, פרוצדוראלית בתבניתה ומהותית במשמעותה, נוגעת לזכות הערעור, שהצעת החוק הנוכחית, קובעת שתתאפשר עד לשנת התשע"ד, מועד סיום כהונתו של הראשל"צ הגרש"מ עמאר. בדגל התורה תובעים, להנהיג זאת לתקופה בלתי מוגבלת.

כל אחד מהסעיפים האמורים לעיל, יכול להוות סיבה – ובהרכב אחר כבר היווה – לפיצוץ הפגישה. אלא שכאן נכנס המימד האנושי לתמונה. כשבחדר יושבים שני אישים נעימי הליכות וסבר כהגרש"מ עמאר בצד ההלכתי, ואורי מקלב בצד הפוליטי, הנפיצות כמו מנוטרלת מאליה. כך יצא, שבסיכומה של פגישה הבינו שני הצדדים, כי נקודות ההבנה רבות מגרעיני המחלוקת.

ההערכה בשני צידי המפגש הינה, שקרובה הדרך לנקודת הסכמה. אחרי שיתרצו הצדדים החרדיים, תידרש הסכמת הצד השלישי, ח"כ דודו רותם מישראל ביתנו, שאמור היה להיות בסוד המגעים ונותר בשלב זה מאחור. יתרונותיו וחסרונותיו של רותם נובעים מאותו שורש. מצד אחד, למתדיינים עימו ישנה כל העת התחושה כי הם משוחחים עם אחד משלנו, בעל חריפות ישיבתית. מצד שני, זוהי אותה חריפות, שאינה מאפשרת למרוח אותו בהישגי סרק. המשפטן בעל האופקים התורניים שפותח את יומו בשיעור תורני, בקיא בכל פרט ופרט לא פחות ולעיתים אף יותר מעמיתיו החרדים.

עוד יגיע השלב שבו נידרש להסכמתו של רותם. לפני הכל, חשוב שתגובש הבנה בסיסית בין דגל התורה לש"ס, כזאת שתאפשר ליהדות החרדית להציג עמדה אחידה, שעל נחיצותה אין צורך להרחיב. השלום מתחיל בבית. כאשר מקלב הוא השליח, יש גם פרטנר.

מים שלנו

"הבעיה שלך שאתה לא לומד גמרא", אמר אורי מקלב לרפרנט הבכיר שאול מרידור, בנו של השר דן מרידור. הח"כ הדגלאי התקומם כנגד עוד ניסיון להעלות את המס דרך צנרת המים ותמה מדוע מתעקש האוצר להקפיץ את תעריפי המים גם ברובריקת 'הצריכה המשותפת'.

מרידור ג'וניור, הסביר כי מדובר במקומות שבהם התשתית לקויה והצנרת דולפת. "אם כך, אין שום סיבה להטיל מס על האזרח", התעקש מקלב והסביר: "הרי אמרתם כל העת שהכוונה שלכם אינה להעלות מיסים, אלא לצמצם את הצריכה. מה לזה ולהטלת מס על דיירי בניין ישן שהצנרת בו אכולה?"

ספק אם מרידור יפתח דף גמרא בעקבות הוויכוח, אבל פרק בפרלמנטריזם, הצליח הח"כ הטרי להעביר. הוויכוח הזה, אחד מיני רבים שניהל במהלך החודשים האחרונים מול בכירי משק המים, הוא ההוכחה מתוככי המשכן למקומו החדש של מקלב. ככל שמפלס המים עלה, כך צפו ועלו יכולותיו.

המאבק כנגד היטלי הבצורת, היווה עבורו את קו פרשת המים. מקלב היה הראשון שזיהה את המוקש הימי והסביר לעמיתו הבכיר, יו"ר ועדת הכספים, כי לא מהטלת המע"מ על הפירות והירקות, אלא מהיטלי הבצורת, תיפתח הרעה. המלחמה שלו על העלאת תעריפי המים החלה עם כניסתו לתפקיד.

מקלב שחה בחומר כדג במים. תפקידו הקודם כחבר הנהלת הגיחון, סייע לו להתמודד עם תתי הסעיפים שחבריו לכנסת איבדו בהם את ראשם.

במדור זה (בי"ס לפוליטיקה: טובעים בלי מים), נשמעה לראשונה קריאתו כנגד מס הבצורת. הח"כית הליכודניקית מירי רגב, שתפסה טרמפ על הספינה אחרי הצלחתה במאבק נגד היטל המע"מ, הגיעה ללשכתו כדי להכין את שיעורי הבית וממשיכה לעשות זאת גם כיום, בשיחות טלפוניות שהיא מקיימת עימו לפני שהיא עולה לשידור.

אם תרצו, אלו הוראות ההפעלה של הח"כ המתחיל: אל תנסה לשנות את העולם וגם לא להשתלט על האולם - אולם המליאה. אל תתרברב בנאומים, ראיונות ומחאות לעיתונות. קח לך נישה להתגדר בה ואל תרפה עד להשגת התוצאה. לא פחות מההתמדה, חשובים הטיימינג וסיכויי ההצלחה. "לא נוריד את היטל הבצורת", אמר לי שר האוצר רק לפני שבוע. יש כאן תחושת דה-ז'ה-וו, השבתי. הסיפור עם הכרזותיך על מע"מ הפירות והירקות חוזר על עצמו. אתה תכריז וביבי יתקפל. "ככל שזה תלוי בי, הפעם נלך עד הסוף", אמר שר האוצר.

מקלב, בצד השני של המתרס, זיהה נכונה. הוא הבין שסיכויי ההצלחה רבים, ביבי סחיט עד הטיפה האחרונה ובפרט כשהוא מוצג כביבי הישן המכה בסלע השכבות החלשות כדי להוציא מהם מים תקציביים. גם הטיימינג של פתיחת עונה חורפית, התאים לאווירה. התוצאה הרשמית: ביטול היטל הבצורת בתקופת החורף. התוצאה המעשית: הורדת ההיטל מסדר היום מכאן ועד להודעה חדשה. לפחות מעלה אחת יש בנתניהו, הוא לומד מטעויות העבר ואינו מתקפל פעמיים באותו נושא. לפיכך, אין סיכוי שיחדש את ההיטל רק כדי להתקפל שנית.

מים שקטים חודרים עמוק. את הציון, קיבל מקלב תוך כדי דיון בוועדת הכספים מאייל גבאי. מנכ"ל משרד ראש הממשלה שנשלח לדון על תנאי ההתקפלות, שמע את הקולות ויצא מבולבל משלל ההצעות.

את הסיכום הוא העלה על הצעטאלע ושיגר ליו"ר ועדת הכספים: "יש כאן הצעות שונות לעניין ההקפאה, מוועדה והסיבות לה. כאשר אתה שולח את הממשלה לתאם עם הוועדה את הצעת החוק נבחן את הרעיונות השונים, זו של ח"כ מקלב דווקא חכמה".

הרבה דם רע זרם בין שני ח"כי דגל התורה שכיהנו בצוותא בשני העשורים הראשונים לקיומה. זו ההיררכיה שלא הייתה קיימת. המזכ"ל הרגיש יו"ר והיו"ר חש עצמו כמזכ"ל. את התכתובת הם ניהלו ביניהם מעל דפי העיתונות, גפני באמצעות הביטאון הממסדי, והרב רביץ ז"ל, בעיקר מעל גבי העיתונות הבלתי תלויה.

את הדם הרע מחליפים המים הצלולים. את דפי העיתונים מחליפים הצעטאלאך שמעבירים השניים זה לזה, תוך כדי ישיבות. מקלב היה הראשון שהבין, כי החיים לצידו של גפני מחייבים הכרה בהיררכיה. כל פזילה מעבר למשבצת המקום השני, תיקלט על ידי גפני בחושיו המחודדים. הוא הרי ישב על תקן הח"כ הפוזל עשרים שנה. ישב וחתר. מקלב הבין ואישיותו איפשרה לו גם להפנים.

נתמזל מזלו - מזלנו, ותקופת חניכתו באה בשעה שגפני עסוק עד מעל הראש אחרי עשרים שנות שיממון אופוזיציוני. כשההיררכיה ברורה, מקלב לא יכול לאיים, אלא רק לסייע. כל הצעות החוק שהניח מקלב על שולחן הכנסת, חתומות על ידי השניים: גפני ומקלב.

גפני מצידו גומל בנאמנות. כשהודיע על הקמת ועדת המשנה שדנה בהיטל הבצורת, הונחה על שולחנו חוות דעתו של היועץ המשפטי ולפיה, מקלב, כמי שאינו חבר בוועדה, לא יכול להשתתף בה. "לא יקום ולא יהיה", אמר מוישה. "אורי מוביל את המאבק ואורי יוביל את הוועדה". הפתרון נמצא חיש מהרה. הגדרת הוועדה שונתה, השם "ועדת משנה" ניטל ממנה ואורי מקלב שולב כבורג מרכזי בדיוניה. מנגינה חדשה בדגל התורה. לא עוד שירת סולו, אפילו לא שירה בשני קולות. קול אחד שיוצא משני גרונות.

מחללים מתוכנו

"אפילו אם יעסיקו עובד יהודי אחד בשבת, צריך לצאת ולמחות", הורה מרן הגרי"ש אלישיב והכריע על מעבר החרדים משמירה על חניון קרתא, לעסקי ההיי-טק. גם בסיפור הזה, טביעות אצבעותיו של מקלב ניתנות לזיהוי גם בלי החוק הביומטרי.

את התכתובת מול עובדי החברה שפנו אליו, הוא מנהל מזה מספר שבועות, אם באמצעות המייל לחוששים, ואם באמצעות הטלפון לאמיצים. תופעה בפני עצמה, שבה איש דגל התורה מנהל קבלת קהל דיסקרטית אינטרנטית. "רציתי לשאול האם תהיה עבודה במפעלנו בשבת הקרובה?", שואל אותו במייל אחד העובדים.

לא מדובר בעובדיה הדתיים של אינטל. את אלו שהצהירו על דתיותם כשהתקבלו לעבודה, הותירה החברה מחוץ למעגל ההעסקה בשבת. המדובר בעשרות עובדים שומרי מסורת שמצאו עצמם כמי שכופים עליהם לחלל את השבת. הפסיקה הייתה ברורה: אפילו על העסקת אחד מהם, יש לקום ולמחות.

עוד לפני שהתפוצצה הפרשה, נעשו מאמצים עילאיים לסגור קצוות מול הנהלת המפעל. מי לא היה מעורב? מנתן אשל, מנהל לשכת ראש הממשלה שהתערב והביא לסגירת שערי המפעל בשבת הראשונה, עבור ליו"ר הכנסת רובי ריבלין שחרד לסגירת שערי החברה בירושלים, וכלה בשר בכיר בעבודה, שרווחת תושבי ירושלים ולא רק, עומדת לנגד עיניו.

בינתיים, העליהום בעיצומו. במקום להפגין נגד אינטל, שילכו לעבוד במפעל, התריס פואד בן אליעזר. האיש שהפך את השררה על חשבון הציבור לדרך חיים, הוא האחרון שיכול לקרוא לנו פרזיטים. אבל הצהרתו של פואד היא צוהר לנקודת מבטו של החילוני המצוי. זה שרואה בחרדים שורפי פחים וזורקי טיטולים. כאלה שיוצאים להפגין ורק אחר כך מחפשים את הסיבה.

אתה לא חושש שהמפעל ייסגר והשד האנטי-דתי ייצא מהשבב? שאלתי את מקלב.

"זה לא יקרה", הוא אומר ומסתמך על השיחות והמגעים שמוסיפים להתנהל מול חברת אינטל. "מעבר לזה צריך להבין את המשמעות. הרי לא יעלה על הדעת שנאפשר לחברה בתוך ירושלים, להכריח עובדים יהודים לחלל את השבת. באותו רגע פרצנו את כל חומות השבת בירושלים".

מקסין פסברג, מנכ"לית הסניף הישראלי, הציעה לצמצם בשלב הראשוני את מצבת העובדים בכמחצית, ומתוכם להעסיק שליש נוכרים. גם ההצעה הזאת נדחתה בהוראת פוסק ההלכה, על מנת שלא לתת פתח לחילול שבת, אפילו בשבת אחת. בשלב מסוים ביקש אורי הח"כ לערב את אורי ראש העירייה לשעבר.

לופו יושב במשרדי "יד שרה" ורואה כיצד מעשי ידיו טובעים בים. השקט ששרר בירושלים בתקופת כהונתו, מופר שבת אחר שבת. "אני מסכים להיכנס למשא-ומתן, בתנאי שבשבת הקרובה המפעל לא יעבוד", הבהיר לופו. אינטל סירבה.

מחאה הייתה, המגעים נמשכים. גם ההתפרעויות. מתפרעים חרדים, מבית ומחוץ. אלו האחרונים, מחוץ למחנה, מוציאים את דיבתנו רעה. הופכים את החרדים לשורפי פחים. דואגים ליישם מדי שבוע את שורות ההמנון הביתרי: שקט הוא רפש. דא עקא והרפש הזה, דבק בנו.

לציבור החרדי, לחלקו הגדול והשפוי לפחות, נמאס מהפיכתו לאספסוף שורף פחים. זו לא רק התקשורת החילונית שעושה לנו את זה. אלו סיקריקי ירושלים שמוציאים את דיבתנו. לא רק את כבוד המשפחה החרדית הם מחללים, אלא גם את כבודה של השבת: "הפכו את כבוד השבת לשם נרדף לפחים שרופים", מבכה מקלב.

בישיבות הכתומים, אימצו את ההמנון הקנאי: "ובשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים". אצלנו היה מי ששמח לשנות קימעא: "ובשלטון הסיקריקים אין אנו מאמינים ובהפגנותיהם אין אנו משתתפים". מקלב לא מסכים: "וכי בגללם נפקיר את השבת? אי אפשר להפקיר את המחאה על חילול כבוד השבת, רק בגלל קומץ סיקריקים".

וישנם מתפרעים מבית. לא סיקריקים מבחוץ, אלא שולי שוליים מבפנים. לעיתים, אפילו חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים החרדי. מזכירים ושאר בעלי תפקידים. כאלו שכבוד השבת הפך מזמן לכבודם האישי. במהלך המו"מ, שלחה הנהלת אינטל נייר עמדה שבו הביעה נכונות לצמצם את הצוות הפועל בשבת, לצוות מינימלי של 16 איש, מתוכם מספר לא יהודים. באינטל ביקשו לשמור את המגעים בסוד, לשמור את המסמך בכספת הידועה. אז ביקשו. "חלפו שמונה דקות משליחת המכתב והוא התפרסם בכל האתרים החרדיים", סיפרה מנכ"לית אינטל. המגעים התפוצצו. השבת האחרונה, חוללה.

משפע שוק ועד חניון קרתא. אינטל היא דוגמה נוספת לגמגום המתמשך במאבק למען כבוד השבת. המסר אינו אחיד, ההבנות תמוהות עד שמצנני האמבטי, כבר הציעו במקרה דנן לקרוא לחברה 'סאן אינטל'.

ועוד לא דיברנו על מלחמת היומונים החסידיים, שהפכו את כבוד השבת לחלק בלתי נפרד מקרב התרנגולים הפוליטי-ביטאוני. הקו אינו אחיד והציבור חש מבולבל מתמיד. חילול כבוד השבת, לתשומת לב עסקנינו, מתחיל בבית. הורגלנו שלא לסור ימין ושמאל, אבל לפזול לימין ולשמאל במקביל, זה כבר יותר מדי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!