הכנסת מעגנת את 'יצר המציצנות' בחוק

ב'צירוף מקרים' נדיר, שאם מישהו מהשרים והח"כים הנכבדים שלנו ירצה לראות בו אות - מהסוג שהיה שמור עד היום רק לשרי אריסון - יוכל בהחלט לעשות זאת, עומדת 'מדינת הריאליטי' לכפות את עצמה כ'אח הגדול' על כל אזרחיה. הכנסת תצביע היום על הקמת ה'מאגר הביומטרי' הראשון בעולם - שהוא בעצם שם אקדמי נרדף ל"יצר המציצנות".

'הריאליטי' מוצא עצמו מול הלא ריאליסטי.

חוק המאגר הביומטרי הוא אחד החוקים השנויים ביותר במחלוקת שידעה המדינה. הוא יחייב כל אחד מאיתנו, להפקיד את טביעות אצבעותיו ואת סריקת תווי פניו במאגר ממשלתי. אם המידע הזה ידלוף חלילה לידי האויב או גורם פלילי, הוא יוכל לעשות בו שימוש שסופו מי יישורנו.

הדליפה, במקרה הזה, תהיה בלתי הפיכה, שכן מספר תעודת זהות, או כל רישום אחר, ניתן להחליף, אבל את טביעות האצבע ותווי הפנים לא ניתן להסיר לגמרי אפילו בניתוח פלסטי.

המובילים את ההתנגדות טוענים כי אם המאגר של משרד הפנים, המסווג גם הוא כ'סודי', אבל הוא פחות מסוכן, דלף והופץ באינטרנט וכל אחד יכול להגיע אליו בקלות, והוא הפך בעצם לכלי העבודה העיקרי של...ה'שדכנים', מה ימנע את פרסום מאגר תווי הפנים ב'פייסבוק'?

סיעות הכנסת חצויות בעד ונגד, אבל המשמעת הקואליציונית, מטביעה אצבעותיה בלחץ על חברי הקואליציה והם, כולל הסיעות הדתיות והחרדיות, ירימו את אצבעותיהם בעד החוק. זאת, על אף שהחוק נושא דווקא את תווי פניו של ח"כ מאיר שיטרית מ'קדימה' האופוזיציונרית, שפעל לאישורו.

תשאלו אותנו? - אנחנו בעד. מלבד השיקול הצר של חשש מהייתור שעלול להיווצר לצלמי ה'פפראצ'י' של 'בחדרי', שהרי תווי הפנים של כל עם ישראל יהיו כבר 'בילד אין' בתוך כל המחשבים, מאגר של טביעות אצבע ותווי פנים במדינה כמו שלנו הוא מחויב המציאות. במדינה שכולה טובעת ושהשחיתות והפשע טבועים בה בכל פינה, אין כל הגיון שדווקא טביעות האצבע ישארו מחוץ ל'פריים'.

אחרי שיתקבל החוק, לא נזדקק עוד לטלנסקים, שכן ניתן יהיה להצליב מיד את טביעת האצבע שבמאגר לזו שעל המעטפה עם הירוקים. ממזוז ייחסך המאמץ הרב שהוא משקיע להשאיר את טביעות אצבעותיו וחותמו במשרד לקראת עזיבתו, ומי שבכל זאת יתגעגע ומאד ירצה להיזכר בהם יוכל להוציא אותם מהמאגר. נתניהו לא יוכל להעלם מעיני אזרחי המדינה לרוסיה או אפילו למרתפי המוסד הביטחוני בתל אביב, שהרי משקפי שמש ואפילו השפם מהדגם של עמיר פרץ לא יצליחו לטשטש את תווי פניו שיוצאו מיד מהמאגר ויוצגו ברבים.

עכשיו גם תבינו למה הח"כים המתנגדים לחוק, בעיקר אילן גילאון ממר"צ, איתן כבל מ'העבודה' ואחמד טיבי, מצוטטים היום על ידי צביקה ברוד, כתב 'ידיעות אחרונות' בכנסת, כמי שמכריזים כי בכוונתם להשתמש בחסינות הפרלמנטרית שלהם ולהשתמט ממסירת טביעות אצבעות ותווי פנים למאגר.

שום דבר לא יעזור להם. טביעות האצבע שלהם יוטבעו על כפתורי ההצבעה ברגע שילחצו עליהם להביע את התנגדותם להצעת החוק. אגב, מהרגע שהוא יתקבל, שום חבר כנסת גם לא יוכל עוד ללחוץ פעמים על כפתור ההצבעה, כפי שהיה בעבר, שכן המאגר יתריע מיד על טביעת אצבעות כפולה, כמו באזעקה של מכונית גנובה.

בקיצור, החיים בצל ה'אח הגדול' ישתנו רק לטובה ולבלי הכר.

דורון חלוץ ממוסף 'הארץ' חולק עלינו. כדי להרחיק מאיתנו, ולו במשהו, את הסכנות הטמונות, לדעתו, במאגר הביומטרי, הוא מציע מגוון של 'עצות מעשיות' שאסף אצל ה'מומחים' המתנגדים לחוק. כך, למשל, מציע באמצעותו עו"ד יונתן קלינגר לנשים להגיע עם...רעלה.

"הזיהוי הביומטרי מתבסס על המרחקים בין העיניים, האף והשפתיים. מספיק באחד מהנתונים הללו. כובע, או משקפיים גדולים לא יספיקו לכסות אותם, ולכן כדאי ללכת עם רעלה".

עוד עצה, הפעם לגברים – "התחילו לשחק כדורסל בצורה אינטנסיבית. לשחקני כדורסל, כמו ל-10% מהאוכלוסייה אין טביעת אצבע יחודית".

ולמי שמרגיש עצמו 'רדוף' כתוצאה מהחוק, מציעה ענת רוזיליו ממטה המאבק במאגר הביומטרי, לא להשאיר טביעות אצבע בשום מקום.

להסתובב עם 'מסיר שומנים' ולנקות עקבות, ואפילו לבוא למסעדה עם...סכו"ם חד פעמי ולקחת אותו אתכם, בתום הסעודה, הביתה. בכל מקרה, היא מציעה לחדש את תעודת הזהות והדרכון מיד ולפני שהחוק יכנס לפועל.

אנחנו, מכירים, מתוך 'פרשת השבוע', שיטה הרבה יותר בדוקה להתמודד עם ה'אח הגדול' – פשוט לקנות אותו ב...נזיד עדשים.

אבל תיזהרו שלא להשאיר טביעות אצבעות...

כשמחך יצירך בגן עדן...

מחר, ראש חודש כסלו, תמלא שנה לטבח הנורא בבית חב"ד בממוביי שבהודו. סידרה של עצרות וכינוסים שיערכו בכפר חב"ד ובממוביי, טקס ה'חלאקה' למוישי בן ה-3 - אוד מוצל מאש, שיערך ליד ציון הרשב"י במירון, והכנסת ספרי תורה חדשים בקרית בובוב שבבת ים ובעפולה, יסייעו לכולנו להעלות ממגירות הזיכרון את דמותם של ששת הנרצחים שנעקדו על קידוש ה' רק בשל היותם יהודים, בידי בני עוולה צמאי דם.

במהלך השנה הגיעו עדויות חדשות, תמלילי שיחות ויומנים שהוסיפו גודש למנת הכאב והאבל שעטפה אותנו. אתמול התפרסמה בעיתוני הודו, ומשם הגיעה גם אלינו, הידיעה האחרונה על תפיסתו בשיקגו של טרוריסט פקיסטני שהתחזה ליהודי, התארח בבית חב"ד וניצל את טוב ליבם של גבריאל ורבקי הולצברג הי"ד, כדי להכין מתחת לאפם את מסלול הדמים לרציחתם ולפיגועי הטרור האחרים שביצעו הטרוריסטים.

שנה אחרי, המעגל עדיין פתוח, מדמם, לא מתאחה ולא נסגר.

בשרשרת האירועים, שחלקים ממנה עדיין נסתרים מעינינו או מהבנתנו, נחשפו במהלך השנה האחרונה כמה וכמה טבעות נוצצות המסמנות כי גם אם נסתרות דרכי הבורא ועיננו טחו לראותם, הקרבנות לא היו לריק.

אחת מהטבעות האלה מופיעות היום ב'ידיעות אחרונות'.

צבי זינגר וליאור אל-חי מביאים בעיתון את סיפורו של דר' בהגיראת פראסאד, מנהל מחלקה בבית החולים במומביי, שבעקבות הפיגוע בבית חב"ד, עלה בשנה האחרונה ארצה, התגייר, והיום הוא ד"ר אהרן אברהם מ...קרית ארבע.

"מבחינה חומרית" - מסופר בכתבה - "לא היה חסר לו דבר. הוא עשה חיל בלימודי הרפואה, צבר מוניטין וכיהן כמנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים היוקרתי 'בריטיש קנדי' בממוביי. אבל מבחינה רוחנית נפערה בלבו תהום. כבר בצעירותו סלד מההינדואיזם, דת ה'מקדשת' אלים".

עוד לפני 20 שנה נחשף לתנ"ך והתחיל להתקרב ליהדות. בחמש השנים האחרונות התחיל ללמוד תורה וקיבל על עצמו קיום מצוות כדרך חיים. הוא החליף את שמו ההודי ליהודי, ובא, כמעט מדי יום לבית חב"ד כדי ללמוד אצל הרב גבי. "בית חב"ד הפך להיות הבית השני שלי עד לאותו יום נורא" - הוא מספר.

את יום הפיגוע לא ישכח לעולם. למרות שנפגש עם הרב גבי ועם רבקי הי"ד מדי יום, רצה הבורא ודווקא באותו היום היה במרחק של אלף ק"מ ממומביי. "התפללתי שיקרה נס, שמשפחת הולצברג לא תפגע. מיהרתי לחזור ובדרך חשבתי מה אעשה אם חלילה אצטרך לטפל בגבי וברבקי? אבל כשהגעתי התברר לי שזה גרוע הרבה יותר ומכל המשפחה לא נותר אלא מוישי הקטן"...

בעקבות הטבח החליט לעלות עם אשתו וילדיו לישראל. לפני חמישה חודשים נחת כאן, והיום הוא מצטופף עם אשתו ושלושת ילדיו בדירה קטנה בקרית ארבע, אך לדבריו אין מאושר ממנו. "אני מתפעם בכל יום מחדש מכך שאני מתגורר ליד חברון, המקום השני בקדושתו לעם ישראל" - הוא אומר בכתבה ב'ידיעות אחרונות'.
ד"ר אהרן אברהם יהיה אחד מאורחי הכבוד בעצרת הזכרון המרכזית שיקיימו צעירי חב"ד ביום רביעי הקרוב, במלאת שנה לפיגוע הדמים בבית חב"ד במומביי.

אבל האירוע המרכזי בחייו, יתקיים למחרת, ביום חמישי. הוא אינו מופיע בשום תוכניה של אירועי הזיכרון לרצח הנורא בממוביי - ביום זה יישא אהרן אברהם לאישה את אשתו רות מלכה, הפעם כדת משה וישראל. החופה תוצב במערת המכפלה.

לא משנה מי יוביל אותם לחופה, השושבינים האמיתיים שילוו אותם יהיו הרב גבי ורבקי הולצברג הי"ד.

"כשמחך יצירך בגן עדן"...

הקשר בין אליאור חן לחנה ושבעת בניה...

קיבלנו על עצמנו, כמעט בנדר, שלא להזכיר כאן את אליאור חן, או כל דבר הקשור בשמו, שמא נגיע ל"כל המרחם על האכזרים סופו מתאכזר לרחמנים".

אבל כשקראנו את "ציפרלנד" - מדורו של בני ציפר בעיתון 'הארץ', החלטנו שדווקא ההבלגה מול הדברים האיומים שכתב, עלולה להתגלות כהתאכזרות כלפי עמנו, והחלטנו להפר את ההבטחה שנתנו לעצמנו.

מסתבר, שלמרות המעשים המחרידים והתת-אנושיים המיוחסים לאליאור חן, הוא לא נטל לעצמו את כל מידת האכזריות שבעולם. משהו ממנה עוד נותר גם למושכים ולנושכים בעט, הנהנים לגרור אותנו, בכל הזדמנות, למסע של התעללות נפשית. לעומת אליאור חן, הם מצליחים להיחלץ שוב ושוב מכתיבתם הסדיסטית בלא לשלם כל מחיר עליה.

חלקו הראשון במדורו של ציפר היה מתאים לפרסום בכל במה תקשורתית חרדית, אפילו יותר מב'הארץ'. הוא קובל על כך שבשם "חובת הדיווח העיתונאי הנתפסת על ידי העוסקים במקצוע כחובה עליונה וקדושה, מולעט הציבור כולו בטלוויזיה, ברדיו ועל הנייר בפרשת אליאור חן וטינופותיה. שמעתי שהורים מזועזעים טלפנו לרדיו ודרשו להפסיק ולדוש במעשים הללו ובצדק, משום שהפצת סיפור תועבה, אינה דבר נתעב פחות, מהותית, מהתועבה עצמה, רק דרגת הפרוורטיות שונה".

"אכן מבחינות רבות" - ממשיך ציפר את מאמרו - "החדווה שבה מפיצים מהמשטרה, דרך השופרות העיתונאיים, עוד ועוד פרטים עסיסיים מהחקירה, מלמדת רק דבר אחד; שלהיות פרוורטי אינו דבר רע באופן אבסולוטי. כלומר, מי שקובע מה פרוורטי ונתעב ומפלצתי ומה אינו כזה אלה רשויות המדינה והנורמות הציבוריות הנהוגות בחברה. למשל, על פי הנורמות של החברה החילונית הישראלית, לשבת מול הטלוויזיה ולשמוע ערב ערב סיפורי תועבה מולבשים בלבוש של חדשות – זה בסדר ולא פרוורטי".

ממש סונט בחבריו לתקשורת ובחברה החילונית שאל 'תרבותה' הוא משתייך בלא לעשות חשבון.

אלא שלא עברו אפילו עשרה משפטים, מאז קבע ציפר, ובצדק, ש"הפצת סיפור תועבה הוא דבר נתעב כשלעצמו", כאילו ה'חפץ חיים' זצ"ל, בכבודו ובעצמו, הוביל את אצבעותיו על מקשי המקלדת, עד שנכתבו הדברים, וכבר הוא עצמו הופך למפיץ הגדול של בדותות התועבה נגד הציבור הדתי והחרדי. כנראה שאחרי שהטיח את האמת המרה בפניה של החברה החילונית, הוא מרגיש צורך מיוחד ל'אזן' בדברי כזב בוטים נגד החרדים.

"בעיני החברה הדתית והחרדית בארץ" - מרשה לעצמו ציפר לכתוב, בעקבות פרשת ההתעללות של אליאור חן - "אינני בטוח מה חמור יותר: לצלות רגליים של ילדים בתנור חימום, או לאכול רגלי חזיר כפי שאני עושה לפעמים לבושתי?"

ציפר נותר בסימן שאלה, כאילו מדובר במשוואה מתחייבת ששני חלקיה, "צלית רגלי ילדים בתנור" ו"אכילת רגלי חזיר" יצאו כרוכים זה בזה, כמו עשיו ויעקב מרחם אמם רבקה. האפשרות שגם זה וגם זה ואפילו השאלה שלו מבטאים את אותה רמת רשעות והתעללות, אינה קיימת אצלו. היא הוסרה על ידו מרשימת התשובות האפשריות, עוד לפני שסיים לנסח את מאמרו השטני.

לא רק בחבריו לתקשורת הולם ציפר על הפרסום שהם נותנים לתיאור מעשי הזוועה של אליאור חן. פרסום מעשי קידוש השם של חנה ושבעת בניה, של רבי אמנון ממגנצא ואפילו של עינויי האינקוויזיה והשואה האיומה, שווים בעיניו לפרסום זוועותיו של חן. "ועוד אומרים שסיפורי האחים גרים הם אכזריים מדי לילדים" - הוא כותב.

אם לא הבנתם לאיזו 'מחלקה סגורה' הוא מצעיד את קוראיו, הנה הוא כותב את הדברים באופן מפורש והם מקבלים במה ב'עיתון לאנשים חושבים': "אלה רק מעט מזעיר מסיפורי הזוועה החינוכיים שההיסטוריה היהודית מלאה בהם, מעינויי האינקוויזיציה ועד השואה" - כותב ציפר - "מגמתם אחת: להורות את הילדים היהודיים הקטנים שהיסורים הגופניים, יכולים להיות בעצם זכות גדולה, אם עוברים אותם למען מטרה ראויה, כגון קידוש שם שמים והמשכיות האומה. על כן הפנטסיות הפרווטיות של אליאור חן, שהולבשו בתירוץ של זיכוך הנשמה על ידי יסורים, הן, למרבה הצער, הרבה יותר שייכות למסורת היהודית מאשר זרות אליה"...

אליאור חן לא יכל להעלות על דעתו שימצא לו 'מליץ עוקם' ועד אופי שיספק לו גם 'הסבר יהודי' למעשיו מעוררי הפלצות, טוב יותר מאשר בני ציפר. אם ירצה הוא יוכל לעשות זאת עבורו גם בליווי הדגמות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!