מועה"ד לפורענות

אי-אפשר לזוז היום מטר במסדרונות הכנסת, בלי להיתקל לפחות בשלושה מהם. את פניהם עונד זקנקן שטוח מטופח בקפידה. לעורם חליפה שלא נקנתה במכירת סוף עונה, ועניבה גוצ'י אדמדמה חופתת את צווארם להשלמת הלוק של הצעקה האחרונה. מבט חטוף אחד מספיק להבחין שלא מדובר בעסקונה המשלומפרת של יהדות התורה, אלא במיטב הנוער של התנועה להחזרת העטרה ליושנה.

כמה מהפרצופים נראו לנו מוכרים. ליתר ביטחון ניגשנו אליהם ישירות ושאלנו. רק אצל אחד מהם פספסנו. את כל היתר אכן פגשנו במהלך סיקור מערכת הבחירות הכלליות האחרונה. אחד רכז שטח באזור המרכז, משנהו ראש מטה בני תורה לא נפרסם היכן, והשלישי בחבורה מדביק מודעות זריז, עליו סופר בשעתו כי בלילה אחד הוא מכסה שלוש מועצות אזוריות וח"י כפול שניים של צמתים מרכזיים.

בקבוצות פעילים אחרות שמשוטטות בימים אלה בין השטח הריבוני של הכנסת ורחוב כנפי נשרים, הזהויות לפעמים שונות, אך החתך האנושי והמקצועי, כמו גם יעדי השיטוט, שווים לחלוטין.

כולם פעילים ברמה זו או אחרת של ש"ס, וכולם נמשכו כדבורים לדבש המתוק של המועצות הדתיות. שמועה פשטה במחנה שיש ים של ג'ובים לחלוקה ומי טיפש ולא יעוט על השלל המנצנץ.

משאת נפשם של המשוטטים היא פגישה ישירה עם כבוד שר הדתות הרב יעקב מרגי (פגישה ישירה עם יו"ר התנועה היא חלום בלתי מושג למרביתם). את מרגי עצמו גם לא קל לפגוש, ולכן בסופו של חיפוש עקר הם מסתפקים בפגישה עם עוזר השר, הר"ר ניסים אסקלסי.

אסקלסי הוא בחור צעיר ונמרץ שנבחר ליישם את מדיניות המפלגה בתחום ההשתלטות המחודשת על המועצות הדתיות. בצמרת התנועה זוקפים לזכותו כמה הצלחות מרשימות (בצד כמה כישלונות מול כוחות חזקים ממנו כמו בתל אביב ובקרוב כנראה גם בבאר שבע) וחוזים לו גדולות ונצורות.

אלא שבשבוע האחרון גם פגישה עם אסקלסי מצריכה לא מעט קשרים. לא בגלל שהבחור הרים את האף, אלא בגלל שהוא באמת עסוק עד למעלה מראשו. לפני מספר ימים נרשם יום השנה לבחירות למועצות המקומיות, ומאז עומדים אצלו על המדף בחדר קרוב לחמישים תיקים של מועצות דתיות שניתן לחדש בהן את ההרכבים או להחליפן בוועדות ממונות.

הסיבה לכך היא סעיף בתקנות רבנויות הערים והמועצות הדתיות הקובע כי בחלוף שנה מכינון מועצת הרשות המקומית מוטלת עליה החובה להשלים את מינוי המועצה הדתית בתחום אחריותה. מליאת המועצה המקומית אמורה לבחור כשישים אחוז מחברי המועצה הדתית. שר הדתות אמור להשלים את היתר במינויים אובייקטיביים המשקפים את הרכב האוכלוסייה והנה קמה לה מועצה דתית חדשה.

אם הרשות המקומית לא עשתה את המוטל עליה מקנות התקנות סמכות חסרת תקדים לשר הדתות למנות בעצמו את כל חברי המועצה.

את התקנות, חובה להזכיר בהקשר זה, חוקק שר הדתות לשעבר הרב יצחק כהן. היום הוא משקיף על משרדו לשעבר מרחוק ורואה כיצד יורשיו קוצרים ברינה את מה שזרע בדמעה. תרתי משמע.

יהיה זה מופרז לומר שאוצר המינויים הגדול מופקד בידיו של אסקלסי בלבד. בצמרת התנועה יש כמה בכירים שעיניהם טרוטות מחוסר שינה בתקופה האחרונה בשל השעות הרבות שהם מקדישים לבחינת אישיותם של מאות המועמדים. ברשימת הכישורים הנדרשים אין דרישות להשכלה תורנית או להבדיל אקדמית. סיום כיתה ח' מספיק בהחלט. מה שצריך בעיקר זה פעילות מוכחת בשורות התנועה ונאמנות מוחלטת להנהגה.

על הסף נפסלים כמובן כל אלה שהיה להם קשר כלשהו עם היו"ר הקודם. אסקלסי מופקד בעיקר על איסוף החומר המקדים על המועמדים ומנהל את הקרבות מול הרשויות המקומיות וגם מול המפלגות הדתיות האחרות.

כאן מדובר במלחמה מתישה על כל מועצה ומועצה. ראשי רשויות רבים לא אוהבים, בלשון המעטה, שמצניחים להם עסקנון פוליטי בן שלושים שיכתיב להם מהלכים. הם מאיימים בבג"צים ולפעמים גם הולכים לשם. במקביל יש גם כוחות פוליטיים דתיים מקומיים ששלטו בעבר במועצה הדתית ולפתע רואים כיצד השלטון החדש מנצל את כוחו לכיבוש המאחז החשוב. למשרד הדתות יש היתרון המובהק שמעניק לו החוק, אך לראש עיר חזק עדיין יש בהחלט מה לומר. ובקיצור: כל מועצה - מלחמה.

מעבר לרצון הטבעי של הרשות המקומית למנות את מקורביה היא, יש לראשי הרשויות בטן מלאה על עצם קיומו ומהותו של המושג יו"ר המועצה הדתית. הם לא מבינים (ולא רק הם) מדוע צריך לשלם משכורת של עשרות אלפי שקלים, עם תנאים נלווים, לאנשים שבדרך כלל לא זקוקים ליותר מעשר שעות עבודה שבועיות כדי לנהל את המועצה שבראשותם.

"אני צריך להתמודד עם ששת מאות עובדי מועצה, מאה אלף תושבים וכל האחריות לניהול העיר על כתפיי בשעה שההוא אחראי בקושי לעשרים עובדים, מגיע בקושי יומיים לעבודה ומביא הביתה משכורת כמעט כמו שלי", שמענו בשעתו ראש עירייה ידוע באזור המרכז מתלונן בכינוס של מרכז השלטון המקומי.

תלונות של גורמים חילוניים נגד נושאי תפקידים דתיים חשודות מלכתחילה בחוסר הוגנות וטעונות בדיקה מעמיקה. אלא שטענות בסגנון זה, ואף חריפות יותר, נשמעות גם מאישים שאינם חשודים בשנאת חרדים.

מדובר ברבני ערים ויישובים רבים המתלוננים מרה על תפקוד המועצה הדתית בתחומם. להם לא אכפת שראש המועצה ייקח עשרים-שלושים אלף שקל לחודש ולא יעבוד על זה יותר מדי קשה (למען ההגינות יש לציין כי יש ראשי מועצות דתיות, בעיקר בערים הגדולות, שיורקים דם כל חודש לקיום שירותי הדת בעיר ולתשלום המשכורות לעובדים. ולא בהם דברינו אמורים).

מה שמפריע להם זה, שבימים קשים של עיכובים תקציביים הסובלים הם כלי הקודש, מרבנים ועד עובדי המקוואות, בעוד ראש המועצה הדתית וסגל מקורביו חוגגים כל הדרך לבנק ולסוכנויות הליסינג המציגות את דגמי המכוניות החדשות.

זה רק הכסף הקטן במסכת התלונות. בכל כינוסי הרבנים אותם סיקרנו בשנים האחרונות, במסגרת מוסדות 'אריאל' ובמקומות אחרים, הסבנו בניחותא עם רבנים בלי חליפות וכובעים לשיחות על מה שכואב להם באמת. נושא אחד שחזר על עצמו במרבית השיחות היה מערכת היחסים בין הרבנים ונושאי התפקידים הבכירים במועצות הדתיות. גם אחרי שמנפים את התלונות הנלוות דרך קבע ליחסי עובד ומעביד, במיוחד בתקופה של קיצוצים ומשכורות מעוכבות, הטענות האחרות שנשמעו סימרו שערות.

כשאני יושב מול ראש עירייה חילוני, שח לנו במרירות רב עיר מפורסם, ואומר לו שצריך כסף לצורך דתי דחוף, הוא עונה לי שיש לו כסף או שאין לו. זה הנושא בשיחה שלנו. "אבל מאז שהקימו מחדש את המועצה הדתית באזורנו אני יושב מול עסקן חובש כיפה שחורה שלא עשה שום דבר בחיים ואפילו לא עמד למשפט הציבור והוא מסביר לי, רב ותיק של עשרות שנים, על מה חשוב יותר להוציא את הכסף שיש בקופת המועצה, כאשר האידישקייט זה הנושא האחרון אצלו בסדר העדיפויות".

החלק החמור יותר הוא עימותים בין רב העיר ויו"ר המועצה הדתית שלא על רקע תקציבי אלא בנושאים שהנשמה תלויה בהם. כאשר רב עיר מחליט להעביר מתפקידו משגיח כשרות שמעלים עין מבשר שמקורו מפוקפק או משגיח שמגיע למסעדות שבתחום אחריותו רק בעשרה לחודש לקבל את המשכורת מבעל הבית.

"כשלא הייתה לי מועצה דתית על הראש העפתי אנשים כאלה בתוך חמש דקות. היום ידיי כבולות כי המשגיח הוא מינוי של יו"ר המועצה הדתית או בן דוד שלו ושניהם יחד פעילים באותה מפלגה. אצל ראש העיר החילוני זה לא היה קורה. מה זה אכפת לו מי משגיח במסעדה? העיקר שיהיה לו שקט עם הדתיים ולא נפריע לו לארגן את פסטיבל המחול הבינלאומי בהיכל התרבות העירוני".

סיפורים דומים שמענו לעשרות בכנסי הרבנים. את רובם לא ניתן לפרסם מפני חילול השם או שניתן לזהות מידית במי הדברים אמורים. הדעה הרווחת היא שמועצה דתית היא גוף מיותר ומזיק שהוקם בשנות החמישים כדי לספק ג'ובים לפעילי המפד"ל והיום משרת נאמנה את המפלגה שירשה אותה בסערה. לצרכי הדת והיהדות נטו מוטב היה מלכתחילה אלמלא נבראה.

מועצות בערים חרדיות

אם בערים חילוניות הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה בערים חרדיות. לפני כשלושה שבועות התפרסם ב'בקהילה' מכתבם של רבני העיר אלעד נגד הקמת מועצה דתית בעירם. בהתחשב בנסיבות הידועות (ולא נרחיב שוב בסיפורי עיר מופלאה זו, ראו גיליונות קודמים) מותר להניח שמקורה של ההתנגדות הוא לא דווקא במישור האידיאולוגי אלא במחוזות אחרים. מה שחשוב הוא שחתימתם של גדולי ישראל שהתנוססה במכתב נסבה, וכנראה בעיקר, סביב הפסקה הקובעת כי מועצה דתית בעיר חרדית היא מיותרת ומזיקה.

ההסבר לכך ברור: על הכשרות והיהדות אחראים ממילא הרבנים. את תקציבי המקוואות ושירותי העירובין מממנת ממילא הרשות המקומית. אז מה נשאר לפונקציה הפיקטיבית שעומדת לקום בדמותה של מועצה דתית חדשה? לשלוט על התקציבים הקיימים ולהיכנס לתחום סמכותם של הרבנים. על הבזבוז של כספי ציבור אין טעם לדבר. כל כך הרבה כסף הולך במדינה על שטויות. אז שילכו עוד כמה מיליונים לפונקציונרים מפלגתיים שאין להם מה לעשות.

עוד לא יבש הדיו על מכתב רבני אלעד והנה מכתב נוסף של רבני העיר ביתר. הרקע למכתב היה סיור פתע של מפקחי המחלקה לכשרות ברבנות הראשית שבאו ליישם את החוק הדורש תעודה של מועצה דתית לכל עסק המכריז על עצמו ככשר. אכן. החוק הוא חוק (ואנו גם מאמינים לגרסתו של היו"ר, מר נח צדוק, שלא הוא שלח את הפקחים אלא רוח נשאה אותם ממרומים למלא את חובתם), אבל אין ספק שאם לא הייתה במקום בכלל מועצה דתית לא היה צורך ליישם אותו תוך חדירה בוטה לתחום אחריותם של רבני העיר.

המכתב מתייחס לפקחים, אבל עיקרו הוא בשורות הבאות: "ויש להזכיר כי כל קיומה של מועצה דתית בעירנו הוא למורת רוח של הציבור הקדוש והדבר התאפשר רק לאחר שסוכם כי בכל העניינים הנוגעים לדת לא יהיו בתחום אחריותה של המועצה הדתית", כותבים הרבנים.


למי שינחת כאן מהירח המכתב הוא בגדר חידה סתומה. אם מועצה דתית הוקמה על מנת שלא תטפל בנושאי דת, למה בכלל היא הוקמה. איזו שערורייה הייתה פורצת לו פורסם שאיזושהי רשות מקומית הוקמה מראש בהסכמה שלא תעסוק בניקיון ותברואה. אבל למי שגדל וחי בארץ הפאראטצ'יה שבין הים לירדן הדברים ברורים. מועצה דתית הוקמה קודם כול לספק את צרכי התעסוקה של פעילי המפלגה, ורק אחר כך, ואם בכלל יש צורך בכך, גם בצרכי הדת השוטפים. כואב – אבל אלו בדיוק פני הדברים.

ההזדמנות שהוחמצה

גם בערים חילוניות או מעורבות הסתבר במרוצת השנים שמועצה דתית היא מקור לסכנות לא מעטות. אחת הדוגמאות הבולטות היא ירושלים הבירה. בעשור האחרון מכהנת בעיר מועצה דתית ממונה ולא נבחרת. הסיבה לכך היא הידיעה הברורה שאם מועצת העיר תבחר את המועצה הדתית לא ניתן יהיה למנוע מרבאיי או רבה רפורמית לכהן בה (בדיוק מה שקורה בגוף הבוחר לרבני העיר. לא נכניס ראש בין ההרים הגבוהים שהחליטו לחלק בין שני הנושאים). ודווקא ירושלים הגדולה זקוקה באמת למועצה דתית חזקה ופעילה. התחליף הוא כאמור ועדה ממונה עליה חוגגים לחילופין מקורבי המפלגות השולטות.

הסיפור של המועצה הדתית בירושלים, ולא בהקשר הרפורמי, הוא ההסבר לשאלה המעיקה מדוע לא בוטלו המועצות הדתיות יחד עם פירוק משרד הדתות בממשלת שרון השנייה. התכנית המקומית הייתה שעם פירוק המשרד יפורקו גם המועצות הדתיות וסמכויותיהן יועברו למחלקות כשרות עירוניות. המפלגות החרדיות טענו שהצעד יגרום לחיסול שירותי הדת יען כי ראשי הערים יקצצו תמיד בטלית ובתפילין לפני כל הדברים האחרים. מאוחר יותר, כאשר המועצות הדתיות החלו לפשוט רגל זו אחר זו בעקבות הקיצוצים הממשלתיים בתקציבים שהועברו לעיריות התברר שהבעיה היא לא בעיריות אלא במשרד האוצר.

הסיבה האמיתית לאי פירוק המועצות הדתיות , ולהחמצת ההזדמנות הנדירה, היתה רצונם של אנשי שרון להשתלט בעצמם על מלאי הג'ובים האדיר של המועצות הדתיות. בסביבתו של עומרי שרון התלקטו פעילים חובשי כיפות שהחלו לאייש בזה אחר זה את המועצות. מי כראשים, מי כחברים ומי כסתם בעלי אינטרסים.

החבורה עשתה חייל בתקופה ששלטה בכיפה והצלחתה הייתה בין הגורמים המרכזיים בהחלטה של ש"ס לחזור בכל מחיר לממשלה. התנועה לא יכלה לעמוד מנגד כשמאחזיה נופלים בזה אחר זה ופעיליה נפוצים לכל רוח. אולמרט שידע את הסיבה ניצל אותה כדי להעניק לתנועה הרעבה תיקים ירודים שלא במשקל וביחס למספר חברי הכנסת שלרשותה.

לאולמרט לא היה אכפת לשלם גם במחיר ההקמה מחדש של המשרד לענייני דתות תמורת ההשתתפות נמוכת הרוח של ש"ס בממשלה. אם המועצות הדתיות שהן שורש כל הרע קיימות ושרירות, הקמה מחדש של משרד שכל מהותו היא איוש מאגר הג'ובים שהן מחזיקות היא כמעט מתבקשת מאליה. בשעתו היה זה הסעיף הקואליציוני הראשון שקוים ואחרי חבלי ההקמה מחדש שהתמשכו כשלוש שנים, ועל פני שתי הממשלות, ש"ס עטה על השלל כמי שלא ראה בשר בעיניו זה עידן ועידנים. למפד"ל וליהדות התורה לא נותר אלא להביט מרחוק ובעיניים כלות.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!