הילד סובל, ההורים מתמוטטים. והמדינה? בצד

אכן, היו זמנים בכנסת. פעם היה לנו כאן את משה שרוני, מהגמלאים, שהיה יוצא בהכרזות צבעוניות, מצחיקות לעיתים, ומעוררות עניין. היו שנים בהם עמד מולנו אריאל שרון בעל הכריזמה, שלא לדבר על שנותיו של מנחם בגין. היה לנו את הרב אברהם רביץ ז"ל, בעל הלשון המושחזת והסיפורים המעניינים, אפילו טומי לפיד, על כל חסרונותיו, בכל הקשור להקפצת מדד הרייטינג קשה היה למצוא לו מתחרים.

מאז שבה הכנסת מפגרה אני מוצא אותה שבוע אחר שבוע מנומנמת ומפהקת. שום דבר, כמעט, אינו קורה. כדי להעלות מעט צבע בחכה, אתה אמור לחדד את אוזניך ולהקשיב היטב לעקיצות הנישאות באולם המליאה, לנסות לשמוע את הנאמר מאחורי המילים.

מחוץ למליאה אתה פוגש אותם, צועדים מלאי ארשת חשיבות עצמית, כאילו מכיר כל העולם כולו בעליונותם. לא כולם שחצנים, אבל אלו העונים לתואר הזה מדיפים סביבם צחנה דוחה של אני אפסי וכסאי עוד. לצידם צועד העוזר הממושמע, האיש האמור לשרתם נאמנה, בידיהם הם אוחזים את הסלולארי שלהם, דואגים להודיע לכל מתקשר כי "אני לא יכול לדבר כרגע", ובטוחים כי הנה הגיעו למרומי האולימפוס ואין שום כוח שבעולם שיוכל להורידם משם.

"רבותי, תזכרו בבקשה מאין באתם", לוחש אחד מהעיתונאים, ספק לעצמו, ספק לחבריו הסובבים אותו. "ואל תשכחו לאן אתם יכולים ללכת. יש מכם שיגיעו למעשיהו, אחרים לבתי כלא אחרים בצפונה או בדרומה של הארץ, אפשר להגיע בסופה של הדרך למחלקת הצמחים שבתל-השומר, למושב הזקנים השכונתי או סתם ככה לסיים את החיים בדיכאון כבד. ובכלל, למעלה מ-120 שנה לא תוכלו ליהנות מהכבוד לו אתם זוכים כרגע. אז נכון שתשאירו ערך בויקיפדיה, אבל לא זה מה שמהווה את פסגת החלומות שלכם".

עד כאן תרומתנו הצנועה להעלאת העניין סביבנו. חוץ מזה, עסקים לא משהו.

וכך זה נראה. ח"כ עולה לדוכן, נואם, ח"כים מעטים יושבים במליאה, רובם אינם מאזינים. באי אלו פינות נבחרות יושבים ח"כים זה לצד זה, מעבירים חוויות, כאלו ואחרות, ונראים כעסוקים בנושאים שבינם לבין נושא הדיון אין שום קשר, ולו אף מקרי.

ח"כים הולכים, ח"כים באים, טפיחות שכם הדדיות, לחיצות ידיים, מילות ברכה – כל אלו נשמעים תוך כדי נאומים משמימים. 'בכיר' חרדי אחד עובר בשקידה על ה'דה מרקר', האחר עובר מח"כ לח"כ, מכסא לכסא, מנסה לשכנע ולסגור קצוות, ועוד אחד שקוע בשיחה סלולארית בלהט, כאילו מדובר בשיחה גורלית העשויה לקבוע את גורל הכנסת בעתיד הקרוב.

כדי לא להביך אותם, לא נזכיר שמות...

ופתאום אתה רואה אותם מזנקים פנימה אל אולם המליאה, מגיעים מכל קצוות הבית, אצים-רצים אל המקומות, שולחים ידם בבהלה אל המסך הממוחשב, מקישים את הצבעתם ונעלמים שוב אל המקום ממנו באו.

אגב, רוב רובם של הרצים הללו צבועים בשחור, מעוטרים בזקנים. הם ממושמעים, הם מתייצבים לפקודה, הם מזנקים והם צייתנים. כשיש כל-כך הרבה חרדים בקואליציה, מי יכול לצפות לסערה?!

להשאיר בלי פת לחם

מאחורי הקלעים ובחדרים השונים מתנהלת העשייה האמיתית.

בחדרו של משה גפני, יו"ר ועדת הכספים מצאנו את ראש עיריית בני-ברק, יעקב אשר, המנסה לקושש את מה שניתן לקושש עבור עירו הבלתי עשירה בעליל. לפתחה של עירו עומדת תוכנית הבראה, הכוללת קיצוץ של ארבעה ימי עבודה במשכורתם של עובדי העירייה, וזה בהחלט לא נעים.

"כל הכוללים עוברים בימים אלו תהליך הבראה, חברות עוברות תהליכי הבראה, אך טבעי הוא שעירייה תעבור אף היא תהליך שכזה", הוא אומר לנו.

אבל אחרי המשפטים השבלוניים אנחנו יושבים לשיחה רצינית, והטיעונים שבפיו הולכים ומתבררים כדברים של טעם. "אם הייתי שולח 30 איש הביתה, פשוט מצייד אותם במכתב פיטורין, הייתה קמה צעקה גדולה - ובצדק. 30 משפחות היו נותרות בלי פת לחם. אתה מבין את המשמעות של זה?! עכשיו תאר לעצמך שמישהו נדיב לב היה עובר בין המחלקות בעירייה ומתרים את העובדים למען קניית אוכל לעובדים שפוטרו. יש מישהו שלא היה מרים את תרומתו?! אז למה אי-אפשר להעריך את מה שאני עשיתי: במקום לפטר אנשים, פשוט קיצצתי, באופן חד פעמי, לחודש אחד ויחיד, 4 ימי עבודה לכל עובד".

אגב, כאן המקום להזכיר כי גם ממשכורתו שלו קוצצו לא פחות מ-8 ימים. "אני מקווה שיש מה לאכול אצלך בבית", אני אומר לו, בחיוך.

הוא נאנח, בתגובה, ואני חושב על כך שלא קל להיות ראש עיר, בעיר חרדית. יחסית, הוא עובר את זה בקלות.

מי ישמור על הילדים?

מן הצד אני מבחין בעגלת הגלגלים של אבנר עורקבי, יו"ר ארגון הנכים החדש, והאיש שהתראיין בעבר בטורנו זה על טיפולו בבעיות הנכים. קשה להיות בכנסת ולא להיתקל בו. הוא פועל ללא לאות, עובר מח"כ לח"כ, מנדנד בלי להתבייש, ומגיע להישגים.

"אני מתחנן אליך, קבע לי פגישה", הוא זועק אל שר הרווחה, יצחק בוז'י הרצוג, ומתחיל לתנות את טענותיו ומענותיו.

"אין בעיה, תהיה פגישה ואשמע בדיוק מה אתה רוצה", משיב לו השר.

אבל אבנר אינו מרפה. הוא מספר על הטרטור אותו מטרטר הביטוח הלאומי את הנכים, על כך ששוב ושוב הם נאלצים 'להוכיח' לפני רופאים וועדות כי הם אכן נכים. "ש"ס עוזרת לנו, יהדות התורה עוזרת לנו, אבל הקואליציה כולה לא מספיק איתנו", הוא לוחש לי.

ואז הוא מבחין בסגן שר הבריאות יעקב ליצמן החולף במקום, מלווה בסוללת עוזריו, וממהר להתגלגל לכיוונם. מתברר כי גם ליצמן כבר מכיר את האיש, ואפילו ניסה לא פעם לעזור לו. כלומר, לאנשים אותם הוא מייצג. "ישבתי עם ליצמן וסיפרתי לו כמה משגעים אותנו, עד להשגת אישור לכסא גלגלים שלא יעלה לנו כסף. במו אוזני שמעתי את אנשי המקצוע משקרים לו בפנים, כשהם אומרים לו שכל רופא בקופה יכול לתת אישור כזה".

"זה לא נכון, הרב ליצמן", הוא צועק לעברו. "הם שיקרו אותך", הוא מנסה לזעוק. אבל אנשי הביטחון מרחיקים אותו מהמקום, מבקשים לשמור על שקט.

והנה קולט אבנר, מזווית עינו, את ח"כ אורי מקלב. "הו, הנה, הוא עוזר לנו המון", הוא אומר לי, ושוב מתגלגל. מתברר כי רק יום קודם לכן כינס הח"כ את הוועדה לפניות הציבור, בראשה הוא עומד, אלא שהפעם, בניגוד לוועדות הרבות המתאספות ומתפזרות מבלי שיישמע בהן קולם של פעילים חרדים, חל שינוי מפתיע.

אל הוועדה הגיעו כמה הורים חרדיים, שדיברו על כך שהמוסד מאלץ אותם לקחת את הילדים שלהם, נכים קשים, שוב ושוב אל הוועדות הרפואיות כדי לקבוע, בכל פעם מחדש, את אחוזי הנכות שלהם, לפיהם נקבע גודל הקצבה.

"הילד שלי אוטיסט. מה טעם להזמין אותו שוב ושוב אל ועדות, והרי מדובר בנכות שהיא 'לכל החיים'", אמרה אחת מהאמהות, כשאליה מצטרפים הורים נוספים. כל אחד מהם מתאר את נכות ילדו ואת הקשיים אותם עבר בדרך ל'הכרה' המיוחלת. עוד ועוד הורים, חלקם חרדיים, הוסיפו תיאורים מרטיטים ונוגעים ללב.

היה שם גם הורה חרדי שזעזע את השומעים בתיאור מצמרר על הנעשה במחלקות האונקולוגיות. הוא סיפר על סבלם של הילדים, על הקושי של ההורים לעמוד מול הסבל הזה ולהתמודד, ועל חוסר האפשרות לחלוק את סדר יומם בין טיפול מסור בילדם החולה והסובל מכאבים ומטיפולים, יחד עם התמודדות בטיפול בשאר הילדים שבבית.

בשיחה שלנו עמו הוא מנסה לשחזר את דבריו, מתוך תקווה שהעלאתם מעל במה זו תוכל אולי לסייע למאבקו. "מישהו יכול להעלות בדעתו אפשרות של יציאה לעבודה בתקופה שכזו?! – שאלתי אותם. ראשית, הראש לא פנוי לחשוב על דבר מעבר לילד החולה. בנוסף, ברוב שעות היום קשה לתפוס תנומה, כי צריך לטפל בילד ולעזור לו לעבור את הסבל אותו הוא עובר. בתי החולים בעצמם מחייבים את ההורים לשהות ליד מיטת ילדם, כך שאין כל אפשרות אחרת, גם למי שמסוגל נפשית, לעזוב את ילדו החולה, ואני לא מכיר מישהו שמסוגל לעשות זאת גם אילו בית החולים לא היה דורש זאת.

"לפני כשבועיים פניתי אל מקלב ותיניתי בפניו את הבעיה. זו לא בעיה אישית שלי, כי אני ברוך ה' מסודר מהבחינה הכלכלית, אבל אני משמש לפה להורים רבים, מאות ואולי אלפים, הסובלים יום-יום שעה-שעה. דברתי איתו על האבסורד הקיים בנהלים, ולפיו המדינה מכירה בזכות לאבטחת הכנסה לאדם שבן זוגו נפל למשכב, ואינה מכירה בזכות זו המגיעה להורים הסועדים את ילדם החולה, כאשר יש ילדים המאושפזים אף לתקופות של חודשים רבים.

"מול הסבל של הילדים, ההורים מתמוטטים, אבל המדינה עומדת מן הצד ומתעלמת. הוא אמר לי שבעוד שבועיים מתוכננת אצלו ועדה שתטפל בנושאים דומים, הציע לי להגיע ולהשתתף בה והבטיח להוסיף את הנושא שלי לסדר היום".

אמר, ועשה. מנכ"לית המוסד לביטוח לאומי, אסתר דומיניסיני, שהשתתפה בוועדה, רשמה לפניה את הנאמר, הגיבה מפעם לפעם, אבל לא הבטיחה דבר. "כאשר הגיע תורי לדבר היא הקשיבה בפנים רציניות, רשמה לפניה נקודות, ובפירוש לא היה לה מה לענות. העוול זעק לשמים, והיה נראה שגם היא מבינה את ההיגיון בדברי. אני רוצה לקוות שמשהו יזוז בנידון, ושהיא באמת יכולה לעשות משהו".

איציק כהן אחד

זה התחיל עם דו"ח העוני. אבל לא ח"כ נמרץ כגפני ייתן לוועדה שלו להיות 'משעממת', והוא מיהר לשלוף את השפן התורן, הפעם בדמות עיתון 'הארץ'. הכותרת סיפרה, בגדול על גבי עיתון, על דבריו של שר האוצר ביום האתמול: "החרדים אשמים במצבם הכלכלי".

"אתה לא מתבייש עוד להאשים אותנו במצב שלנו?!" – צעק, כמו שרק גפני יודע.

"זה לא נכון, זה לא מדויק", מיהר שטייניץ להתגונן. צריך להכיר את האיש כדי להבין עד כמה היה לו 'לא נעים'. שטייניץ הוא לא האדם האוהב להסתכסך עם מישהו.

"מה לא נכון? זה כתוב בעיתון 'לאנשים חושבים'. לא נכון?!" – לא ויתר לו גפני.

"צריך להוסיף את המילה 'גם'. אמרתי שהחרדים 'גם' אשמים במצבם" – הבהיר שר האוצר, ונראה היה כי הצליח לשכנע את עמיתו מועדת הכספים בכנות דבריו.

כאשר פגשתי את גפני זמן קצר לאחר מכן, הטלתי בפניו את השאלה המתבקשת. "שר האוצר מאשים אותנו, אה?"

"לא, הוא לא אמר את זה ככה" – הגן עליו.

למען האמת, השניים הם חברים טובים. כל מי שעוקב אחריהם בישיבות ועדת הכספים, והם עושים שם בהחלט שעות לא מעטות יחד, יכול לראות את ההערכה ההדדית הנשקפת מפניהם, זה כלפי זה. יובל שטייניץ הוא בהחלט אדם הגון שמכבד חרדים, מכבד את דעותיהם השונות, ומשתדל לעזור ככל יכולתו. צריך לראות את האהבה הגדולה השוררת בינו לבין סגנו, איציק כהן, כדי להבין שהוא לא האיש שיפריח משפטי הסתה בגנותם של החרדים.

"הייתי שם כאשר נאמרו הדברים", מספר אחד מבכירי משרד האוצר. "הדוברים השונים התייחסו למצב התעסוקה במגזר החרדי, הביאו כמודל הצלחה את מודיעין עילית, בה עובדות נשים רבות בחברות שונות, ויובל דיבר על האילוצים ועל הנסיבות שמונעים לעיתים מהציבור החרדי לצאת לעבודה. הוא דיבר על המציאות, הסביר, ניסה לדבר על פתרונות".

אגב, אחד מבכירי משרדו של שטייניץ טען לי בתוקף: "בימים אלו בודק השר אפשרות לפיה תכיר המדינה בבחורי ישיבה כאילו למדו לתואר אקדמי. הוא אומר שלא יכול להיות שבחורים שהשקיעו כל-כך הרבה מזמנם ללימוד כה חשוב וכה מעמיק, לא יוכלו לצאת עם תואר ביד, וייאלצו לבזבז שנים בלימודי תואר כאלו ואחרים. בדיוק כמו שבוגר מדעי הפילוסופיה או מדעים דומים יוצא עם תואר המוכר לכל דבר ועניין, כך גם בחורי הישיבה יכולים וזכאים לקבל הכרה מהמדינה".

אם אכן נכונים הדברים מדובר בחומר נפץ של ממש, כזה היכול להפוך את ממשלת נתניהו לממשלה הטובה ביותר לחרדים. רק להיזכר בגזירות נתניהו בשנים בהן כיהן כשר אוצר, ולא להאמין.

אולי בעצם כל מה שהיה אז חסר לו, לביבי, הוא איציק כהן אחד ויחיד...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!