כשעסקנים יורים טילים לעבר קרטון

1.

תמונה ראשונה:

בית הכנסת העתיק בעיר קאזאן, במזרח רוסיה, היה מלא בראש השנה האחרון עד אפס מקום. יהודים שהמגף הקומוניסטי עשק מהם כל לחלוחית, התקבצו לבית מדרשו של רבי אליהו גורליק, רבה של קאזאן, וניסו, בהססנות, להתמזג עם החוויה הרוחנית.

גם אולג היה שם.

אולג צד את עיניי מהתחלה. לאורך התפילה כולה התנועע בדבקות. דבקות היא מצרך נדיר באדמת-הכפירה החרוכה שהקומוניסטים הותירו. דמעה יוקדת לחלחה מדי פעם את טליתו. לא הרחק ממנו התהלך בנו בן השבע, חבוש כיפת קרטון לבנה, ועסק בשקידה בספירת מרצפות הבניין.

אבא לא כפה עליו תפילה. אבל היו רגעים בודדים, שבהם מיהר הבן עצמו בבהלה אל חיק המסורת ובית התפילה.

בברכת כוהנים.

מסיבות נעלמות, ראה אולג בכיסוי ראש הילד בברכת כוהנים - אחד מיסודות היהדות. בשעת ברכת כוהנים עטף את ראשו של בנו בטליתו הגדולה, והצמיד אותו אל לוח ליבו. הילד, בן שבע, ניסה מדי פעם להשחיל את ראשו מתוך הטלית החונקת, להציץ, לנשום אוויר, ואבא גער בו בחדות.

כשאולג הבחין באצבעו הקטנה של ילדו מציצה מהטלית בלב-ליבה של המילה "ויחונך", נרתע בבהלה, ומיהר להכניס אותה תחת כנפי הטלית והקדושה.

המחזה היה מוזר. אבל כיוון שמדובר בקאזן הנידחת, הוא הצליח להרשים אותי.

סיפרו לי שאולג דובר יידיש. השתוקקתי להחליף איתו מילה. בסיום מוסף של ראש השנה נחפז לדרכו עם בנו במהירות מפתיעה.

מיהרתי אחריהם, וקראתי מרחוק:

"גוט יום טוב ר' ייד!"

אבל אולג כבר היה עסוק, גלוי-ראש, בהפעלת השלט החשמלי, ופתיחת דלת מכוניתו.

"נו, איך יאג זאך צום ארבעט!" נזף בי מרחוק ביידיש תוססת. ("נו, אני ממהר מאוד לעבודה!...")

ותוך דקות נעלם עם בנו בעיצומו של ראש השנה אל קאזן האחרת.


2.

תמונה שניה:

סבתא מרגלית הייתה מזועזעת עד עמקי נשמתה:

"הנכד שלי!", היא פכרה את ידיה בצער, "הנכד שלי לא יבזה את החג הקדוש!".

הנכד, אבי, נער בן 15, ישב אותה שעה רכון על הרא"ש המתוק ביותר בבבא מציעא, בסוגיית 'עד המסייע'. והוא מתחנן על נשמתו הרכה:

"סבתא, אני באמת יכול לחגוג את המימונה כאן בנהריה... לא מתאים לבן תורה לנסוע היום לתל אביב..."

סבתא מרגלית הניפה את ידיה בבוז נוקב:

"פה? בנהריה העלובה תחגוג את חג המימונה הקדוש! אם סבא דוד היה חי ורואה את הביזיון הזה..."

"תל אביב מקום לא צנוע", ניסה דוד שלמה בהיסוס.

"עיר", פסקה סבתא מרגלית, "לא יכולה להיות לא צנועה. עיר היא לא בגד!"

זה היה ריטואל ידוע מראש: סבתא עליזה בכתה את בכי חייה; כולם התגייסו להפציר באבי שיכבד את סבתא ודמעותיה, את המסורת וה'מימונה', וייסע לחגוג את היום הקדוש בתל אביב הגדולה. לא לבזות אותה בנהריה הנידחת...

אבי נסע, ולמרות שתל אביב איננה בגד, הוא לא ישכח לעולם את חוויית 'התעלות' המימונה התל-אביבית.

המימונה בתוככי הפריצות התל-אביבית, היתה שלב ראשון בהידרדרותו הרוחנית, הנמשכת עד רגע כתיבת השורות.


3.

סיפורה של הסבתא מנהריה, ושל איש ה'ברכת-כהנים' מקאזן - פורץ לא אחת בצבעים חדים ומגושמים פחות, אל הווי חיינו.

משתלט עלינו מין הרגל משונה, לדלג על יסודות מעיקרי קיומנו, ולהתמקד בלהט בנושאי שוליים, ולהילחם עליהן מלחמת חורמה.

בשנה האחרונה קצת הגזמנו. ומה שנסלח לאולג מקאזן ולעליזה מנהריה – קשה לסלוח לחברה המתמודדת עם מוקשי חיים קיומיים.

הגזמנו השנה בהפגנות ההיסטריות ליד חניונים, במאבקי קודש על מדרכות נפרדות לגברים ונשים; ובהפיכת סוגיות כקווי 'מהדרין' או פרסומי בתי מלון שאינם מפוקחים – לעיקרי היהדות.

חלק מהנושאים האלו שקיבלו את ברכתם של גדולי התורה – חשובים. הבעייה היא במינון ההיסטרי, בדגש הרגשי העצום, ובהפיכת נושאים בעלי ערך רוחני משני - לעיקרי תורה.


4.

בימיו הגדולים של רבי איצל'ה בלאזר בקובנה, היה נוהג שבני הישיבות ישנו בחנויות הסוחרים. הסוחרים הרוויחו שומרי חינם, ובני הישיבות מיטה ללון. גם היא 'חינם'.

כיוון שנגע ההשכלה הארורה פשטה בימים ההם, והיה מקום לחשוש שבני ישיבה שהחמיצו יביאו לחנות הנעולה ספרי השכלה, החליט ועד הקהל להפסיק את ההסדר הזה.

סיפרו את הדבר לרבי איצל'ה בלאזר.

שיבח רבי איצל'ה את היוזמה, אבל הוסיף:

כל הסייגים האלו טובים. אבל את יסוד היסודות אסור לשכוח: הבחורים צריכים ללמוד מוסר!...

"...בלי ללמוד מוסר", אמר רבי איצל'ה, "אפילו תשכיבו אותו בתוככי ארון הקודש, ידליק נר חלב קטן, ויקרא מה שליבו חפץ...".


5.

זה גם המבט השקול שעימו יש להשקיף על יוזמות ה'מהדרין', חלוקת מדרכות, בתי מלונות מושגחים, והפגנות שבת.

תבורך כל יוזמה רוחנית ויוזמיה! בתנאי שנעניק להן ולחשיבותן פרופורציות סבירות, ולא נהפוך כל אוטובוס חסר הפרדה, לגזירת העברה על הדת, וכל מדרכה שאין בה מחיצות, ל"ייהרג ואל יעבור".

מחיצות חיצוניות וחומות מגוננות - הן עצם מעצמיה של החרדיות, שעוצבה בתקופה האמנציפציה על ידי ה'חתם סופר'. (שגם הטביע ראשון את המונח 'חרדי'). בלעדיהן לא תהיה לנו תקומה. רק אם "חיזק בריחי שערייך – ברך בנייך בקרבך!"...

...אבל בתנאי קודם למעשה, שהמחיצה המרכזית תיקבע בפנימיות הלב ההרגשות והמחשבה. היכן שנובטות ונוצקות ההחלטות, המאווים, והרגשות!


6.

אחד מכישלונות בנות הברית במלחמת העולם השנייה נגד יפן, לא הייתה בנחיתות צבאית, אלא בליקוי מודיעיני ובעורמה יפנית.

היפנים הציבו עשרות מתקני-דמה צבאיים עשויים קרטון, והאמריקנים כמו האמריקנים, עבדו גם אז בשיטת הכמויות, והנחיתו את עוצמתם המלחמתית על מבצרי קרטון.

מי שמפוצץ קרטונים בטילים, נזקק בשעת-אמת לפצצת אטום!

משום שהקרטונים אמנם התפוצצו, אבל הפצצות האמיתיות נותרו מאיימות, במחסנים היפניים.

אסור לנו להסתער בטילים ופגזים על סכנות-קרטון.

משום שהפצצות האמיתיות מצויות במסע הרס שיטתי!

הסכנה המוחשית המאיימת בפועל על צביונו של העולם החרדי, הוא האינטרנט ושותפו הסלולארי הפרוץ. אי אפשר להפריז בחומרת הסכנה.

בשבוע שעבר גם יצא כבוד קדושת מרן האדמו"ר מגור לארה"ב, כדי לעורר ולבדוק דרכי התמודדות, עם מה שהוא וכל גדולי הדור רואים כסכנת הדור: האינטרנט והטלפונים הפרוצים.

גדלנו אל תוך דור ששרותי האינטרנט הופכים אצל רבים צורך קיומי. מערכות עיתונים חרדיות, בתי דפוס, משרדים חרדיים, נזקקים כאוויר לנשימה לשרותיו.

ככל שקצב המודרנה מידפק ברעש מפחיד על מפתננו, ככל שהמודרנה משרתת אינטרסים תורניים, וההיזקקות לשירותים האלו גוברת – הם עלולים לערער את יסודות קיומינו.

ותוך כדי עיסוק מופרז של עסקנים בעניינים שוליים, ישנה שאננות מחפירה בעסקונה שלנו, בנושא הבוער ביותר על סדר היום החרדי.

האינטרנט הפרוץ.

גם אם נקים חנויות נפרדות לגברים ולנשים, שיסעו אליהן באוטובוסי 'מהדרין' ועל מדרכות מחולקות – אם בכיסי החליפה של באי חנות ה'מהדרין' יבער כגחלת אש סלולארי לא כשר – הפסדנו את המערכה!

ולוואי שנסיעתו של האדמו"ר מגור תעורר את העסקונה מנמנומי הידוריה, לנושא הבוער שמרנן גדולי הדור העמידו פעמים אינספור בראש סדר העדיפות, לפני שנאחר את הרכבת.

היא בעצם כבר דוהרת.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'