מרתק: הבחור שקע במבוך המפותל והחשוך

לאחרונה זכה שוק הספרים להתחדש בספר "נרדפים". ספרה התשיעי של הסופרת רבקה גלאי. אני, שכבר קראתי כמה מספריה בעבר כמו "שישה מיליון ועוד אחד" וגם את "אשר סחפה הרוח", הייתי בטוחה שמצפה לי הנאה צרופה. וכך אכן קרה.

לפני שאשאל את המחברת כמה שאלות לגבי הספר החדש, אביא לפניכם קטע קצר מתוך הספר כדי שתתרשמו:

השפופרת נשמטה מידו של שי ונחבטה בקול רעש על לוח העץ. שי נשען אל הקיר כמו מתאגרף מובס. לאט, לאט, הוא שקע בעומק המבוך, המפותל והחשוך...

שי חקר את אליעזר במבטו. הם היו עדיין בניו דלהי. הם שלחו את גיורא לורנאסי והמתינו לחדשות. שי חש כי הוא חייב לצאת מכאן. לא חשוב מאיפה יתחיל את החיפושים. העיקר ללכת קדימה. אבל, לא היה טעם שארבעתם ייצאו לשם. וגיורא התנדב לצאת כחלוץ לפני המחנה. שי קיווה שגיורא יעלה על נתונים חדשים...

בשקט הציג אליעזר את הדף מול עיניו של שי. היה זה פקס שנשלח מגיורא. הדף הכיל שורה אחת בלבד: אמארנת' קאן מתגורר באופן קבוע בדרום קרלה. בקילון. ניפגש שם... "תארוז חפצים, שי. הדרך לשם ארוכה מאד"...

כריכת הספר נרדפים של הסופרת רבקה גלאי

אז נתתי לכם טעימה קטנה. וכמובן ששלוש הנקודות בכל פעם הן אזהרת ספויילר. תודו שנשארתם קצת במתח. ואכן זהו ספר שגם כאשר תסיימו לקרוא בו בנשימה עצורה, תוסיפו לחשוב עליו עוד זמן רב.

את הסופרת פגשתי בביתה. וכאן חיכתה לי ההפתעה הראשונה. לא התאפקתי וזרקתי מיד את השאלה שסקרנה אותי. "איך אישה עדינה ושקטה כמוך מתמצאת בנבכי הפוליטיקה והתככים במסדרונות העירייה?" היא חייכה ואמרה: "חיינו את זה. נשמנו את זה".

היא ראתה את התדהמה על פניי ומיד הוסיפה: "בעיירה שבה גרנו בעבר, בעלי שימש בשני כובעים. הוא היה מנהל הת"ת והוא היה עסקן ציבורי בלתי נלאה. ומכאן פשוט תסיקי הכול. כמובן שהספר הוא פרי דמיוני. אבל ישנם כמה קווים מקבילים. כשבעלי קיבל לידו את ניהול הת"ת, היה המקום עלוב ומוזנח בלשון המעטה. פקידי העירייה היו חולפים על פני המבנה ויורקים עליו מתוך שאט נפש. זה אמתי. בעלי הביא לפריחה ולשגשוג של המקום. עד כדי כך שכאשר נבחר ראש עיר חדש (בשם דוד ראם), הוא הפך ממש לידיד המשפחה. בסופו של עניין, בעלי הצליח להשיג הסכמה משר החינוך דאז וממחלקת החינוך בעירייה על כך שיוקם מבנה חדש לת"ת על מגרש שתקצה העירייה".

אני אומרת: "הצלחת לארוג עלילה שמתפתלת ולוקחת אותנו למחוזות של הודו ותאילנד. זה מדהים".

"אז מה כאן השאלה?" מקשה עלי רבקה גלאי. אך בכל זאת יש לה תשובות בשבילי גם אם לא שמתי סימן שאלה בסוף המשפט.

"קודם כל, דמיון זה השם הנרדף שלי". והיא שוב שולחת את החיוך שלה. בכלל, היא מרבה לחייך. והיא ממשיכה להסביר לי: "אחד הדברים שחשובים לי בכתיבת ספר, זה להכניס את הקורא לתוך הנוף והאווירה. שירגיש שהוא נמצא שם יחד עם הנפשות הפועלות. שיוכל להזדהות לגמרי איתן. זה מוסיף לאיכות הקריאה. אני כקוראת וותיקה, שמכיתה א' עממי הייתי מנוייה בספרייה, יודעת היטב מה הקורא אוהב לחוש. ואני משתדלת להעניק לו את חוויית הקריאה".

שווה קריאה!!!

'נרדפים' של הסופרת רבקה גלאי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!