בין חוקים למשפטים – שלימות הקשר בין הבורא לנברא

מצוות רבות בתורה הן בגדר חוק, אך פרשתנו פותחת באם כל החוקים מצוות 'פרה אדומה' שעליה נאמר 'זאת חוקת התורה', החוקים האחרים כגון איסור לבישת שעטנז או אכילת חזיר מובנות מצד הרעיון הכללי של השפעת המאכלים והלבושים על האדם, אף על פי שלא ידוע לנו פרטי אותו איסור. אך מצוות פרה אדומה לא רק שכל מציאותה לא מובנת, אלא אף מצד ההיגיון הפנימי שלה יש בה סתירה פנימית היא 'מטהרת טמאים ומטמאת טהורים'.

נעמיק קצת בהבנת המושג 'חוק', מחד חוק מבטא דבר שאין לו טעם, אין לו הסבר. אך מאידך המשמעות של חוק היא מלשון חקיקה, דבר החקוק ממש שהוא עצם הדבר.

הפסוק קורא את הנהגת הטבע 'חוקות שמים וארץ', ומכאן אנו קוראים למציאות הטבעית 'חוקי טבע', זהו דבר חקוק שהוא עצם הדבר, לא שאין לו טעם, אלא הוא אינו זקוק לכך מצד שהוא ממש עצם הדבר.

אם נתבונן יותר נראה שבדברים שאנו חשים את עצמותם, לא נזדקק להסבר וסיבה, למשל: אהבת הורים לילדיהם, אם אדם צריך להסביר מדוע הוא אוהב את ילדיו, גם אם הוא מוצא טעמים רבים ראויים לכך, הרי זה פגם בעומק הקשר, ההסבר העמוק ביותר הוא שזה חוק, כלומר זה חקוק בתוכי ממש, זה אינו תלוי בדבר.

אם כך, יש לומר שהמצוות שהן בגדר חוקים מבטאים את הקשר העצמי עם הקב"ה ללא צורך בנימוקים חיצוניים. הכוונה העליונה ביותר בקיום מצוות הבורא היא מפני שאמרתי ונעשה רצוני, בזה נמצאת דבק בעצם רצון הבורא ולא בהסתעפויות, לעומת המצוות המובנות שייתכן שתקיימם מצד הבנתך בלבד.

כאשר נקודת המוצא היא עצם דבקות זו בגדר חוק, לאחר מכן בוודאי שראוי להעמיק ולמצוא הסברים וטעמים שיתיישבו על הלב כפי שאנו מוצאים בדברי רש"י בהמשך על פרה אדומה, וכדברי הרמב"ם אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם (רמב"ם סוף הלכות תמורה).

אם נתבונן במקורות נראה אכן שהפסוק מקדים את החוק למשפט, שהיא נקודת המוצא: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט (שמות טו). וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם (יהושע כד). מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל (תהלים קמז) ועוד רבים כהנה.

בן זמנינו מקדש את השכל, ומה שאינו מתיישב על שכלו, קשה לו לקבל, אך יש לדעת שזה נובע דווקא מחולשה, שהרי בדבר שחווית אותו ממש, לא תזדקק להסברים כלשהם, ורק בדבר שלא התנסית בו תחפש אחר נימוקים והסברים, ככל שהאדם עוסק בדברים שהם הרחק מתחום התנסותו, היסוד הלוגי הופך ליותר משמעותי, שהרי אין הוא יכול לחוות את זה בעצמו.

אם כן נמצא ששלימות ההשגה היא ההתנסות העצמית בבחינת חוק. בצאת ישראל ממצרים הראה להם הקב"ה את עצמו עד כדי שנחקק בהם, על זה נאמר 'אינה דומה ראיה לשמיעה'.

לשם כך נדרשת התמסרות מלאה, הדרך לקיים את מצוות ה' ברמה זו, מפורשת בספר דברים תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ  (דברים יח יג)

תמימות משמעה שלֵמוּת. התמים שלם לחלוטין עם מה שהוא עושה. אין לו מחשבות של פקפוקים וספקות במעשיו. מכיוון שכך, נמצאים כל כולו – רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, בתוך המעשה אשר הוא עושה.

לעומתו. זה שאין בו תמימות, כל הזמן תוהה הוא על מעשיו אם אכן נכונים הם וצודקים. וכך אין הוא יכול להתמסר טוטלית למעשים אשר הוא עושה. שהרי הספק מנקר במוחו, אולי שוגה הוא.

כשאתה תמים, אתה כבר עם ה' אלוקיך. שאין לך שום מחשבה אחרת מלבדו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!