המכרז קם על יוצרו

"אריק, מכובדי", כתב יו"ר דגל התורה המנוח הרב אברהם רביץ זצ"ל, אז, סגן שר הבינוי והשיכון, לראש הממשלה הנח, אריק שרון, אז, שר הבינוי והשיכון: "כידוע לכב', הנושא המעסיק אותי ביותר בתקופת כהונתי כסגנך, הוא מציאת הדרך שתתן את הפתרון הנכון והצודק למצוקת הדיור בקרב הצבור החרדי על כל גווניו", פתח רביץ, תשע עשרה שנה לאחור, במכתב שחלקים מתוכנו החסוי נותרו רלוונטיים גם כיום, כעשרים שנה אחרי.

מאריאל שרון ועד לאריאל אטיאס. מי שחפץ ללמוד על הנסיגה במעמדם של שרי ממשלת ישראל מאז ועד היום, צריך רק להשוות בין התקופות. עינינו הרואות, את ה'ויה דולורוזה' (דרך הייסורים) שאריאל הבנאי נאלץ לעבור, על כל רגב אדמה שהוא מוציא למכרז. לאריאל הבולדוזר של שנות השמונים, הספיק פרוטוקול ישיבה בהשתתפות עוזר השר ונציגי תנועה פוליטית, כדי להעביר מאות ואלפי יחידות דיור. "בעניין רכס שועפט", נכתב בפרוטוקול ישיבה שהתקיימה במשרד השיכון בהשתתפות עוזר השר ונציגי דגל התורה, "הפרויקט נמסר להחלטתו של הרב רביץ והוא יקצה לעמותה לפי שיקול דעתו".

על שיקול הדעת הענייני של רביץ אין עוררין, אך ככלל נתבצעה החלוקה במסלול העמותות, על פי "שיקולים ענייניים" של יציבות הקואליציה. מנהלי עמותות בעלי חוזק פוליטי, קיבלו חזקה בקרקע. השיטה עצמה, היוותה חגיגה של ממש לעוסקים בצורכי ציבור, בעיקר אלו שנשאו שם שמים, בדרך כלל לשווא. דין לא היה, דיין דווקא כן. מנהלי עמותות שהחלו את הפרויקט כדלפונים בעלי-חובות, סיימו אותו כגבירים בעלי חשבונות של שמונה ספרות.

רביץ, תמיד החרדי הממלכתי בסביבה, החליט לעשות סוף לשיטה וזאת על אף שבמעמדו דאז, כסגן שר השיכון, היא היטיבה עמו. "הניסיון שנעשה בשיטת בניית העמותות הוכח כבלתי יעיל (בלשון המעטה) מהסיבות הבאות", שיגר רביץ לשרון, את הכביסה המלוכלכת של הציבור החרדי, בדואר הפנימי של המשרד, כשהוא מונה אחד לאחד את פרטי הלבוש הטעונים כיבוס:

"חוסר ניסיון של העמותות מונע ביצוע בזמן סביר ובצורה יעילה; בשיטה ישנן פרצות המאפשרות השתלטות של גורמים ספקולטיביים על קרקעות ועל מחירי דירות; השיטה גורמת למתחים, לתחרות ולרגשות קיפוח; מסתבר שדרך זאת בלתי קבילה על הגורמים המשפטיים השונים".

עולם ישן עדי יסוד נחריבה: רביץ הוסיף ותיאר את מחדלי השיטה אותה ביקש לנתץ וכאלטרנטיבה, הציע הקמת 'מינהלת דיור לציבור החרדי' שבה יישבו נציגי כל הסיעות החרדיות. היוזמה המהפכנית שהוצעה, קיבלה אז את ברכת מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל, אך נותרה בגדר קרקעות פורחות באוויר.

על פי הצעתו של רביץ לשרון, אמורה הייתה המינהלת לקבל אחריות על שיווק כל הפרויקטים המיועדים לציבור החרדי שעמדו אז על הפרק, כאשר המתחמים השונים יחולקו על-פי מפתחות קהילתיים, בשקיפות מלאה. רביץ בעל החזון, הילך בגדולות ונפל בקטנות. בשורה התחתונה, בעקבות התהליך שהחל להניע והתערבותם של שופטי הבג"ץ בשלב מאוחר יותר, נקברה 'שיטת העמותות' מבלי שנולדה שיטה חלופית תחתיה.

שני עשורים חלפו והעמותות קמות לתחייה. מי שקבע את כללי המתאר שיאפשרו זאת, היה אבי מעוז, מנכ"ל משרד השיכון, שבשנת 2004, חתם על 'נוהל עמותות' חדש. מעוז הניח חסמים על שרשראות דחפורי מנהלי העמותות - כבלים בירוקרטיים בעלי מטרות מהותיות, כאלה שאמורים לשים סוף לתופעות הקלוקלות עליהן ביכה רביץ בשעתו.

הסעיף הראשון קובע, כי ההחלטה האם לאפשר לעמותות להתמודד במכרזי קרקע, הינה בידי משרד השיכון ברצותו יצרף עמותות למכרז ובאי-רצותו יאפשר רק לקבלנים להתמודד. שינוי נוסף, החוסם את מסלול הקומבינה, מחייב את העמותה להמציא (בלי מרכאות. כמשמעותו הפשוטה ולא המקומבנת של המונח) בעת הגשת המכרז רשימה שמית מלאה של חבריה, כפי שהובאה לידיעת רשם העמותות, כאשר מספר החברים ברשימה השמית יהיה כמספר יחידות הדיור במתחם. הווי אומר: לא עוד הגשת עמותה של קומץ אנשים בודדים שעורכים רשימת חברים פיקטיבית, וממסחרים את הזכויות בקרקע בתעריפים גבוהים, רגע לאחר הזכייה.

על פי התיקון החדש, הרשימה נקבעת מראש, כאשר רוכשי הדירות הפוטנציאליים, הם הם חברי העמותה, פר דירה. חברות כפולה בשתי עמותות שונות אסורה. תחלופת שמות לאחר הזכייה, ואפילו של דייר-חבר עמותה בודד, מחייבת את אישור רשם העמותות ודיווח למס הכנסה כ'אירוע מס'. חריגה מנוהל זה, עלולה לעלות עד כדי ביטול הזכייה במכרז. עם נוהל עמותות דרקוני שכזה, גם העמותות של אהוד ברק לא היו שורדות.

העמותות של אטיאס

לא כך קיווה אטיאס לפתוח את השבוע. האירוע החגיגי של סיור היזמים בקרקעות המיועדות לבנייה ברמת בית שמש ג', בליווי צמרת עיריית בית שמש ומשרד השיכון, הפך ל'חגיגה' במובן השלילי של המונח. הציבור החילוני והדתי-לאומי בעיר, הבין באיחור, כי החלטת העירייה על חלוקה שווה בין כל המגזרים, שליש לציבור החרדי, שליש לדתי-לאומי ושליש לחילוני, שוות ערך לחוזה מכר של 'חפציבה'. המכרזים פתוחים לכל דכפין ואם כוחות השוק יכתיבו את זכיית החרדים במכרז, איש לא יוכל לעצור בעדם.

כשכואב-צועקים. עם מגאפונים בידיהם, הגיעו פעילים חילוניים ודתיים לאומיים כדי להפגין כנגד מה שהם מכנים 'תרמית', על אף שמדובר בעצם בלא יותר מטיפשות שלהם. החכם עיניו בראשו. ומי שעיניו בגבו, בל ילין אלא על עצמו.

כשאין בינה יתירה, לא תעזור גם הפגנה. יש מי שבטוח שהרעש שנוצר השבוע, קובר סופית את סיכויי ההתיישבות החילונית והדתית-לאומית ברמת בית שמש. במקום להתארגן בשקט, לגבש רשימת חברים דתית-לאומית ולהתמודד כעמותה, הם יצאו למאבק קולני שפוגע בראש ובראשונה, בהם. עוד לא נמצא החילוני או הדתי-לאומי, שייכנס במודע ללוע הארי החרדי וישקיע ממיטב כספו בשכונת מריבה. ההתגוששות טובה לחרדים שהמאבק הוא לחם חוקם. לא לדתיים לאומיים, וודאי שלא לחילוניים.

אם בכך היו מתחילות ונגמרות תלאות השבוע, דיינו. אבל מעבר לרעש המפגינים מעל פני השטח, מחלחלת דאגה עמוקה בערוצים תת-קרקעיים, משטחי הרמה בבית שמש ועד לקריית הממשלה המזרחית בירושלים.

2105 יחידות הדיור שהוציא המינהל למכרז ברמת בית שמש (מתוכם 750 לזכאים, בשיטת 'מחיר למשתכן', שרק קבלנים יכולים להתמודד במסגרתה), מחולקות ללא פחות משלושים ושבעה מתחמים. הקטן שבהם, מונה לא יותר משמונה יחידות דיור. ממש, מתחם משפחתי. כשבעים יזמים הגיעו לסיור, קבלנים כמנהלי עמותות. התנפלות של ממש שהיא לכאורה ברכה. רק לכאורה.

"כאן טמון הכישלון הגדול של משרד השיכון שעוד יעלה לנו בדמים מרובים", ספק מתריעים ספק מאשימים גורמים בענף הבנייה. כמו תמיד, הכוונות טובות. במשרד השיכון פעלו מתוך מגמה לפתוח את השוק לכמה שיותר קבלנים ומנהלי עמותות, על מנת שלא ייווצר מצב שבו מאות יחידות הדיור מחולקות בין שלושה זכיינים גדולים, שיקפיצו באחת את המחירים.

אם משרד השיכון היה פועל בדרך האמצע ולא הופך כל יחידת דיור משפחתית בת שמונה דירות, למתחם בפני עצמו, היו ניגשים למכרז, יזמים וקבלנים רציניים, בעלי ניסיון. אבל המציאות שנוצרה בשטח, הפוכה. כל צעיר בעל שאיפות וחלומות, מחפש עשירי למניין ומגיש הצעה.

כאן בדיוק טמון הכלב עמוק באדמה. ברגע שבו ההתמודדות הופכת להסתערות, יקפצו המחירים אוטומטית. כל מנהל עמותה וכל קבלן זוטר, יפזול לעבר אסופת המתמודדים ויעלה את ההצעה בעוד כמה עשרות אלפי שקלים. הלחץ במקרים שכאלה, עושה את שלו, עד שלעיתים גם השיקולים הכלכליים נותרים מאחור.

נקודת הפתיחה פנטסטית. שווי הקרקע על פי הערכת השמאי, טרום היציאה למכרז, עומד על 60,000 שקלים ליחידה. משרד השיכון, בהשראה הנכונה, הסתייע בסעיפים הנכונים וקבע כי תתקבלנה הצעות מסף נמוך במיוחד של עשרים וחמישה אחוזים משווי הקרקע. הרף המינימלי נמוך, אך כלפי מעלה, השמים הם הגבול. ככל שרשימת המתמודדים גדלה, כך גדלים המספרים. תשאלו את גינדי, שבמכרז התל-אביבי רב המתמודדים, על מגדלי הקריה, הציע 435 מיליון לקרקע ששווי השמאות שלה לפני היציאה למכרז עמד על 158 מיליון בלבד. כוחה של תחרות מתוך לחץ.

די בכך שיימצא יזם אחד שיקפיץ את המחיר כלפי מעלה, על מנת שהצעתו היא שתזכה וחלום הדירות המוזלות יירד לטמיון. אם כך יהיה, לא רק יחידות הדיור שבמכרזים הנוכחיים תתייקרנה, אלא גם אלו שתשווקנה בסבב המכרזים הבא. הנוהל קובע, כי ערך הקרקע של השמאי הממשלתי, נגזר מהמחירים שניתנו על הקרקעות שכבר שווקו. אם המחירים במכרז הנוכחי ירקיעו שחקים, השמאות הגבוהה במכרזים הבאים, תהיה בלתי הפיכה. ועוד לא דיברנו על המשמעות הנוספת של 'מכרזי שמונה דירות' פלוס, כאשר כל "בלוק" הופך לקבלן.

אין לך פוליטיקאי מצליח, ללא 'פרשת עמותות' המלווה אותו. אריאל אטיאס שנכנס למשרד עם אג'נדה ברורה ויעדים מדידים של הוזלת מחירי הדירות, שלף את נוהל העמותות מהבוידם ואיפשר את התמודדותן במכרזי הקרקע ברמת בית שמש ג', בסדר גודל של דירה לכל עמותה. כמו לרביץ בשעתו, כך לאטיאס כיום, כוונות טובות. אך לא רק. הוא נמצא בשטח ועוקב מקרוב כדי להביא תוצאות. אבל לתוצאות, כבר למדנו, חיים משל עצמן.

מתנועה לעמותה

דגל התורה הפכה בשבוע האחרון מתנועה פוליטית, לעמותה קבלנית. רק על השאלה מיהי העמותה האותנטית, המייצגת נאמנה, גם רשם העמותות לא יוכל לענות. ראשיתו של סיפור, במודעה שהתפרסמה בחינמון יום שלישי של 'יתד נאמן', לפני שבועיים, אשר בישרה על פתיחת מוקדי רישום לציבור בני התורה, עם פרסום מכרזי הבניה בבית שמש. על המודעה חתום גוף ותיק ומוכר: "בנין שלם – יזמי פרויקטים לציבור החרדי. נוסד בשנת תש"ן על-ידי ועדת השיכון של דגל התורה ירושלים".


המודעה התפרסמה והסערה פרצה. אם תרצו, לפנינו גרסה קרקעית של מלחמות דגל התורה: 'המשמרת הצעירה' מול הגוורדיה הוותיקה. מאחורי 'בנין שלם' עומדים הרב משה פרנק ומנחם בלומנטל, בעלי רזומה עשיר של שיווק אלפי יחידות דיור לציבור החרדי, אם בשיטה הישנה באמצעות עמותות, דוגמת 'רמת שפט' ברמת שלמה, ואם באמצעות מיזמי שיווק קבלניים בנווה יעקב, בביתר ובמקומות נוספים.

הרב משה פרנק עמד בשעתו בראש 'ועדת השיכון' של דגל התורה בירושלים. את הניסיון שלו הוא רותם גם כיום להתמודדות במכרזי בית שמש. שימו לב לכתובת משרדי הרישום: רחוב ראשית חכמה 23 בירושלים. בצמידות למשרדי סניף דגל התורה.

קראו את המודעה חברי 'ועדת הדיור' של דגל התורה ועיניהם חשכו. רשמית, עומד המועמד השישי מנחם כרמל בראש הוועדה, אך בפועל השתלטה עליה המשמרת הצעירה של דגל התורה: זליג אורלנסקי, ישראל גולומב, שבתאי מרקוביץ והרוח החיה, מנחם שפירא (מנש). יושבים שם גם חברים נוספים, עם מכנה משותף גילאי, דומה.

ועדת הדיור מבצעת מזה מספר חודשים חריש עמוק, באיתור מיזמי בנייה לציבור החרדי בכל רחבי הארץ. בשבוע האחרון, בפגישתם של אטיאס וגפני עם נתניהו ושטייניץ, שטח גפני הצעה נוספת, שעלתה בוועדת הדיור, להקמת גרעינים חרדיים בעכו ובנצרת עילית. המדינה מצידה מתבקשת לממן בשיעור מלא את פיתוח הקרקע. לעת עתה, לא השיבה 'המדינה' בחיוב.

אבל הדובדבן האמיתי שבוהק באדמומיתו על קצפת הצעות הוועדה, הוא מכרזי בית שמש. במשך שבועות עמלים חברי ועדת הדיור על גיבוש מסגרת לעמותות שיתמודדו בבית שמש, והנה, באה מודעה קטנה בעיתון הבית וטורפת את הקלפים. עשרות אלפי קוראי יתד (יום שלישי, להזכירכם), עלולים לסבור בטעות ש'ועדת השיכון' ההיסטורית של דגל, היא היא 'ועדת הדיור' הנוכחית.

התגובה לא איחרה להגיע. כשלב ראשון פורסמה מודעה נגדית בשם 'ועדת הדיור', שמודיעה גם היא על פתיחת ההרשמה, והיכן? במשרדי דגל התורה ברח' ראשית חכמה 25, בצמידות-מבנים חרדית טיפוסית, למשרדי עמותת בנין שלם.

אבל זו הייתה רק מנת הפתיחה. המנה העיקרית הוגשה במוצאי השבת האחרון, בכינוס 'ועדת הדיור' של דגל התורה להשקת הרישום למכרזי בית שמש, בהשתתפות כל המי ומי ובעיקר המזכ"ל-יו"ר מוישה גפני. כדי להימנע מתסבוכת משפטית ועל מנת לשמר את ההפרדה בין הון לשלטון, דאג יו"ר ועדת הכספים לציין כי העמותה "אינה עמותה של דגל התורה". כדי להבהיר את משמעותם האמיתית של הדברים, דאג גפני לחזור על האמירה פעם אחר פעם. ומיעוט אחר מיעוט, למדנו במקורותינו, לא בא אלא לרבות.

הקרב על הרישום בעיצומו. שני הצדדים עסוקים בספירה ובהשוואה. הזהות הפוליטית של הרשמים המתמודדים זהה. גם המיקום צמוד. פער מחירים בדמי הרישום אומנם ישנו, לטובת דגל התורה, אך בנוגע ליתרונות במישורים הנוספים, תלוי את מי שואלים.

בבנין שלם מציינים את ניסיונם הרב. ההשוואה לעמיתים הצעירים מ'ועדת הדיור' שלא בנו בית ולא נטעו עץ (תרתי משמע), מובנת מאליה. "אי אפשר לנהל פרויקט דיור, עם אמוציות של מערכת בחירות", אומר מי שאומר. מנגד, מבהירים ב'ועדת הדיור' כי מבחינתם לא מדובר במיזם כלכלי, אלא בפעילות וולונטרית להוזלת מחירי הדיור. "לא נקפיץ את ההצעות למכרזים, גם אם נדע שהאחרים יעשו זאת", הם אומרים ומכוונים ל'אחרים' שרושמים אחר כותלם, סמוך ונראה.

ההיסטריה סביב הרישום, גובלת גם בשכתוב ההיסטוריה. הרב משה פרנק עמד בראש עמותת 'רמת שפט' שהתפרסמה בשעתו, כאשר עם תום הבנייה, החזירה עשרות אלפי שקלים לכל אחד ואחד מרוכשי הדירות ברמת שלמה. כך היה גם בברכפלד, כאשר בעקבות העברת תקציבי פיתוח מהמדינה, ניהלה העמותה דין תורה מול הקבלן, שבסופו הוחזרו כספים לרוכשים. מנגד, בוועדת הדיור מציינים שרפי הופמן, שניהל את פרויקט 'רמת שפט', יושב כיום דווקא ב'ועדת הדיור'.

שני הצדדים ראויים. הרב מוישה פרנק, מהגוורדיה הוותיקה של דגל התורה, כבר הוכיח את יכולותיו. מנחם שפירא והעומדים לצידו, מלאי כוונות טובות וטפסי רישום ומסתייעים בבעלי ניסיון. אם לשפוט כל אחד לגופו, הבחירה בין השניים קשה. מי מהרוכשים שיעדיף להתעקש ולהאזין למקורבי שני הצדדים כאחד, עלול להאמין לשניהם ולחפש עמותה שלישית. ועדת הדיור החסידית, לדוגמה.

נפוטיזם בדגל התורה

"אולי כדאי לסיעה המרכזית שתתמוך במועמדותו של ר' יצחק לורנץ, הבן של, להנהלת עמותת החינוך העצמאי", הציע מי שהציע השבוע, לנוכח הקרב על איוש מקומו של הרב שלמה לורנץ זצ"ל. אלו לא פעמי השלום שנראים באופק. להיפך: "העלאת שמו של ר' יצחק לורנץ כיורש פוליטי טבעי, היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהחינוך העצמאי אינו שייך לתנועת דגל התורה".

וכל כך למה? להלן הטיעון הלמדני שמעלה בתגובה חיוך של מבוכה בדגל התורה: "הרי בדגל התורה לא היו אף פעם חזקות וירושות. אם מדברים כיום על העברת תפקיד במערכת המפלגתית בירושה, זוהי ההוכחה הטובה ביותר שאין כל קשר בין החינוך העצמאי לדגל התורה".

הנפוטיזם שחגג בשלומי אמונים, זולג אם כן דרך צא"י, גם לדגל התורה. יש מי שנזכר השבוע, כי מי שהתנגד לכך בכל תוקף, היה דווקא הרב שלמה לורנץ בכבודו ובעצמו. הוא העלה זאת על הכתב באיגרת אישית ששלח בשנת תשמ"ח למרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל ולא ראתה אור עד היום, ולא עד בכלל. באותו מכתב חושף הרב לורנץ, כי במו ידיו מנע מילדיו וחתניו לעסוק בעניינים ציבוריים-מפלגתיים תחתיו, ואף מסביר מדוע. "לא נתתי לאף אחד מבני להיכנס לענייני הציבור, כדי להישמר שלא אכשל חס ושלום באיזו שהיא נגיעה".
וכל מילה נוספת, מיותמת.

כשגפני הפך לנהרי

"רק לא את כאב הראש הזה שוב", אמר השבוע גדעון סער ומיהר לחפש אקמול בסביבה. נהרות של דיו נשפכו על חוק נהרי ותיקוני חוק גפני. נהרות של דם רע זרמו בין שני האישים. הראשון הגיש חוק קלוקל וכשבא לתקנו, הוקדם על ידי עמיתו האשכנזי שהגיש הצעת תיקון מצידו.

קוראי העיתונות החרדית הפכו למשפטנים מומחים ונחשפו מדי שבוע לתתי הסעיפים המבדילים בין ההצעות השונות. בסופו של דבר נתקבלה כזכור (או שלא), הצעת התיקון המקוצצת של גפני שהעדיפה את רשתות החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני, על פני שאר מוסדות המוכר שאינו רשמי.

נהרי זעם וטען שהתיקון שמפלה בין החינוך העצמאי לשאר מוסדות המוכר שאינו רשמי, לא יעמוד במבחן בג"ץ. השבוע התברר, שהצדק עימו. ההנחיה שהוציא הראל גולדברג ממשרד היועץ המשפטי לממשלה, מאמצת את עמדתו הסותרת של הסוטר אמנון דה-הרטוך וקובעת כי אין להפלות בין זרם לזרם.

המשמעות באה לידי ביטוי בירושלים, בפתח תקווה ובערים נוספות שבהן חוזרים המוסדות לנקודת ההתחלה. כביכול לא נחקק חוק. כאילו לא תוקנו ליקוייו. גפני, שתקף את נהרי, מוצא עצמו לפתע באותה משבצת.

את מה שיש ליו"ר ועדת הכספים לומר להגנתו, הוא השמיע באוזני הראל גולדברג, כשהזכיר לו כי התיקון כמו הפרשנות, היו על דעת היועץ המשפטי לממשלה. במעמדו, יש לו גם ערוצים משלו, כמו המפגש שהתקיים בלשכתו בשבוע האחרון, עם המנכ"ל והיועץ המשפטי של עיריית תל-אביב שבו הסדיר על הדרך, כדבר תל-אביבי אל תל-אביבי, את העברת התקציבים למוסדות החרדיים, בעיר העברית הראשונה.

הבעיה המקומית נפתרה, אבל ברמה הארצית, הפתרון המקומי הוא הבעיה בעצמה. שהרי בדיוק את המצב הזה, שבו כל יועץ משפטי מקומי מעניק חוות-דעת משלו, בא תיקון החקיקה למנוע. אם לא תועבר הנחיה ברורה אחרת ממשרד היועץ המשפטי לממשלה, ניתן יהיה לקבוע כי המערכה בין נהרי לגפני הסתיימה בשוויון. תיקו מאופס.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!