במחיצתו • טור מיוחד

מוישה נוידרפר, הממונה על הכנסות המדינה, לא ידע את נפשו. עד לשעות הקטנות של הלילה ישבו חברי ועדת הכספים והוציאו קיטור. תקפו את חוק מס-ערך-מוסף שהגישה ממשלת בגין לאישור הוועדה והסבירו בהתלהמות כי אין כל ערך מוסף בקבלתו. בתווך ישב יו"ר הוועדה שלמה לורנץ ואיפשר לחברים לתקוף. נוידרפר, נמנה על פקידי-האוצר מדור המייסדים, אלו שבניגוד לנערי האוצר הנכלוליים דהיום, נהגו לעמוד במילתם ובקומבינתם. הוא ראה בעיניים כלות כיצד כל ההבנות המוקדמות עם לורנץ מתפוגגות. במקום לתמוך בעמדת האוצר, איפשר היו"ר חופש התקפה לאופוזיציונרים.

השעות נקפו והזיק בעיני החברים, שבער בתחילת הערב מזעם אופוזיציוני, כבה. העפעפיים נעצמו אט אט בלאות. לורנץ, ערני ודרוך בכל שעות היממה, גם מתוך שינה, חיכה בדיוק לרגע הזה. "אני רואה שיש תמימות דעים בכל העניינים ואנחנו מחליטים לאשר את בקשת האוצר", הוא אמר ועוד לפני שזכה בתגובה להנהון רדום של חברי הוועדה, נעל את הישיבה. הממונה על הכנסות המדינה יצא מהחדר, מתאפק מלפרוץ בצחוק, והפטיר באידיש: "מה שהראש הישיבתי הזה עושה, לא יכול לעשות הפרופסור לכלכלה הגדול ביותר".

במשך עשרות שנים, הם נחשבו לאנשים הקרובים ביותר. רשמו פרקים יפים בצוותא, ולעיתים נחלו אכזבות - בצוותא גם כן: הרב שלמה לורנץ היו"ר המיתולוגי של תנועת צא"י שהלך השבוע לעולמו, והרב חיים ברילנט, מזכ"ל התנועה, שצעירות העשייה ניכרת בו גם בזקנותו. היה זה קשר מזן אחר, שהחל עוד בימי בחרותו של ברילנט. לורנץ השתתף באירוסיו, ראה בו את נאמנו בתנועת צא"י ולימים, כשנבחר ליו"ר ועדת הכספים, בחר בו לעוזרו האישי בוועדה ובכך הביא להפיכת לשכת יו"ר ועדת הכספים, ללשכה לפניות הציבור בענייני הכלל והפרט.

"שמיר היה אז יו"ר הכנסת ולורנץ ניגש אליו וביקש ממנו שהכנסת תאשר לו עוזר. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הכנסת, שמונה עוזר לחבר-כנסת. אבל כשלורנץ ביקש, איש לא היה יכול לעמוד בפניו", נזכר השבוע ר' חיים ברילנט בימי בראשית.

ערב חג הסוכות התשס"ט, ישבתי עימו לשיחה מרתקת במלאת שני עשורים להקמת דגל התורה. מטבע הדברים עסקו פרקים מרכזיים בשיחה, בפרקי העשייה המשותפים שחלק עם הרב לורנץ. באותה שעה, ביקש ברילנט שלא לתת לכך פומבי לאור המחלוקת – המהותית והמשפטית - שנתגלעה בין השניים בשנתיים האחרונות.

ראו מה בין עסקני הדור הזה, לאלו של הדור הקודם. עוד בטרם יצא מסע ההלוויה לדרך, געשה העסקונה העכשווית, בהשלכות הפוליטיות-משפטיות הנוגעות לפרשת החינוך העצמאי. סוג של כהות חושים, שהופכת גם מסע הלוויה למסלול פוליטי. למתבונן מהצד זה נראה כמו שידור חוזר וצורם של הלוויית ר' מאיר לוריא ז"ל.

באותה שעה, ישב ר' חיים ברילנט במשרדו, כולו אומר אבל. הכאב ניכר בכל תו בפניו. ללמדך שעוד לא פסה מקרב הארץ נציגות מזן אחר, כזאת שיודעת להפריד בין מחלוקת, להערכה. בין פוליטיקה, לכאב. ישבתי עם ר' חיים, שהפעם נאות להשלים את הפאזל. לחלוק עימנו את פרקי העשייה של הרב לורנץ. לפני הקלעים ובעיקר מאחוריהם. לא אחת, נקוו דמעות בעיניו.

פרע את השטר

שלמה לורנץ, השם שהפך למיתוס עוד בחייו. חתימתו כיו"ר הוועדה המייעצת של בנק ישראל, התנוססה על שטרות המדינה. שמו הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף היוקרתי של לשכת יו"ר ועדת הכספים.

רק כשמחזירים את גלגל הקדנציות לאחור, מסתבר שוועדת הכספים, כלל לא הייתה הבחירה המועדפת עליו. "לפני המהפך ב-77, עוד לפני שנכנסו לקואליציה בממשלת בגין והלכנו ביחד עם פא"י, הייתה לנו אפשרות לקבל חבר בוועדת חוץ-וביטחון, או חבר בוועדת הכספים. לורנץ התלבט ונטה לבחור בוועדת חוץ וביטחון היוקרתית יותר, אבל אז נפגש איתו הסופר הדגול מוישה שיינפלד ואמר לו 'בוועדת חוץ וביטחון תדע מה קורה שעה לפני שיודיעו את הדבר ברדיו לכל אזרחי המדינה. תשב עם הרמטכ"ל ותשמע סקירות מראש הממשלה ושר הביטחון. יהיה לך הרבה כבוד, אבל לעולם התורה לא תוכל לעזור". לורנץ שמע והחליט.

כך החל את דרכו כחבר וועדת הכספים.

"אחרי המהפך ב-77, כשאגודת ישראל נכנסה לקואליציה ומועצת גדולי התורה החליטה שלא יקבלו שרים אלא רק סגנים, אמר לורנץ 'אני לא מוכן להיות סגן בשום משרד, אני רוצה להיות יו"ר ועדת כספים'. בגין קנה את ההצעה בשתי ידיים. בניגוד למנהיגים הראוותניים של היום, הוא הרי היה רגיש להוצאות מיותרות וכל העניין של משכורות ולשכות לסגני שרים, לא היה לטעמו".
באותם ימים, נראתה העדפתו של לורנץ תמוהה. יוקרתה של הוועדה, הייתה שוות ערך למוניטין של הכלכלה הישראלית. מעמדם של שני המוסדות היה צמוד קרקע. ברילנט נזכר, בתמיהה שעוררה התעקשותו של לורנץ על קבלת הוועדה: "לפניו היה ח"כ ישראל קרגמן ממפא"י ששימש כיו"ר ועד עובדי אתא. ישיבות הוועדה נראו כמו ישיבות ועד עובדי מפעל הטקסטיל. באוצר וגם בכנסת, אף אחד לא התייחסו לוועדה יותר מדי ברצינות". אף אחד לבד מלורנץ. כחבר הוועדה בקדנציה שלפני, הוא זיהה את נקודות התורפה, הבין שאת מה שקרגמן המפא"יניק מאשר כהרף עין, אפשר להפוך לקריצה ששווה מיליונים.

"אחרי שלורנץ נכנס לתפקיד ובכישרונו הרב הפך אותו לבעל השפעה גדולה יותר מתפקיד שר, התבדחו בכנסת שאם לורנץ היה מקבל את יו"ר ועדת המזנון, הוא היה הופך גם אותה לוועדה החשובה ביותר. הוא לימד את כולם פרק בעשייה: לא התפקיד עושה את האדם, אלא האדם עושה את התפקיד".

מהו סוד הקסם, נשאל ברילנט: "קודם כל, שרי ובכירי האוצר ראו שהאיש מבין בתחום. שהנה בא אדם שלא למד כלכלה באוניברסיטה וכשמדברים איתו על שוק ההון, הוא מגלה מומחיות. מעבר לזה, הוא ידע תמיד ללכת בין הטיפות, לתת לאנשים באוצר תחושה, שהוא לצידם, אבל במקביל לתת להם להבין שהם חייבים בתמורה לסייע לדברים שחשובים לו". היו"ר החרדי הראשון של ועדת הכספים עשה זאת אחרת.

גאוות ייחודיים

כל המשעולים, הובילו אז לוועדת הכספים. ב'תקופת הכסף', נשלפו כרטיסי הביקור של עוזר יו"ר ועדת הכספים, ממגירת העץ בביתו של מרן ראש הישיבה ברחוב ראב"ד. "הכלל שהרב שך לימד אותנו הינו, שמי שביקש עזרה ולא חוזר אליך, סימן שהסתדר. אם העזרה הייתה מועילה רק בתשעים ותשעה אחוזים, הוא היה חוזר להתלונן'.

"אני זוכר שהטלפוניסטיות של הכנסת עשו בדיקה וגילו שהטלפונים הרבים ביותר מגיעים ללשכת יו"ר ועדת הכספים". לא לחינם רבו המטלפנים. שיטת הייחודיים חגגה. לכל שקל הייתה כתובת ברורה, של המקבל, כמו גם של הנותן. על כל החלטה שהועברה בוועדה, הוטבעה החותמת הנכונה. ישיבה או מוסד חרדי, שעניינם הוסדר בוועדה, מהעברה תקציבית ועד לאישור פטור ממס, קיבלו בו ביום מכתב מסודר מלשכת יו"ר הוועדה.

לפחות בכל הנוגע לייחודיים, יש הרואים באותה שיטה את שורש כל הרע. את זרעי הפיכת הילד החרדי, לשנורר הלאומי. במקום לקבוע בחוק ולקבע בתודעה מעמד שווה זכויות לחינוך החרדי, הונצחה התפיסה הגלותית, שמתוצאותיה אנו סובלים עד היום.

ברילנט דוחה את הטיעון על הסף. מבקש לרענן את זיכרונם של משכתבי ההיסטוריה, לתפיסתו: "כל מי שמדבר על עליהום תקשורתי חוטא לאמת", הוא אומר וגם מסביר מדוע: "לורנץ הציג זאת בצורה המכובדת ביותר. שם את הדברים על השולחן ואמר בוועדת כספים לא פעם ולא פעמיים: 'הזמן שלי יקר, באתי לייצג ציבור חרדי. אם אני יכול להשפיע מה טוב, אם לאו אלך לבית המדרש ללמוד דף גמרא".

יו"ר ועדת הכספים דאז, ידע לסלול כבישים עוקפי אנטגוניזם: "אני זוכר כיצד פנה לחברי הוועדה ואמר 'אתם רואים שאני עושה כל מה שצריך עד כמה שידי מגעת להצלחת הכלכלה. אבל תדעו שאני לא יכול לישון בלילות כשאני רואה שעולם התורה אחרי השואה אינו בטוח'. הוא סיפר את סיפורו של הרב מפוניבז', שהגיע לארץ ובכוחות על-אנושיים התנער מעפר והקים את הישיבה. כשהוא דיבר על תחיית עולם התורה בארץ הקודש התייחסו לזה ביראת כבוד, אף אחד לא כינה זאת שוחד".

כשלושים שנה אחרי, חושף יד ימינו של לורנץ, את התחושות הקשות ששררו אז בלשכת יו"ר ועדת הכספים. התקשורת החילונית – הוא מגלה – הוסתה על ידי גורמים מתוכנו שמשיקולים אינטרסנטיים הפכו את הברז התקציבי, למסחטה. "גורמים בתוך הציבור שלנו, הם אלו שהפכו אותנו לסחטנים. הם אלו שלכלכו בתקשורת החילונית והוציאו את דיבתנו רעה. הלכו וטפטפו כל הזמן שלורנץ מחלק את כספי המדינה לחרדים. את החילול ה' הזה, אני לא יכול לשכוח". מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו, ב-1979, כמו ב-2009.

"אני זוכר שבמהלך אחד המשאים-ומתנים הקואליציוניים, הגיע שר האוצר שמחה ארליך עם כמה מבכירי האוצר לביתו של ר' שלמה ברחוב השומר. ישבו שם, כל חברי הסיעה בכנסת. לורנץ פתח ואמר: 'לכם יש אינספור אירועי תרבות שאנחנו לא משתתפים בהם. התרבות שלנו היא התורה ואותה אנחנו מחדירים בצעירים, נוער ומבוגרים. אנחנו חייבים לפתח את התרבות השורשית הזאת שהחזיקה אותנו. כסכום ראשוני אני מסתפק עכשיו ב-15 מיליון שקל לתרבות תורנית'. במושגי אותם ימים זה היה סכום אדיר. חברי הסיעה שמעו וכמעט נפלו מהכיסא. כשהצדדים התייעצו ביניהם, הם שאלו את לורנץ בלחש: '15 מיליון שקל? מה אתה בא בדרישות לא נורמליות?".

לורנץ שמע ושמר על שלוותו: "תנו לי לנהל את העניינים מול שר האוצר', הוא אמר להם. כשהפגישה נגמרה, ארליך חתם ומאותה חתימה נוסדה תורה ויהדות לעם שהפיצה את היהדות בכל ערי ישראל. היו כאלו שניצלו את כספי תורה ויהדות לעם להקמת תנועות נוער: המתמידים של גור, המתמידים של פרוש. והייתה גם תנועה קיימת: תנועת הנוער האגודתי, הגדולה והפעילה, שמצאה לפתע מקור תקציבי חדש. הוא לא הרגיש שהוא סוחט, וגם הצד השני לא הרגיש שהייתה פה סחיטה".

השורה התחתונה לדידו, אחת היא: "לורנץ היה אשף כספים וזה הפריע לקבוצות מתוך הציבור החרדי. בשיטה עצמה לא הייתה שום בעיה. הרי בשיטה הנוכחית הכספים מגיעים לאותו יעד, רק יש יותר רעש תקשורתי ויש פחות כסף. מה הרווחנו?".

אמונה ו'ביטחון'

היו אלו הימים, בהם זרועות הרשות המבצעת חילקו לכל הבא ליד, 'בלי בג"צ ובלי בצל"ם', כלשונו של רבין. ברלינט נזכר בערגה, באותם ימים משוללי כבלים משפטיים-בירוקרטיים: "נעשו דברים גדולים למען הציבור. סידרנו אז בוועדה הלוואות גדולות מהאוצר לעולם התורה. מי שמע אז על יועצים משפטיים? אני זוכר שהצענו מגרש לאחת מהישיבות המפוארות בירושלים ששוכנת עד היום במבנים שכורים. בא לורנץ והציע לראש הישיבה של אותו מוסד שטח ענק בהר נוף, אבל הנהלת הישיבה לא הסכימה. 'מה זו השכונה הזאת, הר נוף?', הם שאלו. בסופו של דבר, אותה ישיבה נותרה עד היום במבנים שכורים ובשנים האחרונות הביעה הנהלת הישיבה נכונות לעקור מירושלים". סדנא דארעא: מי שסירב אז להצעת שטח בג'בלאות ירושלים, מוצא עצמו מסורב כיום לבקשת שטח בעוטף ירושלים.

לורנץ ספר עד עשר. מהכנסת השנייה ועד לכנסת העשירית, שימש כנציג סיעת צא"י באגודת ישראל. הוא היה שם כח"כ מן המניין בימי הרעה – בתקופת שלטון מפא"י, ונותר על מושבו המשודרג בוועדת הכספים גם בתקופת השובע – בממשלת בגין ששימשה מעין מקצה שיפורים עבור היהדות החרדית. במסגרת ההסכמים הקואליציוניים עם הליכוד, פעל לורנץ להסדרת אחת מהסוגיות שהסעירו את היהדות החרדית, תיקון חוק גיוס בנות. "אנחנו הבאנו לאישור במליאה, בהסכמת שר הביטחון עזר וייצמן את סעיף 30 לחוק שירותי ביטחון, שקבע כי מי שמצהירה על דתיותה ועל הווי משפחתי דתי, תקבל פטור מגיוס".

על המשוכה החילונית הצליח לורנץ לדלג, עד שהגיע לאגף הסרוגים: "כשהחוק הגיע לוועדת חוץ וביטחון, בן מאיר מהמפד"ל התנגד להגדרות שסוכמו. הוא שאל על סמך מה אנחנו נותנים פטור ודרש שייכתב בחוק שפטור ניתן למי ששומרת שבת ואוכלת כשר. אמרנו שניתן תשובה עד מחר. נכנסנו לסטייפלר והוא הציע: 'שתצהיר שהיא שומרת כשרות, גם רבנות זה כשרות. אבל שומרת שבת, מי יכול לומר על עצמו שהוא שומר שבת? הרי אני מכניס בטעות אצבע לזקן ועובר על חילול שבת. כל בת שתצא עם המטפחת יהיה מי שיגיד שהיא מחללת שבת'. הסטייפלר וחשב ואמר: 'אני מציע שהיא תצהיר שאינה נוסעת בשבת'. נכנסנו לאחר מכן לרב שך והוא אמר: 'זה יכול להיות חידוש של הקהילות יעקב'. זהו החידוש היחיד של הסטייפלר שלא נכתב בספריו, אלא בספר החוקים של מדינת ישראל.

"צריך להבין את הסיטואציה שהייתה אז. היו ועדות פטור שהכשילו בכוונה את הבנות. שאלו אותן אם אפשר לקחת לארבעת המינים אתרוג משנה שעברה ולולב של השנה? כשאושר החוק היו כאלפיים בנות שהיה צריך להכריע בעניינן וחלקן היו בנות משלנו שהוכשלו בכוונה. החוק הזה שינה את כל התפיסה".

לא הייתה זו הפעם היחידה בה הותירה לשכת יו"ר ועדת הכספים את חיתומה, גם בענייני דת וביטחון. "חיים ישראלי, עוזר שרי הביטחון, מתקופת בן גוריון, היה יהודי מיוחד שקם בבוקר, מתפלל, לומד דף היומי ונוסע למשרד. אני זוכר שפנינו אליו כשהתחיל העליהום התקשורתי על הכמות הגדולה של הדיחויים לבחורי ישיבות. אמרנו לו 'חיים, בשביל מה הרשימה הגדולה שמוציאה לכולם את העיניים? תן הוראה שכל בן שלושים וחמש ומעלה יוצא החוצה מהרשימה. הרי ממילא לכל אחד יש בבית עשרה ילדים ולצבא אין עניין בו. הוא עשה את זה והוציא אלפים מהרשימה והעליהום פחת".

'בנחישות וברגישות'. השילוב הזה, עבד כבר אז. מול בכירי משרד הביטחון, כמו מול בכירי האוצר, עבר כחוט השני הקו המחבר של שכנוע מתוך עוצמה. כך היה כשהאוצר הציע להפוך את מלגת האברכים להכנסה החייבת במס. לורנץ יכול היה לאיים במשבר קואליציוני, לצאת בכותרות ענק שמן הסתם היו מוסיפות לו רייטינג בבתי מדרשות ליטאיים ומקוואות חסידיים. אבל שלוימה הלך בדרכו. נמנע מלהפוך זאת לעימות חזיתי מול בכירי האוצר ושלח את יד ימינו להסביר לפקידי האוצר את הנזק הכלכלי הטמון בהצעה:

"הסברתי להם שההפסד כולו יהיה שלהם", נזכר ברילנט בשיחה שתוכנה לא דלף מאז ועד היום: "אמרתי, הרי תצטרכו להקצות ים של משאבים, עשרות רבות של תקנים לכוח אדם, אלפי שעות עבודה ובניית מערכת מיוחדת ומה ייצא בסוף מכל זה? בודדים יגיעו לסף המס. רק תעשו לי טובה, אחר כך, כשתגלו את ההפסדים שייגרמו לכם כתוצאה מהשטות הזאת, אל תבואו ללורנץ בוועדת הכספים לבקש עוד כסף כדי לכסות את הגרעון". ההצעה ירדה מעל הפרק, בלי שאברך כולל אחד, יידע על הגזירה, כמו על ביטולה.

בין הוראה להתייעצות

'במחיצתם' קרא לורנץ לספר בו הוא מספר על מסכת שנות עשייתו במחיצת גדולי ישראל. ח"כ אורי מקלב, שהחל את דרכו העסקנים בקייטנות הנוער של תנועת צא"י, מדבר על התנהלות אחרת. כזאת שאינה מוכרת כיום בחצרות גדולי ישראל: "הייתה לו שפה מיוחדת עם גדולי התורה. הוא היה מתווכח עם הגדולים, הוא לא שמע דעת תורה, אלא למד עם הגדולים דעת תורה".

ברילנט, ששהה במחיצתו ובמחיצתם, מתאר מציאות עסקנית שונה: "הרי היתה תקופה ארוכה מאוד שלרב שך היו שלושה אנשים שאיתם הוא היה מתייעץ בכל עניין: ר' שרגא גרוסברד, ר' שלמק'ה ברמן ור' שלמה לורנץ. זו הייתה תקופה אחרת. באו להתייעץ עם הגדולים וגדולי ישראל עצמם ביקשו לשמוע. כשלורנץ היה מדבר עם הרב שך, הוא העז להתווכח, להעלות דעה אחרת, כך נהג גם עם הבריסקר-רב. הטענות נשמעו ובסופו של דבר דעת תורה הכריעה. היום כל זה השתנה. העסקנים של היום לא באים להתייעץ אלא לקבל הוראות".

האם ההתייעצות המשותפת לא המעיטה מכבודם, שאלתי. "להיפך", משיב ברילנט נחרצות, "אלו שבאים לקבל הוראות, מבינים הרבה פחות מהי דעת תורה מאשר העסקנים של הדור הישן שישבו במחיצת גדולי ישראל וליבנו את הדברים אחד לאחד. אבל גם בתחום הזה יש ירידת הדורות. אין לנו היום עסקנים מהסוג הזה".

ר' חיים מדבר ונאנח. 'ירידת הדורות' בעסקונה החרדית, באה לידי ביטוי גם בהתנהלות של 'ראש קטן', לעיתים כמו אחרוני המפקדים הצה"ליים הזוטרים שלא לוקחים סיכונים. "הרי היום אין נציג שיעז לעשות משהו ובוודאי שלא דבר שנוי במחלוקת, בלי הוראה מפורשת. בעבר זה היה שונה. אני זוכר שכאשר לורנץ הוביל את תיקון 'חוק גיוס בנות', אמר לנו הרב שך 'אני יכול לומר לכם שחוק גיוס בנות זה טוב? הרי אסור לקחת לצבא אפילו בת אחת, אבל יש הרע במיעוטו. הוא לא אמר שום הוראה מפורשת אבל אנחנו הבנו בדיוק מה צריך לעשות. אתה מכיר נציג שיעשה היום דבר כזה?.

"עם אותה סיטואציה בדיוק התמודד לורנץ בסוגיית ניתוחי מתים. הגענו לפשרה בוועדה שמי שחותם על התנגדות, לא ינותח. והרב שך אמר לנו 'אני יכול לומר בשמי, שמי שלא חותם אפשר לנתח אותו? חס ושלום. אבל אתם יודעים מה צריך לעשות, זה הרע במיעוטו'. הרי זה בדיוק המושג של 'הלכה ואין מורין כן'. היום רוקנו את המושג הזה מתוכן. אז היה מצב שלא יכולנו לומר כמעט שום דבר בשמו של הרב שך ופעלנו רבות, היום אין דבר כזה. כולם מפחדים להזיז אצבע בלי גיבוי חתום".

הסכמתם של הח"כים האגודאיים לפשרת ניתוחי המתים גררה מתקפה אישית. פשקווילים לרוב פוזרו בסמטאות ירושלים, תוך שהתוקפים מסתמכים על העובדה שגדולי ישראל לא גיבו ישירות את עמדתם. "הרב שך ראה שלורנץ מותקף ולקראת הבחירות, הוציא מכתב שחברי הכנסת של אגודת-ישראל עשו דברים גדולים העומדים ברומו של עולם בחוקים, שגם אם לכתחילה אי אפשר להסכים לכך, לא הייתה ברירה אחרת".

לא הייתה זו הפעם היחידה שבה נחלץ מרן הגראמ"מ שך להגן על לורנץ במכתב בחתימתו: "כשרדפו את לורנץ ופרוש על כספי הייחודיים, נכנסתי בצום תענית אסתר עם ר' חיים שאול קרליץ לרב שך לספר שרודפים אותם. הרב שך לקח מכתב עם הפירמה, וכתב מכתב חיזוק ללורנץ ופרוש, ואחרי כל שורה הוא שאל אותנו 'האם זה בסדר?'. אחרי שסיים ונחה דעתו, חתם על המכתב. לפני שיצאנו הוא אמר לר' חיים שאול ולי, שהוא מאוד רוצה שר' יעקב (הסטייפלר - א.ב.) יחתום איתו.

"ירדנו למטה ונכנסנו לסטייפלר, הוא ישב בתנוחה האופיינית לו עם הסיגריה ושאל לסיבת בואנו. אמרנו לו שהראש-ישיבע כתב מכתב חיזוק ללורנץ וביקש שהסטייפלר יחתום. הוא לא קרא, רק התבונן בראש העמוד וראה שיש למעלה את הפירמה של הרב שך, הוא פתח את המגירה, הוציא את החותמת והוסיף בראש המכתב את החותמת שלו ליד הפירמה של הרב שך. למטה, בסוף המכתב הוא חתם גם את חתימתו האישית לצד הרב שך ורק אז, אחרי שחתם, אמר: 'עכשיו גם אני רוצה לקרוא מה הרב שך אומר".

סניגורם של ישראל

מבחן הציות הגדול של צא"י היה בעת הקמת דגל התורה. המחזיר בתשובה הרב רביץ והעסקן הצעיר מאופקים מוישה גפני, הוצבו בראש הרשימה. נציג צא"י היושב עמנו ר' חיים ברילנט, נדחק למקום השלישי: "למרות זאת, עבדנו כמו סוסים והקמנו מטות להצלחת הרשימה. אני זוכר שטלפנו ללורנץ וביקשו שצא"י תממן את המערכה, שהרי יש לה נציג במקום השלישי. לורנץ שהיה סוחר ממולח שאל: 'כמה נותן רביץ וכמה נותן גפני? בצד השני של הקו נפלה שתיקה מביכה. ואז הוא אמר 'תראו, אם חיים (ברילנט – א.ב.) היה במקום השני או הראשון הייתי נותן כמה שאתם רוצים. אבל על המקום השלישי שבכלל לא בטוח, למה שאני אתן כסף? אבל מה, אם זהו רצונו של הראש-ישיבע, אתן הכל. ואכן כך היה, העברנו צ'ק אישי לרב שך לפקודתו, שהיווה את הבסיס הכספי להקמת דגל התורה".

כשמדברים על עסקונה מזן אחר, לא ניתן להתעלם מהפן התורני: "כשר' שלמה נסע לחופש, הוא נהג לכתוב חידושי תורה וכשחזר היה מוסרם לסטייפלר שהיה עובר על הכתבים ורושם את הערותיו". את חלק מההתכתבויות, העלה בספרו 'מילואי שלמה', שקיבל את ברכתו הייחודית של מרן הגרי"ש אלישיב שכתב בברכתו: "יש בזה ענין מיוחד לשם ולתפארת ולהראות את הדרך לאותם העוסקים בצורכי הרבים שגם אם מדובר במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים, הרי חובת האדם מישראל לשוב לתלמודו".

לפני ואחרי הכל, לורנץ היה פוליטיקאי מפולפל שהעניק לשולחיו את השירות הטוב ביותר. "הרב מנדלזון, רבה של קוממיות שהיה חסיד גור תמך בצא"י. הייתה כנגדו טענה בחסידות, הכיצד הוא הולך עם לורנץ? הרב מקוממיות ענה תשובה שמקפלת בתוכה את ההגדרה הקולעת ביותר לפעילותו הענפה מרובת השנים של ר' שלמה: 'כשיש לך משפט והעורך-דין הטוב ביותר הוא לא איש החסידות שלך, לא תיקח אותו? עם ישראל צריך את הסניגור הטוב ביותר ושלוימה לורנץ הוא העורך-דין הכי טוב שיש ליהדות החרדית".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!