אשליית התאווה

פרשתנו עוסקת בחטא התאווה: וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה... וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. התורה מתייחסת בחומרה רבה לתאוותם זו, אך לכאורה הדבר אינו מובן, הרי בספר דברים (פרשת ראה) אנו קוראים: כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. לכאורה נראה מכאן שאין שום פסול בתאוות בשרים.

בכדי לעמוד על ההבדל בין שתי התייחסויות מנוגדות אלה אל התאווה יש להעמיק במהות התאווה, הפסוק אומר לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד (משלי יח) ומבואר בספרי הפנימיות שהמניע לתאווה היא הרגשת הפירוד והריחוק,  שלכן האדם מנסה להשלים עצמו מבחוץ, הוא מניח בטעות שהאושר שלו נמצא אי שם בחוץ, הוא חש עצמו נפרד ועל כן מתאווה. תאווה משמעה התאוות למה שאינו ברשותך, תשוקה למציאות אחרת, התאוותן מתאווה תמיד למה שאיננו תחת ידו. שמה שכבר השיג ומצוי ברשותו, אינו חשוב בעיניו, וכדברי חז"ל (קהלת רבה א לב) אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו.

בפרשת ראה התורה מתארת את חשקו של אדם למה שכבר מצוי ברשותו כאשר 'הרחיב ה' את גבולך' וזה ברשותך, זו אינה תאווה שלילית, אלא השתמשות האדם במה שהקב"ה נתן לו, וכמובן שגם אז על האדם להשתמש בו כראוי כמתואר שם בהמשך הפרשה.

על חטא 'עץ הדעת' נאמר 'וכי תאוה היא לעיניים', למרות שיכלו לאכול 'מכל עץ הגן' התאוו למה שהוזהרו ממנו, ואינו בהישג ידם, זהו שורש החטא, הפזילה חוצה.

מנגנון התאווה

נעמיק קצת יותר במהות התאווה, בספרי חסידות ביארו שורש תאווה זו: אבל האספסוף אשר לא מבני ישראל המה הגם שנזדככו באכילת המן שלא להתאוות לשום דבר אף על פי כן התאוו תאוה, פירוש "שהתאוו שיהיה להם תאוה ואהבה גשמית", כי לא מבני ישראל המה ואי אפשר להם להיות כל חיותם מן הדעת ולכן בקשו אוכל למו בשר (פרי הארץ פרשת בהעלותך)

כלומר, לא רק שהתאווה הינה התאוות למה שאיננו בהישג יד האדם כמבואר, אלא התאוותן מכור לעצם ההתאוות, גם כאשר איננו מתאווה לדבר מסוים, הוא משתוקק לעצם תחושת התאווה.

נבהיר את הדברים, התאוותן מחמת ריקנותו וחוסר סיפוקו ממה שבידו, גם כאשר כבר איבד את התשוקה למושא תאוותו, הוא עדיין מכור לרצון להתאוות, הוא משתוקק להרגיש את התשוקה למה שאינו בידו, ומשום כך הוא חפץ ביצירת האשליה שיש משהו בחוץ שיספק אותו. אותו אספסוף הרי טעמו טעם בשר במן, ובכל זאת התאוו שיהיה להם תאוה ואהבה גשמית, התאוו להתאוות.

הדרך להיפטר מהתאווה

מהמשך הפרשה אנו למדים על הדרך להיגמל מהתאווה, ה' אינו מעניש אותם באופן מידי, אדרבה: וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא. עליהם לראות בעצמם עד כמה אין בתאווה ולא כלום, התורה מעידה שיצא מאפכם. כאשר האדם רואה פעם אחר פעם שהשגת תאוותו לא מילאה אותו כלל, אדרבה היה לו לזרא, הוא מבין את האשליה שבתאווה ויוצא לחופשי.

כאשר האדם משתחרר משעבוד זה, ומבין שאין הוא זקוק לתאווה כדי לבוא על סיפוקו, או אז יש בכוחו להשתמש כראוי במה שה' נתן לו מבלי ליפול לתאווה, ומעניין לציין שבפרשת אשת יפת תואר מצאנו שדווקא לאחר התגברות על התאווה חודש ימים, התורה מתירה לו להתחתן עמה.

כל עוד אתה מרגיש חוסר שליטה, אתה חייב להשיג את זה, נראה לך שאינך יכול בלעדי אותו הדבר, עדיין זה בגדר תאווה שלילית, דווקא אז הזמן לעצור ולהתאפק, אך כאשר בכוחך להמתין, אתה מודע לאפסותה, רק אז זה ברשותך, בכוחך להשתמש בה מבלי ליפול לרשתה. כשאתה מצוי בנקודת בחירה אמיתית, ליבך ברשותך, אינך כרוך אחריה, או אז השתמש בה בתבונה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!