ח"כ מרגי מאשים את ראשי המוסדות: כיצד תכפרו על דמעותיהן של אלפי בנות ישראל?

"בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא"
"בשם הערוך – שמאה הקולות שאנו תוקעין הם כנגד מאה פעיות שפעתה אמו של סיסרא" (תוס' ראש השנה ל"ג: ד"ה שיעור).

הוגי המחשבה נזעקו לחדד במעלת ערך דמעותיה של אם סיסרא, אשר נצטערה על אבדן בנה שיצא למלחמה כמצביא דגול ונפל שדוד במלחמת ישראל, דמעות המביעות צער עמוק שם אם שכולה אשר לא חינכה את בנה בדרך ההגונה והראויה וגדל להיות לוחם אכזרי המבקש לגדוע ולפגוע בעם ישראל.

עם ישראל בכל העולם מחויב מאות בשנים לשמוע מאה ואחת קולות בעיצומו של יום הדין על מנת לבטל את אותו צער של אם בוכיה על בנה אשר נקטף בדמי ימיו, על אף כי במות רשעים שמחה, אין הקב"ה עוצם עיניו מצער האם ודמעות אשר נשרו מעיניה. מאה דמעות.

כיו"ר ועדת החינוך בשנים האחרונות, אזכרה ימים מקדם עת היה מרן רבינו הגדול הרב עובדיה ע"ה, ממרר בבכי כל אימת אשר נצטער לשמוע כי עוד תלמידה לא נתקבלה לסמינר רק בשל היותה בת להורים ממוצא מזרחי, אותם דמעות אשר הזילו התלמידה והוריה חודשים רבים, לא הצליחו לעצור את דמעותיו של רבינו הגדול אשר חש כי כל ישראל בניו, כל אחת מבנות ישראל היא חלק מליגיונו של מלך בהקמת בית נאמן בישראל אשר יעמיד וישמר את התורה והמצוות לדורות הבאים.

מתוך תחושת שליחות כשליח נאמן לתנועה הקדושה בעידוד יו"ר התנועה הרב אריה דרעי קיבלתי על עצמי את התפקיד הקשה להיות פה ואוזן קשבת לאותן בנות מלך, אשר גדלו בבתים של תורה, הרואים מידי יום את אבי המשפחה השוקד על תלמודו או עמל לפרנסתו וקובע עיתים לתורה, את אם המשפחה אשר עצמה הינה דמות חינוכית, המקפידה על צניעות ומדקדקת על קלה כבחמורה בדוגמא אישית לגדל בנות צנועות וכשרות למען המטרה כי יזכו להקים בית של תורה.

אולם למרות המאמצים ומסירות הנפש של כל המשפחה, בבואם אל שערי הסמינר, נאלצים הם להיתקל בחומה בצורה המתעקשת באופן לא ברור, ומסרבת לקבל את הבת ללימודים במוסד לימודים ראוי והגון המבקש לחנך את בנותיהן בדרך התורה והמצוות על פי ההשקפה הטהורה בדרך אל היעד הנכסף להקמת בית של תורה

כל "חטאה" של אותה תלמידה הנו כי נולדה בבית, להורים ממוצא מזרחי. באותה נקודת זמן לא יעמדו למבחן רמתה הלימודית של התלמידה, מצבו הרוחני של הבית והמשפחה ולא תינתן לה ההזדמנות ל"התחרות" על כסא בספסל הלימודים בצורה שוויונית כמו חברתה לשולחן הלימודים בשמונה שנות הלימוד בבית הספר היסודי, אשר שפר גורלה ונולדה להורים ממוצא אשכנזי אשר די בכך לסלול את דרכה לעבר מקום לימודים בטוח במוסד יוקרתי ללא הלימה אמיתית ליכולותיה הלימודיות או מצבו הרוחני של הבית.

עשרות בשנים מערכת החינוך העל יסודית במגזר החרדי יוצרת נורמה של אפליה מובנית בהעדפת תלמידות מסוימות על פני רעותיהן מתוך שיקולים של יוקרה וכבוד, במטרה לייצר היצע נמוך וביקוש גדול יותר בשיטות קפיטליסטיות כלכליות, בשיטות מקצועות המבקשות לרמות את מערכת האכיפה וגורמי החוק המתחדשות מידי שנה, כאשר מפעילים צוות איתור המסמן כבר בכיתה ז' את אותן התלמידות אשר המוסד חפץ ומבקש לקלוט ללימודים שנתיים לאחר מכן, מתוך הבנה כי תרגילים מעין אלו מייצרים עניין רב ומאדירים את שמו של מוסד הלימודים, המשאיר מקומות ספורים לתחרות הוגנת עבור עשרות ומאות תלמידות הנאלצות להתחרות במחשק כמעט אבוד מראש.

למרות רפורמות אדירות והתקדמות בכל שטחי החיים של מדינת ישראל, נראה כי בנושא אפליית בנות על רקע עדתי מדינת ישראל מעדיפה לעצום את עיניה לנוכח העוול ההיסטורי המתרחש ומתמשך לנגד עיניה, בהעמדת מחוז חרדי אשר עוצם את עיניו ולא מנסה לפעול באופן מקצועי בעניין, יתכן כי זה בשל הקשר ההדוק בינו לבין מנהלי המוסדות, אשר צברו כח ועושר על גבי ציבור התלמידות אותו הם אמורים לשרת, בקבלת מבנים ומשאבים כלכליים אדירים ממשרדי הממשלה, אולם עדיין מקבלים גיבוי מלא להמשיך ולעמוד כחומה בצורה למען לא יתערבו גורמי הפיקוח האחראים לעניין בתהליך מורכב זה, המייצר רווח כלכלי נאה מידי שנה למען הרבות הון ועושר למנהלי המוסדות ומשפחתם המורחבת המועסקת בדרך כלל באותם מוסדות על גבן של בנות ישראל.

כל ניסיון להעמיד מנגנון פיקוח מקצועי גורם למנהלי המוסדות לפצוח בזעקות איומות וזעקות שבר של פגיעה בפך השמן הטהור ובחינוך על פי רוח ישראל סבא, תוך ניסיון לזרות חול בעיניו של הציבור החרדי מתוך הצגת מצג שווא כי מדינת ישראל מבקשת לשנות את תכני הלימוד ולפגוע בהשקפה הטהורה המסורה לנו מדורות, כאשר שני הצדדים יודעים כי "לא הרים ולא צל הרים", אלא ניסיון להציל עשוק מיד עושקו, לעמוד לימין התלמידות תוך שמירה על זכויותיהן המגיעות להן על פי דין.

קיימתי עשרות דיונים ופגישות מול כל גורמי המקצוע במטרה לצמצם תופעה מגונה זו, אולם עדיין נשארה דרך ארוכה לתיקון עוול מתמשך זה, המאגד בתוכו בעלי ענין רבים במוסדות ובמשרד החינוך אשר לא עשה מספיק להילחם בענין. דומני כי בנושא זה הציבור החרדי הינו עדיין חצר אחורית של מדינת ישראל.

אחתום בשאלה אישית למנהלי המוסדות אשר ברובם עטופים באיצטלא דרבנן ונחשבים לדמויות חינוך המקרינות הוד על מאות תלמידותיהן בעבר בהוה וכנראה גם בעתיד, כמה תקיעות שופר ידרש עם ישראל לתקוע ולהדהד את קולות השברים והתרועה בחלל העולם על מנת לכפר על דמעותיהן של אלפי בנות ישראל הממררות בבכי חודשים רבים בכל שנה כבר עשרות שנים??

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!