היום הרע של אלי ישי

יציע העיתונאים היה כמעט ריק מאדם. במשך כמה ימים טרחו פרשנים חרוצים לשרטט את מפת מושב החורף הבא על הכנסת לטובה או לרעה, וחרצו את גורלה בנבואה: צפוי חורף קר ואדיש.

לפצצת חומר הנפץ שהושלכה היום באולם, לא היה כמעט כל רמז מקדים. העיתונאים הרבים, שגדשו את מבואות הבית בבוקרו של יום, מחפשים את דמו של אלי ישי, פרשו איש לעיסוקיו, ודיונים משמימים על שאילתות כאלו ואחרות לא משכו אותם אל כיסאותיהם.

רק מצלמת ערוץ הכנסת, זו שאינה נרדמת לעולם, ואשר טורחת לעמוד על משמרתה סביב השעון, המשיכה לתקתק ולתעד את ההצגה הגדולה.

קורא אותם לסדר

השעה 9:30 בבוקר, כולם נוהרים אל חדר הוועדות שבקומה השניה, שם אמור להתקיים דיון בעניינם של העובדים הזרים. כן לגרש, לא לגרש. מדובר בפרשה התולה בחלל כבר מספר חודשים, כאשר לפני כמה שבועות הושגה דחייה זמנית, וכעת הגיע השלב בו יש להכריע בפרשה.

מחד, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להציף את עצמה לדעת בעובדים, שאינם אזרחים, בטח לא כאשר האבטלה גואה באופן מעורר דאגה. גם מהצד ההלכתי של העניין יש בעיה. העובדים הללו משתקעים בארץ, נישאים, יולדים ילדים, שולחים אותם לבתי הספר הכלליים ו...הדרך לנישואי תערובת קצרה מתמיד.

מאידך, נושאים הארגונים לזכיות אדם השונים את קולם בבכי, מייללים על ילדים היודעים לנגן את התקווה ולשיר כל עוד בלבב פנימה, ואשר אותם מתכוונת מדינת ישראל, האמורה להיות רחומה וחנונה, לגרש אל מחוץ לשעריה. היתכן?! - הם זועקים, ומגייסים גם את השואה כדי לעורר רחמים.

בבוקרו של יום רביעי התכנסה הוועדה כדי לדון בכל התסבוכת, כשהיא מוודאת את השתתפותו המובטחת של שר הפנים אלי ישי, כבר מספר ימים קודם לכן.

ואז החלה השמועה להתפשט בין הנוכחים. אלי ישי לא יגיע, הוא החרים את הוועדה!

מה עורר את רוגזו של ישי וגרם לו לעשות את הצעד? - ובכן היה זה ח"כ ניצן הורביץ ממרץ שהחליט, בצעד צבעוני ומעורר כותרות, להביא אל סמוך לחדר הוועדה ילדים של עובדים זרים העומדים בפני גירוש. "מרחו להם את העיניים בלימון", אמר לי אחד מהעיתונאים שהתבונן היטב בעיניהם הדומעות של הילדים. משהו בלחלוחית המבצבצת, יש להודות, נראה היה חשוד.

"זו הצגה, תתבייש", צעק ח"כ יצחק ועקנין להורוביץ.

"ממה אתם כל-כך פוחדים? שני ילדים מבהילים אתכם?" - השיב לו האחרון בציניות. ואפילו נורית זוארץ מקדימה, יו"ר ועדת המשנה, מיהרה להצטדק על שלא ידעה כי מביאים ילדים וכי איש לא תיאם איתה את הדבר.

"אני נולדתי בישראל, אני מדברת עברית, אני לא מכיר אף אחד בגאנה, אל תגרשו אותי", זעק ילד בן שמונה. "כשאגדל אני רוצה להיות חייל בצה"ל", הוסיף את המילים שאמורות לשכנע.

חברת הכנסת אורית זוארץ, אם לילדים בעצמה, לא יכלה להתאפק ופרצה בבכי.

עובדת זרה פרצה בבכי, ומיהרה להימלט החוצה מן האולם כשהיא נראית פגועה למדי.

הוועדה המשיכה בדיוניה, כאשר העיתונאים החילוניים משחיזים עפרונותיהם וממהרים לדווח למערכותיהם על ניסיון ההתחמקות של ישי.

זה לא היה יומו הנעים ביותר של השר אליהו ישי. נאמן להוראות אותן קיבל מרבו ומורו עשה את הצעד הנכון, אולם שילם עליו מחיר גבוה ומפולפל.

כאב לילדים, גם לו קשה לצדד בצעד, הגם ששכלו מבין כי טובת ההלכה גוברת על כל שיקול. כפוליטיקאי טוב לב במזגו, לא נוח לו להצטייר כאיש אכזר, כזה שהקשיח ליבו, כביכול, מול זעקת האומללים.

עם הרגשות הפצועים הללו הוא נכנס אל אולם המליאה וספג את המהלומה השנייה של היום. ממרומי יציע העיתונאים הוא היה נראה כמו חיה פצועה, הנלחמת על גוזלה הרך.

כל מי שידע מה עבר על האיש רק דקות ספורות קודם לכן, בקומה אחרת ובצד אחר של הבניין, הבין לליבו.

יום אסל, יום בסל, נוהג העולם לומר. אבל כשזה יום רע, זה בהחלט רע, כואב וחותך בלב.

זהו פתיל השהיה

הנוכחות המלאה של חברי הכנסת החרדיים הפתיעה.

בתחילה היו אלו שאילתות לא 'מסעירות' במיוחד. רכבת לדרום, רכבת לצפון, הטסת חולים לבית החולים ועוד אי אלו עניינים חשובים, אך לא מהסוג המעורר מהומות.

בשלב הזה עדיין עמד מד החום על רמה של 0 מעלות. יצחק כהן, סגן שר האוצר, שהשיב על שאלות ה'רכבת' היה נראה רגוע ביותר. הוא השיב אחת לאחת על השאלות שהופנו אל משרדו, האוצר, ואפילו חייך במשובה. יש כסף למסילה בודדת, משרד התחבורה החליט שצריך שנים, לא עניין שמפוצצים עליו קואליציה.

"חבל שיצא שר התחבורה, ישראל כץ, ואינו יכול לשמוע את התשובות", אמר כהן.

"הוא כנראה יצא כדי לא להתעמת עם יואל חסון", השיב לו יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, מי שניהל את הדיון במליאה.

"לא רצה להתעמת עם יצחק כהן", השיב יצחק כהן, וחיוך על שפתיו.

"עם יצחק כהן אי-אפשר להתעמת", התבדח בפרגון גם ריבלין.

"הצעתי לפני כמה שנים להעניק אזרחות כבוד לשר התחבורה הטורקי", הפתיע ח"כ זאב בילסקי מקדימה, לשעבר ראש העיר המתולוגי והמוצלח של רעננה. למה תואר כבוד? ובכן, היו אלו התורכים שהבינו את מה שמדינת ישראל לא הצליחה להבין בכל שנות קיומה. הם אלו שפיתחו את רכבת העמק. צחוק משוחרר נשמע מאי-שם, לקול המשך הרצאתו של בילסקי על המהפך הדרוש ברכבת ישראל.

עוד התפתלות מילולית של כהן, והמסר הובהר. "אין כסף". הכל חשוב, הכל מאוד חשוב, אבל צריך גם תקציב.

"צריך ועדת תקציב", ביכה רובי ריבלין את המצב.

"כל זמן שליצמן עמד בראשות ועדת הכספים, לא העזתי להגיד את זה. אבל היום אני אומר גם אומר. צריך שר לענייני תקציב", המשיך כשהוא מחייך לעבר ליצמן, שבהחלט נראה שמח עם המחמאה שהוענקה לו.

ועדיין הייתה האווירה שלווה.

עוד דקות ספורות חלפו, והסימנים החלו להפציע. סימנים מקדימים של רעידת האדמה, העומדת לפרוץ בעוד דקות אחדות, כשהיא שואבת אל תוכה כמה עשרות ח"כים מבוהלים.

תחילה הייתה זו הופעתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לא נחטא לאמת אם נציין כי לא לכל דיון מקפיד הנ"ל להגיע, ובטח ובטח עיסוקים רמי מעלה הם אלו המונעים ממנו את השתתפותו הדמוקרטית בדמוקרטיה הישראלית באופן שוטף עקבי וסדיר. ראשי ממשלה שקדמו לו לא נהגו אחרת, ומן הסתם גם אלו שיבואו לאחריו ישמרו על אותה שיטה.

ואז נכנס גם שר החינוך, גדעון סער, ומשהו בהבעת פניו לא בישרה טובות. לטפיחת השכם של יעקב מרגי, שחלף על פניו וניסה להיות ידידותי, הגיב בפנים קפואות. גם חברי כנסת חרדיים אחרים, שניסו להחליף עמו מילה וחצי מילה, לא ממש זכו לחיוכים שופעים מצידו.

אבל היה זה אלי ישי, שסימל יותר מכל את הלבה, העומדת להתפרץ מלועו העשן של ההר. הוא הסתובב אנה ואנה בעצבנות שאינה אופיינית לו, עבר מח"כ לח"כ, משר לשר, כשהוא מרצה את דבריו בליווי תנועות ידיים נמרצות ותקיפות.

• הסערה בכנסת: הבנות החרדיות גויסו למלחמה של האופוזיציה

הסערה, שכבר תוארה לפרטים 'בחדרי חרדים' פרצה. גפני צעק, ליצמן ירה חיצים מלובנים, וישי הצליף. כל השאר ישבו די רגועים, כפי הנראה, הבינו שיש להם על מי לסמוך.

גם נתניהו נצפה כשהוא די רגוע.

רגע לפני התפוצצות אמיתית, ולאחר שמחוץ לאולם ניסה לשכנע את כל מי שרק ניתן היה לשכנע, ללא הצלחה מרובה, שלף את השפן מן הכובע. דחייה של חודש.

"73 בעד השהיה", הכריז היו"ר.

"זהו פתיל השהייה", זעק ח"כ ניסים זאב.

"רק תסבירו לו, אתם חברי קדימה, שקדנציה שלמה לא נתתם להעביר את החוק הזה, למה אתם רבים על חודש?", צעק גפני לעבר שורות מפלגת קדימה, אחת מיוזמות החוק, יחד עם רעותה הטובה ממנה, מפלגת 'ישראל ביתנו'.

"שיידע האדון גדעון סער, שהחוק הזה יותר חמור בשבילנו מאשר המשחן, עליו עזבנו את קואליצית ברק", הבהיר ליצמן מעל לדוכן. "זה לא יעזור לכם. חודש, חודשיים, כמה שתרצו, החוק הזה לא יעבור. אצלנו זה ייהרג ובל יעבור", סיכם. "גם אני יודע תכסיסי מלחמה", שחרר את הנצרה. ולא יסף.

ומה באמת יהיה בעוד חודש?

ובכן, כשיגיע אל הנהר, ישקול כיצד לעבור אותו. חודש ימים, במונחים של פוליטיקה ישראלית, הוא נצח. בטח כאשר על הפרק עומדים נושאים כל-כך הרי גורל כמו איראן, פלשתינים ואובמה.

מזל טוב, ובתיאבון!

למרות הר העשן שאפף את האולם, היו גם מחוות יפות במהלך הדיונים הבוקר הזה.

בל נשכח כי היום חל יום הולדתו של ראש הממשלה, שהגיע ל"מחצית חייו", כפי שהכריז בפאתוס רובי ריבלין. חברי כנסת רבים עשו מאמץ וצעדו לעבר כסאו של האיש, רק בשביל ללחוץ את ידו ולאחל לו "מזל טוב".

אפילו ציפי לבני איחלה.

גם לעוזרים הפרלמנטריים היה זה יום די טוב. ועדה מיוחדת שכונסה כדי לדון בשיפור תנאיהם השיגה התקדמות מרשימה, וכאשר פגשתי אחד מהם במסדרון הוא נראה היה בהחלט מחויך. מתברר, כי חוץ מ'כבוד גדול' להיות 'עוזר של', לא עומדת מאחורי העבודה הזו משכורת מרשימה. "קצת יותר משכר מינימום" ואפילו לא "אחזקת רכב". אפילו השכן שלנו לשעבר, פקיד באחד ממשרדי ההסתדרות הוותיקים, "קיבל יותר", כל זאת כשהוא שותה הרבה כוסות קפה במהלך יום עבודתו ולא מזיע כמו שמזיעים 'העוזרים של'.

מאחורי הקלעים, בין דיון למשנהו, ירדו חברי הכנסת אל המזנון המחודש, ולפחות שם ציפתה להם הפתעה נעימה. חברת 'איכות מזון', עליה ספרנו במדורנו בשבוע הקודם, עושה עבודה יפה. שיחה גלוית לב עם המשגיח הוותיק מלמדת כי גם מנקודת ראותו חל שינוי מבורך במקום. "שיפצו, חידשו תפריטים, ואפילו הבטיחו העלאות שכר", הוא לוחש, מבלי להסכים לכתיבת שמו שחור על גבי אתר.

מי שמכיר, מכיר.

ליד המטבח פגשתי גם את השף החדש והמבטיח, יהודה פוטש, המוכר לכולנו ממסעדת 'אפרופו אלכסנדר' התל-אביבית (ז"ל) אותה ניהל בהצלחה, ומסעדת 'סיטרין' בה הוא משמש עדיין כשף.
לא טעמתי, אולי בפעם הבאה, אבל אם יהודה שם, האוכל טעים טעים. מילה של בעל ניסיון!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!