בנו של לוחם צד"ל: "קחו דקה ותזכרו גם אותנו"

ביוני 1982 נכנסו כוחות צה"ל ללבנון, בעקבות הסלמה במתקפות נגד ישראל מצד ארגוני טרור פלסטיניים שישבו אז בלבנון. המבצע זכה לשם "שלום הגליל". שלוש שנים לאחר מכן, קיבלה הממשלה החלטה על יציאת צה"ל ממרבית האזורים בלבנון למעט רצועה של מספר קילומטר תחת הכינוי "רצועת הביטחון" בדרום לבנון.

מדינת ישראל הייתה האחראית לניהול האזרחי של אזרחי הכפרים שהיו חלק מאזור רצועת הביטחון, והיא עשתה זאת באמצעות "עוצבת לבנון", שנקראה גם "יחידת הקישור ללבנון" (יק"ל).

מפקדתה של היחידה שכנה בעיירה הנוצרית מרג' עיון, שבאזור הביטחון, והיא פיקדה על שתי מפקדות של שתי חטיבות מרחביות צה"ליות, אחת במזרח אזור הביטחון והשנייה במערבו, והם נשאו באחריות להחזקת מוצבי צד"ל באזור הביטחון.

הגוף הלבנוני שהיה אחראי לניהול האזרחי והביטחוני של הרצועה היה "צבא דרום לבנון" (צד"ל), בפיקודו של הגנרל הלבנוני הנוצרי, אנטואן לאחד. צד"ל מנה כ-2,500 לוחמים, שעברו מערך חניכה של קציני צה"ל.

בעקבות הלחימה האין סופית ומספר הנופלים, ובעיקר לאחר טרגדיית אסון המסוקים ב-1997, אז נפלו 79 חיילים בתאונה בין שני מסוקי צה"ל, גבר הלחץ הציבורי שקרא לממשלת ישראל לצאת מלבנון.

ראש הממשלה אהוד ברק הוציא את כוחות צה"ל מלבנון בשנת במאי של שנת 2000. בעקבות תהלוכות המוניות בדרום לבנון והתמוטטות אזור הביטחון, מתקבלת ההחלטה לצאת בתוך 24 שעות. בליל 22 במאי מתפנים כוחות צה"ל בשיירות ארוכות מכל המוצבים באזור הביטחון.

בבוקר של 24 במאי הושלם מבצע "אורך רוח" כשאחרון החיילים יצא מרצועת הביטחון ללא פגע, ובזאת תם עידן צה"ל בשטחי לבנון לאחר 18 שנה.

אך למי שלא יודע, לצד לוחמי צה"ל לחמו לוחמי צד"ל - צבא דרום לבנון, ועל שורותיו נמנו נוצרים, מוסלמים, ודרוזים. הם היו לוחמים נועזים שחרפו את נפשם יחד עם צה"ל כדי להגן על אזור הביטחון ועל ישובי הצפון.

בלילה בו צה"ל יצא בחטף מלבנון, היה חשש כבד לחיי אנשי צד"ל ובני משפחותיהם, ומאות מהם נכנסו ברגע האחרון לשטח ישראל ובשלב מאוחר יותר הצטרפו אליהם בני המשפחה.

אחד מהם היה אז ילד בן 7, ג'ונתן אלחורי, אביו היה אז חייל בצבא דרום לבנון, ונמלט לישראל, ושלושה חודשים אחר כך, הגיעה משפחתו לישראל. הם התגוררו בנהריה, ולאחר מכן עברו לחיפה. אך ג'ונתן עצמו שב להתגורר בנהריה "כאן הבית שלי" הוא אומר ל'בחדרי חרדים'.

ג'ונתן מספר כי אביו מכרם נמלט לישראל מחשש לחייו, ולאחר שנה ושלושה חודשים המשפחה הצליחה להשיג דרכונים ולצאת מלבנון לקפריסין, ומשם הם הגיעו תוך 24 שעות לישראל.

ג'ונתן אלחורי

"הייתי בן 7 כשהגעתי לישראל, לא ידעתי עברית, אך תוך שלושה חודשים למדתי את השפה. הילדים בבית הספר בנהריה קיבלו אותי בצורה מאד יפה ומחבקת, הסבירו להם מה אבא שלי עשה למען ישראל, ומאד מהר התאקלמתי." ההורים של ג'ונתן כאמור מתגוררים בחיפה, והם כמו שאר לוחמי צד"ל, מבקשים רק לקבל הכרה רשמית מהמדינה על תרומתם לביטחון ישראל.

ג'ונתן עשה שירות לאומי בבית החולים רמב"ם במשך שנתיים. "תרמתי שם כל כך הרבה, הרגשתי סיפוק אדיר, היה לי שנתיים מדהימות, כל כך שמחתי לתרום."

מכרם אלחורי, אביו של ג'ונתן

ביום הזיכרון לחיילי צה"ל לפני מספר שבועות, כתב ג'ונתן דברים מרגשים מאד בפייסבוק:

"היום אנו מציינים את ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בכל פעם שהצפירה, ששוברת את הלב לרסיסים נשמעת, אני נזכר בהם. בחלק מהפעמים אני נעמד ליד אבא בבית, מול דלת המרפסת הצופה החוצה. הוא מרכין ראש, אני רואה את עשרות שנות הלחימה רצות אל מול עיניו. נזכרים בחללי צה"ל שנפלו בעת הלחימה לצידו ובכ- 650 חללי צבא דרום לבנון שלחמו למען המולדת, השלום והשכנות הטובה. אך מה לו לזיכרון האישי שלנו אל מול מערכת שהכירה בהם אך אינה עושה דבר להנציח אותם."

"אני כבר נשמע כמו תקליט שבור, שחוזר על הדברים שלו שוב ושוב, כי זה רק הגיוני שמי שקשר את גורלו בגורל חיילי צה"ל ויותר מזה, קשר את גורלו עם ישראל יהיה מונצח באיזושהי דרך, ולו הקטנה ביותר. הם ראו בישראל את העתיד, את הקדמה ואת הנס - ההישרדות במזרח התיכון אל מול אויב המפעיל טרור באכזריות שאינה מבדילה בין דת לדת, בין גבר לאישה, בין תינוק בן יומו לאדם עם שיבה טובה."

"אני מבקש מכם, ביום הזיכרון הזה קחו דקה ותזכרו גם אותנו, אותם. את נופלנו ואת ברית הדמים שמשפחתנו כרתו אתכם לפני כ-40 שנה, נזכור בקדושה, את חללי צבא דרום לבנון, אשר חרפו נפשם, בהגנה על עיירות דרום לבנון ויישובי הצפון בישראל. ברית דמים לנו עימם, חוב מוסרי, עד עולם."

ג'ונתן כילד בלבנון

ג'ונתן מספר ל"בחדרי חרדים" על הרגשות ועל הזכרונות. "אנחנו מבינים שצה"ל היה צריך לצאת, אבל הדרך בה יציאת צה"ל נעשתה, גרמה לנו נזק נפשי, הרי לחמנו ואיבדנו משפחות וחברים, צה"ל יצא ונשארנו מצולקים, אנחנו רק מבקשים הכרה, אנחנו מבקשים שילמדו עלינו בבתי הספר, שהדור הצעיר ידע מי אנחנו."

ג'ונתן כתב מדם ליבו. "מעדויות שנשמעות בימים האחרונים על אותה נסיגה/בריחה מדרום לבנון, עולה ההבנה כי נטישת אנשי צד״ל הייתה נטישתה סיסטמטית, מהקודקוד, ועד לחייל הבכיר בדרום לבנון לשעתו, למרות איומי חיזבאללה ימים בודדים לפני הנסיגה כי ישחט את אנשי צד״ל, ואי ההצלחה של הדרג המדיני בישראל להגיע להבנה עם ממשלת לבנון כי חיינו יהיו מוגנים, אף אחד מהם לא עמד לרגע ושאל- ״רגע, מה עם בעלי הברית שלנו? 18 שנה טיפלו בנו, עזרו לנו, דאגו לנו ואנחנו להם. לא נוטשים אחים לנשק בשטח, לא מפקירים שותפים!״. אילולא נעמדנו על הגדר באלפים באותו יום ארור, גם החייל שהודה עכשיו כי פעל להכניסנו לארץ ולחם בדרגים הבכירים, כנראה לא היה יודע והיינו נותרים שם עם יד על הגדר."

ג'ונתן מסיים עם הבקשה הכל כך מובנת מאליו.

"כל אנשי צד"ל היו חיילים ולכן כולם צריכים להיות מטופלים תחת משרד הביטחון. אחרי שיטפלו בזה, דרישה חשובה נוספת שעליה דיברנו תמיד היא ההנצחה וההכרה. ההורים שלנו לא היו שכירי חרב, אלא שותפים לכל דבר במלחמה נגד אויב משותף. הברית הזאת צריכה לקבל הכרה והנצחה. לצערי, הדור הצעיר בישראל בכלל לא מכיר את צד"ל. צד"ל צריך להיות חלק מההיסטוריה של המדינה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!