הספירה – יתרון או חיסרון

פרשתנו עוסקת במפקד ומספר בני ישראל. רש"י בתחילת הפרשה מבאר את מהות הספירה מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם.

ביאור דבריו: רש"י משתמש במונח 'כל שעה' למרות שמנה אותם בסך הכול שלוש פעמים, אך אם נעמיק נראה ששלושה זמנים אלו אכן משקפים את שלושת המצבים הרוחניים האפשריים של עם ישראל, כשיצאו ממצרים, ראשית התהוות ישראל כעם, העם היה במצב ראשוני לא טוב ולא רע, כתינוק שנולד זה עתה, שלא מצופה ממנו דבר, וכתיאור הכתוב 'ואת ערום ועריה'. וכשנפלו בעגל, זהו המצב השפל ביותר, ובפרט שהיה מיד אחרי קבלת התורה. וכשבא להשרות שכינתו עליהם, הנה זהו מצב עמידתם המשובח ביותר. נמצא שבשלושת המניות שמנה אותם, כלולים כל מצבי עם ישראל, ממצב שיא בקדושה, ועד לנפילה לשאול תחתית ממש, וכן מצב ביניים, שאין בהם כלום לא טוב ולא רע.

מזה שהוא מונה אותם כל שעה – כל מצב, אנו למדים שזה מרוב חביבותם, שאיננו תלוי בשום דבר או מעשה אשר יעשו, כלומר, התייחסותו של הקב"ה אליהם נשארת שווה בכל מצביהם.

אך בכל זאת הדברים צריכים ביאור, שמאידך מצאנו התייחסויות הפוכות לחלוטין למושג הספירה, בספר שמות (ל יב) כשהתורה מתייחסת לצורת הספירה נאמר כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם נראה כאילו ספירת בני ישראל הוא עניין שלילי היכול לגרום אף לנגף וכפי שהיה בימי דוד. וכן מפורש בפסוק כמה פעמים, ששבחם של ישראל היא דווקא אשר לא יספר מרוב, וכדברי הקב"ה לאברהם (בראשית טו ה) הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וידועים דברי חז"ל (תענית ח:) אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ואיך כאן מרוב חביבותם מנה אותם. זה קצת מבלבל.

נרחיב לעסוק קצת בעצם מהות הספירה כדי שהדבר יתיישב על הלב. הנה דרכו של עולם הוא שכל דבר חדש שבא לו לאדם, בתחילה הוא ימנה ויספור את מה שהוא קיבל, אך דבר שהוא עצם מהותו של האדם, הרי זה יוצא מעניין המדידה והגבלה, לדוגמה: אדם שזכה לרווח גדול או לירושה באופן פתאומי, באותה שעה, הרי הוא מונה וסופר את מה שזכה בו, אך לאחר מכן כאשר הוא חש שזה כבר חלק ממנו או ביחס לרכושו משכבר הימים, הרי הוא מרגיש שזה הוא עצמו ולא שייך בזה ספירה, להיות אותו הדבר הוא עצמו.

דוגמה נוספת פשוטה יותר, אתה נכנס לסופרמרקט, בתחילה אתה בוחן סופר ומונה, אך לאחר שלקחת את מה שרצית לא שייך ספירה, כן הדבר כאשר אתה מקבל את משכורתך או זוכה בסכום כסף, בתחילה אתה סופר ואחר כך כאשר זה הפך לחלק ממך אינך סופר יותר.

וביתר עומק, ספירה משמעותה התייחסות לכל פרט עד שנשלמים, לכן כאשר סיימת לספור, הכול הופך אצלך לאחד, ואין בך התייחסות פרטנית יותר. בעבודה הפנימית ניתן לומר שזה ההבדל בין השתדלות האדם באופן מדוד וקצוב, לבין פנימיות הכרתו שעליו לבטוח בה' עד בלי די.  

על כל פנים, נמצא שיש שני סוגי חביבות, בשלב הראשון אתה מייחס חשיבות לכל פרט, אתה סופר אותו, אך זו התייחסות חיצונית, בשלב השני כאשר אתה חווה את הייחוד בינך לבין הדבר אין לך צורך לספור יותר.

אם נתבונן, נראה שמניית עם ישראל, היתה  בין יציאת מצרים לבניין המשכן, כלומר, בשלבי התהוותם לפני שזכו לתכלית פסגת שלמותם שהיא בנין המשכן, ובאותם הזמנים עדיין היו בבחינת מדידה והגבלה, שעדיין לא נתאחדו כל צרכם עם הקב"ה. אך לאחר מכן, כשהשיגו את תכלית עלייתם והתאחדותם עם הקב"ה, הנה אז יצאו למעלה מבחינת מדידה והגבלה ולא נספרו עוד, מכיוון שעשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ונהפכו להיות אחדות אחד שהקב"ה שכן בתוכם ממש.

ולכן ברכת ה' אליהם היא בבחינה זו של 'כחול הים אשר לא יספר מרוב', מכיוון שזהו תכליתם להיות קודשא בריך הוא וישראל חד. ורק בזמני הכנתם לקבל מעלה עליונה זו, קודם שזכו לה בשלמות, היה הקב"ה מונה אותם מתוך חביבותם, לעורר את אהבתו אליהם.

ויובן שבזמן דוד המלך כאשר עם ישראל בשיא מעמדם בתכלית הדבקות והאחדות עם הקב"ה, למעלה ממדידה והגבלה, הרי שהספירה נחשב לפגם, וכאילו מורידם מדרגתם.

כך הדבר גם ביחס שבין ימי ספירת העומר לחג השבועות, ימי הספירה הן הכנה למתן תורה, חג השבועות עצמו הוא יום ההתייחדות של ישראל בהקב"ה, על כן בכל ארבעים ותשעת ימי ההכנה מצאנו עניין המספר בגבול וצמצום, אך ביום מתן תורה, נתעלו מבחינת המספר להיכלל ולהתאחד בקונם.

זו אולי הסיבה שקוראים פרשה זו לקראת מתן תורה. במעמד הר סיני באו כולם בברית יחד, כאיש אחד בלב אחד, למעלה ממנין ומספר, אך הדרך לשם היא על ידי נתינת ערך לכל פרט, על ידי ספירת הימים – ספירת העומר, וכן מנין בני ישראל – ספירת הנפשות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!