בין שמיטה ליובל – שלי או שלך

פרשתנו פותחת במצוות השמיטה, בראשית הפרשה אנו קוראים בַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

מצוות רבות נצטווינו להפריש מרכושנו להקב"ה (ביכורים. תרומות ומעשרות. ראשית הגז. חלה וכו'), אך מה שמשותף להן היא שאנו מפרישים בתחילה חלק כלשהו להקב"ה, ולאחר מכן הן ברשותנו להשתמש בהן לעצמנו, שונה היא מצוות שמיטה שהיא באה בסיום כל שש שנים, מצווה זו מפקיעה לחלוטין את הקרקע מבעליו, שמיטה היא שביתה מוחלטת, בעל הקרקע מאבד את אחיזתו וקניינו, גידולי הארץ מופקרים לכל.

בסוף כל מחזור של שבע שנים, על האדם להגיע לדרגה רוחנית כזו, שלא רק שהוא מוכן לתרום חלקים מממונו להשי"ת, אלא הוא מוכן להשמיט כל אחיזה ברכושו, פעם בכמה שנים האדם זקוק לתזכורת שהכול של ה', והוא רק מבקר בעולם זה.

שמירת שבת דומה לשמיטה, בשתיהן ישנה התמסרות מוחלטת אל רצון השי"ת, אך יש חילוק בולט בין שבת לשנת השמיטה, בשבת האדם מפקיע את עצמו מנכסיו הוא לא עושה בהן כל מלאכה, אך עדיין נשארים ברשותו, אך בשנת השמיטה שהיא השבת הכללית, על האדם ללכת צעד נוסף קדימה לחלוק את ממונו עם העם כולו.

תובנה זו צריכה להשפיע על כל מהותו של אדם, כך ניתן לפרש את דברי רש"י 'מה שמיטה מסיני אף כל המצוות מסיני', בעמידתנו למרגלות הר סיני זכינו להארה שלימה ש'אין עוד מלבדו', והשגה זו מתבטאת בפועל במצוות שמיטה, ועל זה מבאר רש"י, כשם שבשמיטה מתבטאת ביטולו המוחלט של האדם, כך גם במצוות אחרות שאף שיש בהם משום גילוי כוחות האדם, עליהן להיעשות באותה תודעה של ביטול מוחלט. בכל מצווה יש לזכור עיקרון זה.  

אנשי מעלה זכו לחיות כך בתמידות, מסופר על עשיר אחד שביקר במעונו של רבי דוב בר המגיד ממזריץ', החדר היחיד שבו התגורר הרבי היה מלא בספרים. פרט לכך, לא היה לו בחדרו אלא שולחן וספסל. 'רבי', שאל העשיר, 'היכן הם רהיטיך?' 'והיכן רהיטיך שלך?' הגיב הרבי. 'שלי?' השיב העשיר, נבוך במקצת, 'אך אני רק עובר אורח'. 'גם אני', אמר הרבי. 'גם אני'.      

בהמשך הפרשה אנו קוראים על ה'יובל', שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. בסוף שבע שמיטות מגיע שנת היובל, ביובל יש פן הפוך לחלוטין משמיטה, האדם זוכה לצאת מכל שעבודיו וזוכה מחדש באחוזתו ובחירותו.

אם כן יובל בנוסף למצוותיה הדומות לשמיטה, יש בה בחינה נוספת, כל אחד שב אל אחוזתו. בשנת השמיטה מה שהיה שלי הפך לנחלת הכלל, וביובל מה שנמכר לאחר חוזר להיות שלי.

הרצון האלוהי היא שלאחר שלמד האדם את סוד הביטול וההרפיה המוחלטת, יזכה בחזרה ברכושו, אך ממקום מתוקן, לאחר שזכה האדם לסוד השמיטה הוא יכול לנהוג כראוי במה שה' נותן לו, הוא אינו חש גאווה או ישות יתר בגלל רכושו הרב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!