אבישי, שנה קשה?

ביד איש עתי המדברה

אבישי בן חיים, כתב 'מעריב' לענייני דתיים, מוכר כאיש תקשורת מהוגן לעומת רבים מחבריו המושכים בעט. אבל דווקא בערב יום הכיפורים הוא ערער אצלנו מאוד את חזקתו זו.

במאמר ארוך שהוא מפרסם ב'מוספשבת' של 'מעריב' נוטל בן חיים לעצמו את תפקיד ה'מכה על חטא' בחזה החרדים, ומציג תמונה מעוותת של 'חשבון נפש' שעושים החרדים, כביכול, בעקבות מה שהוא רוצה לראות ולהציג אותו לפני קוראיו כ"מהלומה אחר מהלומה שהציבור הזה ספג בשנה האחרונה".
מיד מיששנו עצמנו וחפשנו, אבל לא מצאנו שום חבורה או אפילו סימן כחול ממכה יבשה אחת שספגנו במהלך השנה.

לפני שבן חיים העז לבסס את כל התיאוריה המדומיינת שלו על המדורים שהוא עצמו פרסם בעיתונו במהלך השנה האחרונה, הוא יצר מצג של הסכמה רחבה, כביכול, מצד התקשורת החרדית, לסימון המטרה שהוא כבר נעץ בה את החץ - "פגיעה קשה בדימוי החרדי" בשנה האחרונה.

כאילו שבשנה הקודמת ה'דימוי' שבו זכה הציבור החרדי בתקשורת זיכה אותה ב'פרס פוליצר', ורק בשנה האחרונה אירעה הקריסה הגדולה של הציבור הזה במערכות התקשורתיות.

משה גרילק, אבי בלום, מוטי לביא, דודי זילברשלג, יעקב ב. פרידמן, יוסי אליטוב, יונתן רוזנבלום, פ. חובב, מ. שלום - בכל השמות והכינויים האלה ובחלק מהכתבות שהם חתומים עליהם, ושפורסמו בכלי התקשורת החרדים, עשה אבישי בן חיים שימוש בכתבה. הם היו אמורים לספק לו 'אליבי' שיסלק מעליו כוונות זדון של עיוות מכוון, אם יהיה מי שירצה, כמונו, ליחס לו אותו. השיטה שנקט בה היא – הם כתבו, אני רק מצטט.

הלכנו אל כל מראי המקומות שהוא מביא בכתבתו. חלקם הוצא מהקשרו, לגבי חלק אחר נוצלה האפשרות לטעות בהבנת הנקרא. הקטעים הוצגו לצורך הכנת הכתבה כאילו כבר טעו בהם. ויש גם דברים שאכן לא היו צריכים להיכתב, ועכשיו משנכתבו - ניתן רק להצטער על כך שהם פועלים כבומרנג נגד הציבור החרדי. ובכל מקרה, מאף אחד מהקטעים שבן חיים מביא בכתבתו לא עולה המסקנה ש"בסוף השנה הזו, שהיא מהקשות בתולדותיהם, החרדים מביטים לאחור מעט יותר מהוססים ועם הרבה פחות ביטחון עצמי" - כפי שכותב בן חיים.

בכולם רק נאמר שכאלה שהוציאו עצמם מתוך המחנה החרדי ופועלים על דעת עצמם מתוך פריקת עול, שוב סיפקו לתקשורת הכללית חומר להשחיר בו את פני החרדים. עובדה, גם לאבישי בן חיים הם הגישו חומר שכזה והוא עושה בו שימוש בערב יום הכיפורים.

בן חיים מעורה היטב בעולם החרדי. הוא יודע את שאנחנו יודעים ואת שכתבנו פה. למרות זאת הוא בחר, משום מה, לדווח שהציבור החרדי עורך השנה 'חשבון נפש' לחילונים, במקום לבורא עולם...

מדוע היתה, לדעתו, השנה כל-כך קשה לחרדים? עכשיו לוקח בן חיים את רשימת כתבותיו בשנה האחרונה, מסדר אותן על פי לוח השנה ומציג את הסיבות כפי שנראות בעיניו. תנסו לקרוא ולא לצחוק יותר מדי שהרי ערב יום כיפור היום.

"בתשרי קבע בית המשפט שאריה דרעי לא יוכל להתמודד לראשות עיריית ירושלים" - מתחיל בן חיים את רשימת ה'מהלומות'. כשהוא מגיע לטבת הוא מסביר שמבצע 'עופרת יצוקה' העלה את סוגית גיוס בני הישיבות על סדר היום, כאילו כל החרדים גויסו בעקבות המבצע. "בשבט קבע הרב עובדיה שהצבעה לליברמן היא מתן כח לשטן" - מה ששיבש את כוונתם של כל החרדים להצביע עבור ליברמן...

וכך הוא ממשיך: בניסן, למשל, הוחרף המאבק החרדי להפרדה באוטובוסים. כנראה שחטפנו "מכה קשה" כל-כך שאיננו יכולים להתרכז ולהבין למה הדבר הזה נחשב ל"מהלומה" בעיניו של כותב המאמר?!

באייר "התגייסו גורמים חרדיים בחו"ל לטובת אליאור חן" - פשוט נבזות, וגם "נחשפה פרשת הטענות נגד ניר בן ארצי שנחטף ונסחט". מדובר הרי בחרדי מבטן ומלידה בדיוק כמו אליאור חן...

בסיוון, ממשיך בן חיים לצטט מכתבותיו כאילו הן הוכחה למשהו - "אמר הרב אלישיב שהחילונים של היום הם לא תינוק שנשבה". עוד 'מכה' לחרדים. באותו תאריך "גם פורצת מחלוקת חריפה בין בני הרב עובדיה מה מברכים על הבמבה"... בתמוז - "הורה הרב מרדכי אליהו שעל חיילים לסרב פקודה ולא לשמוע שירת נשים" - מכה קשה ביותר לחרדים, בהתחשב בעובדה שהם ממלאים את שורות צה"ל והיו שומעים עד לפסק הדין רק שירה כזו"...

ובאלול - "הממסד הדתי סופג ביקורת בשל אפלית תלמידים אתיופים".

כך נמשכת לה רשימת הקשקשנות של בן חיים בניסיון להגיע ל'חשבון הנפש' על שנתנו הקשה.
השיא בכתבה הוא הקטע הבא:"את אם כל הנזקים עשתה להם התמיכה במי שכונתה האם המרעיבה - אחת מארבע אמהות (טאליבן, נתיבות ואליאור חן) שהפכו לסטיגמה והחריבו את דימוי המשפחה החרדית החמה".

תמיד אמרו לנו שה"איש עתי" שהוביל את השעיר לעזאזל המדברה הכוונה היא לעיתונאי. ביום כיפור זה, אחרי קריאת הכתבה של אבישי בן חיים, זו הפעם הראשונה שהבדיחה הנדושה הזו תיתפס אצלנו כאמת.

יכנס זך ליום הכיפורים

ערב 'יום הכיפורים' מבקש גם המשורר נתן זך, חתן פרס ישראל, להוכיח כי כשמו כן הוא - זך וטהור. לצורך זה הוא מוכן למחוק מארכיון שיריו את אחת מהיצירות היותר ידועות שלו...

לפני שש שנים, מעט לאחר שמני מזוז נכנס לתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, היתה ההחלטה הראשונה שקיבל - לסגור את התיק ה'אי היווני' נגד ראש הממשלה דאז אריאל שרון. מזוז טען כי החליט לסגור את התיק, לאחר שניתח את הראיות ומצא כי אינן מספיקות כדי להעמיד את שרון לדין, מאחר שהמיליונר הווינאי מרטין שלאף, הטלנסקי של פרשת השחיתות הזו, לא שיתף פעולה. מימין ומשמאל ייחסו את סגירת התיק לשיקולים פוליטיים. בימין טוענים עד היום כי היא היתה חלק מ'עיסקת חבילה' - האי היווני תמורת הגוש העזתי.

במונחים של יום כיפור זו היתה שליחת השעיר לעזה-ז"ל.

ההחלטה לסגור את התיק העלתה גם את חמתו של המשורר נתן זך. הוא ביטא אותה בשיר מחאה סאטירי שחיבר נגד מזוז ופרסם אותו בעיתון הספרותי "עיתון 77". בין השאר כתב: "היועץ החצרוני מזוז, הוא אדם זול שנקנה בזוז, כאשר אפילו ההגדה החסכונית, דורשת תרי זוזי בשביל גדי"...

בהקבלה לשיר של נתן זך שהתבסס על 'חד גדיא' הרגיש מזוז ממש ש"אתא השוחט ושחט למלאך המוות"... הוא, שהיה רגיל להיות תמיד מהעולבים שאינם נעלבים, מוצא עצמו לפתע בציקלונו של מי שהוא הגדירו כ"משורר הנערץ עליו" שכך עולב בו.

בראיון, שפורסם עם מני מזוז ב'מוספחג' של מעריב בראש השנה האחרון, הוא מצא לנכון להתייחס בכאב לאותו שיר משפיל ולהזכירו בין כל שירי השבח שכתר לעצמו וכתרו לו העתונאים. הראיון עצמו, ובדומה גם הראיון שפורסם במקביל ב'הארץ', נכתב בנורמות תקשורתיות לא מקובלות, הלקוחות משיטת ה'רואה ואינו נראה' שאפיינה את מזוז בכל תקופת כהונתו. לאף אחד מהציטוטים הרבים שהופיעו בו לא הוצמדו מרכאות, כאילו היו שיחות רקע שלא ליחוס., אבל בכל מה שנגע לשיר של זך ניכר היה שהדבר היטב חרה לו והעיק עליו בכל שנות כהונתו. נורית גבאי כותבת הראיון ללא המרואיין ב'מעריב': "הוא מוכן באמת לקבל ביקורת, אבל מתקשה להבין מה גורם למשורר להשתלח בו כשאין לו מושג קלוש בדיני ראיות, או במשפטים בכלל"...

לקראת 'יום הכיפורים' תיגמלה אותה דורית גבאי את היועץ מזוז על ה"הראיון" המיוחד שהעניק לה. היא הוציאה מזך הצהרת סליחה וחרטה: "אני חוזר בי ומבקש את סליחתך. טעיתי ואני מצטער אם פגעתי בך. היית היועץ הטוב ביותר שיכול להיות בתקופה נוראה כזו" – היא מצטטת את המשורר, הפעם, לעומת הראיון עם מזוז, בתוך מרכאות. "אני משורר" – הסביר זך - "ומשוררים כותבים מאיזו אינטואיציה, רגש, לעיתים מתחושת כעס. מניעים של קורבן".

עכשיו יכול מזוז לזקוף לעצמו עוד מישהו שאותו הביס והכניע – הפעם מתחום השירה. אבל על השתפכות הנפש והפיוט שהם ביטויי השירה,שאותם הוא מכיר, על פי מה שהוא מספר בראיון, מבית אבא, הוא הרי כבר ויתר בגיל 11 כשהחליט להפסיק להאמין, ולכן, הוא עצמו, לעומת המשורר זך, לא מוצא לנכון להתחרט או לבקש סליחה, על שום דבר, כלום, שעשה בכל שנות כהונתו כיועץ משפטי לממשלה. לשאלה האם הוא מצטער על החלטה כל שהיא שקיבל? הוא משיב ב"לא" פסקני ושוב ללא מרכאות. דורית גבאי: "זו היתה תקופה מאד אינטנסיבית מבחינתו, לא יום, לא לילה, לא חג. עבד שבעה ימים בשבוע, 350 יום בשנה. לחופשה יצא לכל היותר ליומיים אבל נהנה כמעט מכל רגע בתפקיד".

מי שעובד 350 יום בשנה, שבעה ימים בשבוע, ללא יום ולילה וללא חג, לא פלא שגם 'יום הכיפורים' לא מדבר אליו. אז למה שיתחרט על משהו?

להתפלל עם העבריינים

טלי פרקש ערכה ב-ynet שיחה מאלפת לקראת יום כיפור, עם הרב יהודה יקותיאל ויזנר, רב שירות בתי הסוהר, שיתפלל גם השנה ביום כיפור עם העבריינים. בעוד שכל אחד מאיתנו, שאינו מתפלל בין הסורגים, חייב בכל זאת לקבל היתר מיוחד "על דעת המקום ועל דעת הקהל" להתפלל עם העבריינים, הוא, לא ממתין להיתר. זה פשוט התפקיד שלו.

הרב ויזנר היה בתקופת פינוי גוש קטיף, שבה כיהן כרב פיקוד המרכז בצה"ל בדרגת סגן אלוף, מ'מסומני' הימין. לעומת הרב הראשי לצה"ל דאז, תא"ל ישראל וייס, שנותר עם הטראומה ובלי תפקיד ההולם את מעמדו, והמערכת התייחסה אליו כאל ה'כושי' שעשה את שלו, הוא דווקא תוגמל עם פרישתו ומונה לתפקיד רב השב"ס. כידוע, מדובר באחת מהקהילות הגדולות בישראל עליה נמנים גם בעלי שם רבים, שבוודאי יקנו את 'מפטיר יונה' במחיר מפולפל ביותר.

בין מפוני גוש קטיף יש עדיין, גם אחרי שעברו כבר יותר משלושה ימי כיפורים שנועדו לסליחה, רבים שלא סלחו לו. אלה אומרים שהתפקיד הזה הוא, בעצם, ביצוע 'עבודות שירות' שנגזרו עליו משמים, והוא ממלא אותם, ככל אסיר אחר, בתוך כותלי הכלא. אבל הוא עצמו דווקא 'אסיר תודה' על תפקידו. "אם אתה מגיע לאנשים כאלה מלמעלה, מסתכל עליהם כעל אשפה, הם הפושעים ואתה הרב הצדיק, זה בלתי אפשרי ליצור שינוי אמיתי... זה גם מאוד קשה להסתכל לבן אדם בעיניים בסיטואציה כזו. לכן אני לרוב מעדיף שלא לדעת על מה הוא 'יושב' ככה יותר קל להתקרב" - הוא מתאר את משנת עבודתו.

הרב ויזנר מודע לכך שרבים מהאסירים 'מתיהדים' וכיפורים הוא כפורים אצלם. "אני מכיר את התופעה של העבריינים שמגיעים לדיונים בבתי המשפט עם כיפה על הראש ומשתמשים בזה ככסות לטשטש פשעים. אבל לצד המתחזים יש גם כאלה שמצאו את דרכם ואלוקיהם בכלא. לא ביום יומיים, חודש חודשיים של דיון, אלה בהתמדה, בתהליך של שנים. אמונה מסתבר, היא אחת הדרכים היעילות להרחיק אדם מהפשע".

מסקנה: כדי לשוב בתשובה שלימה בתוך הכלא ולהימנות על 'שבי הפשע' ממש, לא מספיק לשהות בין כותליו כמה חודשים, או אפילו שנה וחצי, צריך להיות שם מספר שנים. אז אולי לזה בכלל התכוון השופט אדמונד לוי, ואנו צריכים לבקש גם את סליחתו על שחשדנו בו במה שאין בו.
אולי.

הרב ויזנר מספר בשיחה הקצרה עם פרקש על וידויים וסליחות נוגעים ללב שמתרחשים רק בכלא: "רוצח סיפר לי פעם שהוא מודה יום יום על כך שהנרצח לא מגיע אליו בחלום. הוא אמר בכנות שהוא לא היה עומד בזה. מדובר באדם שבור ומיוסר, שמתחרט על מעשיו חרטה גמורה. לפני שבוע, הצלחנו להתיר שתי מסורבות גט מבעלים שמרצים את עונשם בכלא. אחד מהם, לפני מעמד הגט, פנה לאשתו וביקש את סליחתה על כל הפגיעות שפגע בה. זה היה כל-כך אמיתי, אף עין בחדר, כולל של הסוהרים, לא נשארה יבשה. אני לא דן את הקורבנות שאין להם לרוב את היכולת האמיתית לסלוח. אבל אנחנו כחברה חייבים לסלוח".

ומעכשיו מה שהוא אומר יכול להישמע גם כ'וידוי' אישי שלו: "אני מאמין באמונה שלמה שלכל אדם יש תיקון. כתוב ששערי תשובה לעולם לא ננעלים, אני לא בטוח שאנחנו שמבקשים סליחה ראויים למחילה, אם אנחנו לא מסוגלים לסלוח לאחר...כולם חוטאים מי יותר ומי פחות. בבוקר, כשאני מסדר את התפילין עם המראה, אני מסתכל על עצמי ושואל איפה אני? ומה עשיתי שלא היה בסדר? מה בי צריך תיקון? כל אדם חייב להסתכל בעצמו פנימה ובטוח שימצא אי אלו נקודות בהם הוא 'מעגל פינות', פגמים שראוי לבקש סליחה עליהם".

אז מפוני גוש קטיף, אולי באמת הגיע הזמן לומר "סלחתי"?

אין כפרה לרמת אביב

אחרי שנקלט בעין המצלמה כשכיפה לבנה גדולה לראשו, כותב אות בספר התורה של חב"ד שנכתב לציון 100 שנה לתל אביב, התפנה ראש עיריית תל אביב רון חולדאי לעשות "תשובת המשקל", במרכאות כפולות, וכדי להרגיע את משטמי הדת בעירו הורה שלא לאפשר לקיים השנה את מנהג הכפרות ברמת אביב.

מקומון 'ידיעות' בתל אביב מדווח שדווקא בערב יום הכיפורים "ראש עיריית ת"א החליט להתערב לראשונה במאבק בין הדתיים והחילונים בשכונה".

מדי שנה היו מגיעים תושבי שכונת רמת אביב למרכז מילמן ברחוב טאגור בשכונה, וחסידי חב"ד היו מזכים אותם במנהג ה'כפרות'. אבל השנה באו תגרני ומיתגרי רחוב טאגור ובאמצעות חבר מועצת העיר עו"ד ראובן לדיאנסקי מ'תן לחיות לחיות' דרשו מחולדאי לאסור את עריכת ה'כפרות' והוא נענה, וחושב שמעתה הם הלכו לחיים טובים ארוכים ולשלום, ויעזבו אותו לנפשו...

על פי העיתון הם טענו באזני ראש העיר, כי "התרנגולות שמשמשות כקורבן כפרות מוחזקות בטרם עריכת הטקס האכזרי בתנאים קשים ביותר, ולעיתים במשך ימים שלמים ללא מים ומזון. בסופו של תהליך ההתעללות המתמשך נשחטים העופות באופן ברוטאלי, קבל עם ועדה ולעיתים אף בפני ילדים קטנים".

כשהתיאור הזה מותאם באותה שכונה לא לתרנגולים כמנהג אבותינו בערבי יום הכיפורים, אלא ליהודים כמנהג צוררנו בכל ימות השנה, אין פוצה פה ומצפצף. אצל המשטינים האלה, כשמדובר ביהודים שומרי תורה ומצוות, אפילו הסיסמה הנבובה 'תן לחיות לחיות' הופכת לחשובה יותר מ'תן לחיים לחיות'. עכשיו גם חולדאי תפס צד, כשמנע כפרה משכונת רמת אביב בעירו.

תנו לנו רק לבדוק אם אותו חולדאי לא כתב בספר התורה את האות בדיוק בפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם"...

העיתונאי שהתבולל מכנה את היהודים 'גזענים'

עד לפני כחצי שנה קראו לו איתמר בן כנען - סופר ועיתונאי לעת מצוא, גס לשון וולגרי, עם מצבי רוח משתנים, שהיו בהם גם רגעים של התפכחות יהודית.

בערב יום כיפור אוהבים להגדיר אנשים מהסוג הזה כ'נשמה תועה'.

ביום בהיר אחד הוא החל לחתום את כתבותיו בשם איתמר הנדלסמן-סמית. לא שם עט, אלא שם אישי ממש. תחילה ייחסנו זאת לעוד ביטוי של תעות נפש המוזאיקה שבו, עד שהתחוורה לנו האמת המרה - העיתונאי איתמר בן כנען התבולל השנה ונשא במודע נוכריה בריטית, או כפי שגם הוא קורא לה 'שיקסע'. בעקבות המרת עמו, המיר גם את שמו לאיתמר הנדלסמן-סמית.

ערב יום הכיפורים הוא מפרסם בעיתון 'העיר' הצפונבוני של תל-אביב סיפור אמיתי מהחיים, שבו הוא סונט בדודו, ראש ישיבה ידוע בבני ברק שאצלו גדל כבן, על שהוכיח אותו בשל התבוללותו לתיאבון. במקום להכות על חטא שחטא, אולי ב"תמהון לבב", הוא בחר בנוסף לקלון שהביא על משפחתו, להציג ברבים את היהדות כ'גזענית', והכל רק משום שדודו שינן באוזניו את הפסוק "לא תיקח אישה...מבנות כנען".

בציטוטים שנביא כאן, ממה שהוא קורא לו בעיתון "ספיישל לסוכות", לא נזכיר, כמובן, את שמו של הדוד ראש הישיבה, מפני כבודו.

לקוראיו הוא מספר כי בחג הסוכות שעבר ישב בסוכתו של הדוד, אח אמו. "דודי הוא אדם עני, 12 ילדים ושלושה נכדים, הוא מתפרנס כראש ישיבה (כאן הוא מזכיר גם את שם הישיבה) בדוחק ומקיים את משפחתו בצנעה. אין לו כסף אפילו לסוכה של ממש. יש לו חדר אחורי ובו מרפסת מלבנית צרה וארוכה, שהופכת בחג הסוכות למעין סוכה בילט-אין, אבל דודי אומר שהיא כשרה על פי הלכותיו המחמירות של החזון אי"ש".

את ג'וליה, ארוסתו, הוא לא הביא עמו לסוכה. "בטלפון, לפני שהגענו, טרח הדוד להתריע בפני אמי שלא אבוא עם ה'שיקסע'" והוא נשמע לו. יפה מצדו, לא? אבל מכאן בעצם התחילה תסמונת 'גולדסטון' של 'הנדלסמן', רצופה האשמות על גזענות יהודית ושנאת זרים.

'הנדלסמן-סמית' מספר בערגה על משפחתו שאת כבודה חילל. סבו וסבתו היו יהודים מאמינים, שבכל שאלה היו פונים אל האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור. "האדמו"ר החזיר אליהם את עטרתו של המושג 'הנסיעה אל האדמו"ר' שאותו הכירו עד השואה. סבתו היתה נוסעת אל האדמו"ר אפילו כאשר היה נופש בחיפה, אם היתה לה שאלה כלשהי. אמו כבר פנתה בצעירותה אל העולם החילוני, ואילו דודו 'חזר בתשובה', על פי הגדרות ה'פלעמעניק' הסורר, ונעשה ליטאי "מהזרם החזונישניקי המחמיר".

חבל רק, שעל המקרה הכואב שלו כבר לא יכלה הסבתא ללכת ולהיוועץ ב'בית ישראל' זצ"ל.
"גדלתי אצל דודי והיו לנו יחסים יוצאי דופן" - מתוודה בן כנען, "הנדלסמן סמית" - "למען האמת לא פעם הוא שימש לי תחליף אב (אבא שלי לא תמיד היה בסביבה) ולדעתי עד שנולד וגדל בנו הראשון, אחרי חמש בנות, שימשתי לו תחליף בן. בילדותי ובנערותי העברתי אצלו את רוב החגים, עם או בלי ההורים שלי. סוכות ופסח היו האהובים עלי ביותר. בשמחת תורה היינו הולכים לבית כנסת וחוזרים לפנות בוקר, אחרי שרקדנו, כשהוא נושא אותי על כפותיו במשך כל הלילה. תמיד ראיתי הן בחכמתו והן בכוחו הפיזי, המגינים שלי. הוא יהודי גבוה, כמעט מטר ותשעים, גדל גוף אבל לא שמן, בכושר גופני מעולה ויש לו חזות די מאיימת כשהוא רוצה. יש לו קול בס עמוק, זקן שחור-אפרפר ארוך ומדובלל, ופיאות סוררות שהוא מותח מאחורי אזניו הגדולות האפרקסיות. בשנים האחרונות לבושיו נעשו יותר ויותר מחמירים – טלית קטן מעל החולצה כמנהג החזון אי"שניקים ומעיל ארוך וכהה. גם פניו הטובות לבשו ארשת מחמירה".

כל המראה המרשים הזה, הערכה המבצבצת מבין שורות התיאור, ואפילו מה שהוא מכנה בלשונו ה'ספרותית' "כוחו הפיזי המגן שלי" לא עמדו לו, לדודו ראש הישיבה, מהרגע שניסה למנוע מאיתמר את ההתפקרות והמרת העם היהודי ב'שיקסע' הנוכריה.

"אתה לא יכול להתחתן איתה. אתה עושה טעות, זו הישמדות" - אמר לו על פי התיאור שלו והוסיף : "הילדים שלך לא יהיו יהודים...היא גם תעזוב אותך מתישהו. אי אפשר לסמוך על הגויים". דברי שכנוע מתוך כאב הבאים רק לכבוש את הלב מחדש, אבל איתמר בן כנען לוקח אותם במודע רחוק מאוד, למחוזות של גולדסטון מדו"ח האו"ם שגם מוצאו הוא, כידוע, יהודי: "אם אחד הדודים של ג'וליה היה אומר לה שאסור לה להביא אליו הביתה 'יהודון' ושאסור לה להתחתן עם 'יהודון' היינו אומרים שהוא אנטישמי. שהוא נאצי. למה לנו מותר להתנהג ככה?" - הוא שואל בכתבה שלו, המתפרסמת דווקא ערב יום הכיפורים, בקטרוג מתריס.

"אין לי דודים אחרים ועכשיו הדוד היחיד שהיה לי ניתק את יחסיו איתי" - הוא כותב לקוראיו בלשון שנועדה לסחוט רחמנות.

בהמשך מאמרו מגלה בן כנען-"הנדלסמן" שלא רק הדוד, ראש הישיבה האוהב, הוא 'גזען' יהודי נאלח בעיניו, אלא גם ה'סוכנות היהודית', זו שהרפורמים השתלטו עליה, אוחזת בדעתו. יתכן אפילו שאת הקמפיין האחרון שלה נגד התבוללות כתב ה...דוד-ראש הישיבה. "כשראיתי את קמפיין 'אבודים' של הסוכנות היהודית, זה שטען שיהודי מתבולל הוא אבוד ושאם אתה מכיר יהודי כזה תודיע לנו, כעסתי. הנה גם ישראל החילונית הולכת בעקבות ה'גזע'...

"ג'וליה ואני חיים עכשיו בבריטניה. היא לא משלמת מסים בארץ ולא חושבת להתגייר...בואו נפסיק להעמיד פנים: זו לא הדת שלנו שעוותה לכדי גזענות, זה אנחנו היהודים המודרניים, החילוניים, הישראלים שאימצנו את הגזענות הזו".

זהו, בסופו של דבר, נחלצנו מן המקטרג. לא אנחנו , החרדים, אשמים ב'גזענות' שהוא מייחס ליהודים, אפילו לא הדוד ראש הישיבה אלא היהודים החילוניים-המודרניים. אנחנו כבר יכולים, גם על פי הנדלסמן, להיכנס טהורים ליום הקדוש...

שעת רחמים ועת רצון

נחמיה שטרסלר, ה'כלכלי' של 'הארץ', הוא מהעיתונאים שאינם בוחלים להפגין את עוינותם כלפי הציבור החרדי, בכל הזדמנות המזדמנת לפניו, ואם היא אינה מזדמנת - הוא מזמן אותה בצורה מלאכותית ומעושה.

הלילה, עם הזזת השעון בשעה, וכניסת 'שעון חורף' לתוקפו, הוא יכל לקנות עולמו באותה שעה אחת אם רק היה מתאפק, לפחות בערב יום הכיפורים, מלהשתלח בהשתלחות שלוחת רסן שהוא רגיל בה, נגד הציבור החרדי. אבל הוא, משום מה, העדיף שלא לשנות, גם היום, ממנהגו, ושוב איבד מעצורים כשהאיבה משתלטת עליו.

שטרסלר מאשים את החרדים, האחראים לדבריו לקיצור שעון הקיץ ב-35 ימים, כדי שמחר יסתיים הצום מוקדם יותר בשעה, בהפסד של עשרות מיליוני שקל לקופת המדינה, ובנוסף בשורה של מעשים לא שקולים ולא אחראיים - "הפסד של חשמל ותפוקה, שעות העבודה יהיו נוחות פחות, שעות התאורה ומיזוג האוויר ארוכות יותר, כי מהשבוע הבא כשנקום בבוקר לעבודה, השמש כבר תעמוד גבוה בשמים, וכשנחזור הביתה הערב כבר ירד".

ואנחנו לא ידענו כלל ש'עבודה' שכל מהותה היא תיעוב חרדים, מתחילה עם 'שמש במרכז השמים' ואורכת כל-כך הרבה זמן...

סיבוב מחוגי שעונו של שטרסלר כל-כך השפיע עליו, עד שמשהו הסתובב איתם גם במוחו, והוא מוכן אפילו היום להאשים את הח"כים הדתיים בהתעלמות מנפגעים ומשפיכות דמים. "לחברי הכנסת החרדים והדתיים גם לא איכפת, כנראה, שהחשיכה המוקדמת גורמת לתאונות דרכים רבות יותר וליותר נפגעים" - הוא כותב בטפשות פה ובעזות מצח.

ואחרי כל זה הוא עוד חוטא גם בלצון: "אנו מצווים היום בעיצומם של הימים הנוראים שבהם צריכים לבקש סליחה מהמקום וגם אדם מחברו, כך שיש כאן הזדמנות לעסקני הכנסת לבקש סליחה מעם ישראל, להכיר בטעותם ולבטל את שיגעון קיצור שעון הקיץ".

אם שטרסלר לא ניצל את השעה הנוספת שניתנה לו הבוקר כדי לקנות את עולמו בשעה, אנחנו ננצל אותה לבקש שתהא זו שעת רחמים עליו וגם עלינו ועת רצון מלפניך...

ושתהיה לכולנו גמר חתימה טובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!