האבא שלי, האדמו"ר מלעלוב • מיוחד

כאחד מני רבבות שצעדו אחר מיטתו של הרבי מלעלוב זצוק"ל בראש מורכן ובעיניים דומעות, שכן הצלחתי למרות המחנק להוציא כמה דמעות, בשעה שתלמידו להבלחט"א הרה"צ ר' יצחק דוד גרוסמן שליט"א צעק בדמעות שליש בגמר כמה מזמורי תהלים: טאטע טאטע על מי נטשת את הצאן, בית מקדשינו נחרב... מי ימצא לנו מנוחה. או טאטע...

הסתלקות האדמו"ר מלעלוב זצוק"ל - סיקור מיוחד:

• אוי, מי ייתן לנו תמורתו • תמונות מניחום אבלים
• במוצאי מנוחה • סליחות אחרונות של האדמו"ר מלעלוב
• צדיקים במיתתן • וידאו ממסע ההלויה
• אף רבי שמעון לכול • ההלוויה בירושלים: סיקור דומע ותמונות מהלוויה בירושלים
• מבכים את השריפה • תמונות מהלוויה בבני ברק
• פרידת צדיקים מכפרת • הסיפור המופלא שהיה לשיחת-היום בגור
• אוי לה לספינה שאבד קברניטה • פתיתי קודש
• אחת ואחת, אחת ושתיים • יעקב נחומי עם גלריה מיוחדת מערב יום כיפור

לא צעדתי אחר עוד רבי שנסתלק מהעולם. רביים יש מספיק, ואני לא הולך לצערי ללוויות של כל הרביים.. צעדנו אחרי אבא שנחטף מאתנו בפתאומיות, מבלי שהכין את בניו לכך, אפילו לא רצה שנצטרך להתאמץ כדי להתפלל עליו, כשהוא על מטת חליו. בכל שנות חייו לא דרש מאתנו כלום כרבי, אלא מה שביקש היה רחמים כאבא, רחמו על עצמכם ותשמרו על עצמכם לא לדבר בבית הכנסת בשעת התפילה, היה אומר, ומוסיף בלשון תחנון של אב רחמן, כי הרי כתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. רק כדי שלא יהיה לכם צרות. וכך היה אומר לאלו שבאו לבקש רפואה לחולה כלשהו, שיקבלו על עצמם לא לזלזל בקדושת בית הכנסת בפרט כשהציבור מתפלל.

הכבוד שרחש לכל דבר שבקדושה: איה העט שיתחיל לשרטט? על ארון הקודש ציווה לחרוט את הפסוק וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ. שתיקה יפה בשעת התפילה. לא עבר מארון הקודש, גם אם עשרות פעמים ביום, מבלי שיטריח את עצמו לעלות את המדרגות כדי לנשק את הפרוכת. כל כולו שהבית מדרש יהיה נקי ומסודר, ולא בבזיון.

טאטע טאטע!! כמה לבות נשברים, אברכים ובחורים שהמקום לשפוך את לבם לכל כאב וצרה היה הרבי, כי אין להם אבא או אמא לשפוך לפניהם את צרת נפשם. והרבי היה להם לאבא. הרבי הקשיב, ולרבי היה את הדרך המתאימה למצוא את האנחת רווחה לאותו צרה או מכאוב, לא כי זה מילה או חיזוק של רבי, אלא הרבי הכניס את ליבו לצרת השני, יותר מאבא אמיתי. בפשטות כאב לו וחיפש למצוא את מה שהבעל צרה זקוק באותו זמן. והרבי לא עזב את אותו בעל צרה, עד שהיה בטוח שהכל בסדר איתו, ושהכל הסתדר אצלו.

לא ראה את עצמו רבי עד יומו האחרון, אלא מילא את תפקידו שגזרו עליו משמים. כולנו יודעים שהרבי ברח בפועל מלהיות רבי. הרבי הראשון ואולי האחרון בהיסטוריה שמפני שמץ של מחלוקת ברח מהרבנות, ותלמידיו לא עזבו אותו והמשיך להנהיגם ממקום אחר. אבל הכל בפשטות, כשלא הבין בכלל אף פעם מה זה המושג כבוד, למי דוחפים, למה דוחפים, ואם ראה אחד שנדחף על ידי מישהו היה מיד מקרבו אליו ומכבדו, עד שההוא בכלל התבייש מהכבוד שהרבי רוחש לו. אפילו שמצערים גוי הרבי לא יכל לראות. כשהיה בפולין וכמה מהחסידים גירשו את הצלמים, הרבי אמר לחסידים שיתנו להם לעשות את מלאכתם.

במאורעות שונות שאנשים עלו לרקוד על השולחן לפני הרבי, והרבה פעמים שהחסידים הורידו את האנשים הללו, וכשהרבי הבחין, קרא להם, נתן להם מהמאכלים שהיו לפניו, ואף יצא ממקומו עלה על השולחן לרקוד עמהם פן נפגעו מאיזה חסיד.

כרחם אב על בנים: אם ילד היה בוכה בקצה בית המדרש, הרבי מיד ניגש לראות מי הבוכה, ומיד מרגיעו ומבקש אם יש למישהו איזה ממתק כדי לתת לילד. פעם בריקוד המסורתי במוצ"ש, אחרי מלווה דמלכא, בניגון צווה ישועות יעקב היו דחיפות, ויצאתי מהמעגל עם ילדיי. הרבי מרחוק הבחין, וכשהתקרב ליד המקום שעמדתי, משך את ילדיי ואחזם בריקוד.

אוי טאטע, החיוך הפשטות, הלימוד זכות על בני ישראל, לחזק יהודי ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא, והיה מספר תמיד את סיפור זקינו הצדיק רבי דוד מלעלוב, על היהודי שהיה 'מוסר' וגנב ורדפו אחריו, ונכנס להסתתר בבית ר' דוד מלעלוב, אז הרבי עמד בדלת ולא הכניס את הרודפים ואמר להם: אצלי הוא בסדר, אצלי הוא לא יגנוב ולא ילשין. והרבי בחיוך ובמאור פניו היה מרמז שאסור לפגוע בשום יהודי.

רבנים ואדמו"רים יצאו מקנאה לא פעם, איך שבאמצע טיש, במעמד אלפים, הרבי עולה על השולחן ומחפש מישהו מסויים, וכל הציבור חשב שהרבי מחפש איזה רב או 'גדול', וראו את הרבי מושיט יד לאיזה בחור אומלל ושבור, ורוקד איתו אחוז בשערפי אש.

הפשטות של אדם גדול, אם בא מישהו לרבי להביא לו איזה ספר או כל דבר אחר במתנה, והרבי בתמימותו שואל: כמה זה עולה, אני רוצה לשלם על זה. והמביא עונה לרבי: זה במתנה לרבי, והרבי מתעקש: אבל זה עלה לך כסף...

וכמה שהרבי הודה על כל דבר. לא הכניס מאכל לפיו, מבלי לדעת מי עשה זאת, ולא כי הקפיד על ההכשר וכו'. על ההכשר סמך על הגבאים שלא יכשילו אותו, אלא צריך היה לדעת למי להודות, ומיד אחר שעשה ברכה והודה להקב"ה וטעם מהמאכל, עוד לפני שהמשיך באכילה, קרא למי שהביא את המאכל ונתן לו ולבניו מהמאכל והודה לו.

בבית המדרש אחרי התפילה, אם זה בשבתות וחגים, כשהיו עוברים לאחל 'גוט שבת', 'גוט יו"ט' - היה שואל לכל האורחים, גם לחסידים שבאו מעיר אחרת, האם יש להם איפה לאכול, ואם זה היה בחול וענו שכבר חוזרים לעירם, היה נותן דמי שליח מצוה, והיה אומר לעלות לביתו והוא נתן להם טעימה לדרך, או שולח עם משמשו.

פעם הייתי בשבת בצפת, ואחד המתפללים בבית מדרשו, עוד כשהיה בדירה מתחת לביתו, סיפר לרבי ביום שישי שבשבת בנו עולה לתורה. הרבי כנראה לא רצה להטריח את הרבנית (שמאוד מאוד הקפיד על כבודה כל חייו, ודאג כל הזמן למחסורה, והיתה תקופה שהרבנית לא היתה בקו הבריאות, אז הרבי לא עזב את בני ברק, גם בתקופות שהיה מגיע לצפת בגלל החום הנורא שהיה בבני ברק, ונשאר בבית כדי לדאוג לרבנית לכל מחסורה), שאל את הרבנית איך עושים קוגל אטריות.

הרבי עשה את מה שאמרה לו, רק כנראה לא אמרה לו לערבב ביחד את האיטריות והסוכר והפלפל וכו' היטב לפני הבישול. בשבת בבוקר אמר אחר התפילה לגבאי שיביא מהבית לקידוש את הקוגל. הציבור כבר הבין לבד שהרבי עשה בעצמו את הקוגל לכבוד העליה לתורה של אחד המתפללים, בגלל שהקוגל לא היה בכלל מעורבב, וכך בתמימות קירב כל יהודי, הוציא מכיסו מה שהיה לו לתת לנצרך שבא לבקש תרומה.

בעצמו ירד למכולת מתי שראה שחסר משהו בבית לרבנית, הוריד אוכל בעצמו לבחורים ששהו בצפת בבית המדרש, וגם בשנים עברו בבני-ברק.

הביטול שלו היה גם לכל אדם פשוט וגם לאדמו"רים, אפילו צעירים ממנו בהרבה שנים. כאשר ראו את זה בידידות הגדולה ששרתה בינו לבין יבלחט"א האדמו"ר מראחמסטרויקא שליט"א, כאשר היו ביחד בליזענסק כמה פעמים, והרבי ציווה לחכות בתפילת שמונה עשרה. וזכרונו פעם שהיו ביחד שבת בליזענסק והיה שם ציבור של כ-30 איש, והאדמו"רים אכלו ביחד עם הקהל. וכך ישבו שעה ארוכה בליל שבת בסעודת השבת עם הקהל, וכל אחד התבטל לפני השני, ורק כשהגיע הזמן לסיים את סעודת השבת, וכל הזמן הציבור התחיל את הניגונים כי שניהם לא רצו להיות אלו שמתנהגים באדמו"רות, וכך כל אחד לא רצה לסיים את הסעודה. כך ישבו כחמש שעות, עד שהציבור קלט ששניהם לא רוצים להיות זה שיסיים את הטיש, והציבור קם והתפזר - וכך הסתיים הטיש.

כמה כבוד ועשיה למען כבודם של הני צדיקי קדמאי אשר הנהיג את הנסיעות לקברי הצדיקים בראש וראשון בחג השבועות למעזיבוז, שם טמון אור החסידות רבינו הבעל שם טוב, ואצל זקינו מייסד שלשלת לעלוב, רבינו דוד מלעלוב שבפולין, אשר גילה את מקום מנוחותו, וערך שם בכל שנה הילולא ביום ז' שבט, וראו שם מופתים גלויים, ופעל למען כבודם של הצדיקים בכל מקום שהם, וגם בליזענסק כידוע. ולא ויתר על סעודה למען כל הצדיקים מדורות הקודמים, ותמיד היה בפיו סיפורי הצדיקים, כך בכל מוצאי שבת ישב שעות במלווה דמלכה וסיפר ושמע סיפורי צדיקים, והשריש בלב חסידיו אמונת צדיקים שאין לשער.

לא ארמה את עצמי ששרטטי אפילו קצה קצהו מדמותו של האבא הרחום כי לא אוכל, ולא נשאר מקום לרפאות את הכאב, אלא בשיר שהרבי היה רוקד ומפזז: "נאר אמונה נאר אמונה און בורא כל עולמים, טייערע אידען, האסט אמונה און בורא כל עולמים, וועט אייך גוט זיין אויף דער וועלט און אויף יענער וועלט" (תרגום: רק אמונה רק אמונה בבורא כל עולמים, יהודים יקרים, תחיו באמונה בבורא כל עולמים יהיה לכם טוב בעולם הזה ובעולם הבא).

לנו הרבי היה כאבא, ולרבי'ס שבדור הרבי היה רבי, דוגמא להראות איך רבי צריך להתנהג, ומה הדרישה בשמים מרבי איך להתנהג.

כמלאך ה' צבקות אחרי העבודה בערב יום הכיפורים ותפילת כל נדרי עלה בסערה השמים, כאשר קוב"ה ופמליותו משתעשעים בו, ואותנו עזב לאנחות, ומי יתן ורבינו יעתיר ממרומים על אלפי היתומים שהשאיר ללא רועה ומשען.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!