אף רבי שמעון לכול • סיקור וגלריה

כשהגענו לבית הכנסת של חסידי לעלוב בשכונת מאה שערים בירושלים בלילה הכי מר-ונמהר שלהם – גילינו שאין שם יגון, לא נראתה שם תוגה. מה ששלט בכיפה, היו הלם, תדהמה, זעזוע, חוסר יכולת לעכל את האבל התהומי שאין לו מרפא, שנחת בעיצומו של היום הקדוש על ראשה של חסידות לעלוב המעטירה. זה עלול להישמע שבלוני מדי, אבל זו היתה האווירה.

מספר שעות קודם לכן, הסתיימה תפילת יום הכיפורים בהיכל בית הכנסת הירושלמי הותיק של חסידי לעלוב. לכל אורך היום, התנהלו התפילות בבית המדרש כסדרן. איש לא חש ביתמות שפשטה. איש לא שיער שבליל היום הקדוש עלה הרבי לגנזי מרומים. אף אחד לא ניחש את בשורת האיוב העתידה לנחות כאן עם צאת החג.

שליח הציבור שהתפלל את תפילת הנעילה לפני העמוד היה הסופר ר' יאיר וינשטוק, הנמנה על חשובי החסידות בירושלים. לאחר שסיים את תפילת הנעילה קרא לו מאן דהו החוצה בדחיפות.

"יש לי בשורה לא טובה," אמר מבשר הרעות. "דער רב'ה איז נישט דא" (הרבי איננו). במילים המצמררות האלו בחר איש הבשורה להנחית את המכה.

בחלוף שעות בודדות, התאספו המונים, שאינם מצליחים לעכל את הבשורה, לבית המדרש הקטן של החסידות. צעירים וזקנים, בני תשחורת ובעלי שיבה, כולם עמדו שם, בבית המדרש עטוי הוד הקדומים של חסידי לעלוב בירושלים. אותם כתלים שראו את אדמו"רי השושלת הקודמים בעבודת קודשם, עמדו הערב להתפקע מהמאסה האנושית האדירה, ולא פחות מכך - מעוצמת הכאב, שאיש לא ידע להיכן להוליכו.

שום דבר לא הכין את חסידי לעלוב למאורע שהשחיר את לובן היום הקדוש. הכול היה שגרתי, מרומם, עולץ. בערב יום הכיפורים חילק הרבי פרוסות עוגת דבש (גלריית תמונות מהמעמד – באתר). לאחר מכן ניגש אל עמוד התפילה והתחטא לפני אביו שבשמים בתפילת 'כל נדרי'. לאחר תפילת ערבית, לא עמדו לו כוחותיו. האראלים ניצחו את המצוקים, ויצאה נשמתו בטהרה ביום סליחת העוון. ללמדך שמיתת צדיקים מכפרת על עם ישראל.

ואת כל התחושות הנוגות האלה יכולת לראות במהלך שעות ההמתנה לבוא המיטה, לאורך הצעידה הרגלית עד להר הזיתים, ובעת מעמד הקבורה מרטיט הנימים. תחושה של הלם שאין לו סוף. תימהון-לבב מהסוג שבאותו יום התוודה עם ישראל על קיומו. על מה עשה ה' ככה לחסידות הזאת, מה חרי האף הגדול הזה. המילים האלה לא נאמרו, אבל נשמעו היטב. לא נזעקו, אבל קיבלו ביטוי עז, באמצעות שתיקה אילמת.

הפתאומיות שבה התרחש המאורע, לא הותיר מקום ליגון ולתוגה. רק לאנחות קצובות, ללא מילים, ללא אמירות.

אנשים מנסים ללקט שביבי אור, לשחזר פרקים מחייו של איש הפלאים, שיותר משהיה מנהיג לחסידיו, היה ידיד אמת לכל יהודי באשר הוא. מידת החסד שהיתה טבועה בדמו, היא שהפכה אותו לאדמו"ר של עם ישראל, שגם חסידי לעלוב נמנים על המסתופפים בצילו.

יכולת לראות את זה בדמות הספרדים שהליטו את פניהם בין ידיהם. יכולת לחזות בכך באמצעות הליטאים שהזילו דמעה מעיניהם. יכולת להבין את הדברים על ידי הצצה לפסיפס האנושי הרחב. כולם היו בניו.

הסיפורים זורמים בשטף. האחד מספר על ביקור במעונו של הרבי, במהלכו ניגש 'ר' שמעון לעלובע'ר' למטבח בכדי לחתוך ירקות ולהכין עבורו סלט. רעהו מספר שלא אחת רוקן האדמו"ר את כל מה שהיה בכיסו, בכדי להקל ממנו את עול הפרנסה.

וכך הולכים סיפורי המופת והחסד ונערמים. הם אינם כלים, רק מתרבים. צצה ועולה דמות פלאית בת דורנו, של 'רבי שמעון', שכדאי, מאוד כדאי, לסמוך עליו בשעת הדחק.

אבל השתיקה, השתיקה ההמונית המשותפת, ביטאה הכול. אין מילים, יש רק תמיהה אחת גדולה. חוסר יכולת להבין בכבשונו של עולם. תחושה של יתמות קולקטיבית. איש לא מדבר על יורש, אף אחד אינו מנסה לנחש את זהות ממלא המקום. הכול עסוקים בחור שנוצר, בחלל שנפער, במשענת ההמונית שנשברה.

תלולית עפר טרייה נותרה בשעת ליל מאוחרת בחלקת אדמו"רי בית לעלוב, מעל פסגת הר הזיתים. על התלולית היו הרבה דמעות. דמעות של עם ישראל. דמעות של המונים שיתומים היו ואין אב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!