בחדרי החדרים של דוד רוטנברג • ראיון חג

השעה שבה ניתנה הסכמתו של דוד זאב רוטנברג להתראיין, לראשונה מאז הקים את 'בחדרי חרדים' - היתה אחת השעות הנדירות בתולדותיה הסוערים של הבמה הציבורית התוססת והמשפיעה. מאז הקים את הפורום, לפני שבע וחצי שנים, הוא היה קנאי לפרטיותו, למרות שאת שמו ידעו כולם. אלמוני הוא לא היה מעולם - אבל פרטי חייו, האישיים והמקצועיים, לא פורטו מעל גבי כל במה שהיא. תמונתו לא התנוססה מעולם בשום מקום, ואם התפרסמה - יד מכוונת דאגה להעלימה בתוך דקות. אשכול בפורום שניסה לעסוק בחייו האישיים, צונזר ברבים מהמקרים. הוא לא כתב על עצמו, לא פירט על עיסוקיו, ובדרך-כלל אף לא דאג מעולם לספק הנמקות לכל הודעה שהוסרה, תגובה שצונזרה ושם משתמש שנחסם.

רבים ראו בו מעין מלך בעירו, השולט בממלכתו האישית שלטון ללא מיצרים. אישים פוליטיים, אנשי יחסי ציבור, מקדמי אישים ומכירות ובוחשים בקדירות ציבוריות, חפצו בקרבתו, ביקשו להתחכך עימו, ניסו לקרב את ליבו לאינטרסים אותם הם מייצגים, מתוך ידיעה שיחס טוב בפורום ובאתר שבהנהלתו, לעולם לא יזיק.

אבל כל אלה נהדפו. הוא לא נראה באירועים ציבוריים, לא הציג את פניו במקומות בהם עלול להתעורר עניין מסביב לזהותו, ונמנע מלהיראות בפורומים המוניים מחוץ לעולם הווירטואלי, הנחשב למבצרו הפרטי.

'דוד 10', הוא כינויו הנפוץ. על-שם הניק בו הוא משתמש בכותבו בפורום שבהנהלתו. 'וולווה', מכנים אותו מכריו הקרובים, עמיתיו מהעבר לעשייה העיתונאית, וצוות האתר העובד תחתיו בהווה.

הוא נעזר בתוכנת המסנג'ר, המשמש ככלי התקשורת העיקרי שלו. אנשי תקשורת רבים שומרים עימו על קשר יומיומי, נועצים בו ומבקשים את חוות דעתו. "וולווה אומר", נכתב מעל לכל הודעה שהוא מעביר בתוכנה להעברת מסרים מיידיים, לכל אחד ממאות אנשי הקשר שלו, וזו, ברוב המקרים, אמירה חדה וברורה.

עד לפני שנה וחצי, הוא התגורר בכפר חב"ד, בו גדל. כאשר נישא בשנית, עם אשת התקשורת שרה גל מהעיתון 'בקהילה', עקר לגור בעיר מודיעין עילית, היא קריית ספר. כחב"דניק יחיד בעיר המאוכלסת בליטאים, גררה נוכחותו עניין רב בקרב התושבים. "הנה דוד עשר", התלחשו אנשים מאחורי גבו.

הוא נמוך קומה מעט, שקט ועדין בהליכותיו. הוא בן 45. כתב וערך כ-20 ספרים, ותיפקד כעורך בכלי תקשורת שונים וחתום על הטובים והמרתקים שבמוספי החגים שיצאו-לאור בעיתונות החרדית. רבים מקרב עשרות אלפי הגולשים ב'בחדרי חרדים', מדמיינים אותו כבריון אלים וחסר עכבות, כתוצאה ממשטר ניהול קפדני שהוא מפעיל, הנראה לעיתים כנוקשה ובלתי מתחשב. בפועל, הוא עלול לרוץ אחרי אדם ששאל אותו באשר למיקום תחנת האוטובוסים המובילים מקריית ספר לבני-ברק - רק בשביל להוסיף לו שאם פספס את האוטובוס, בהמשך ישנה תחנה נוספת, עם קו נוסף.

הוא איש של עקרונות, אשר לא יסיט את עצמו מעקרונותיו כמלוא הנימה. הוא עשוי לנהל פולמוסים סביב הצורך החיוני בהסרת אשכול, החוב הדחוף לחסום משתמש, והאחריות הציבורית שבהעלאת נושא אל סדר היום הציבורי, כמו בהורדתו מעל סדר היום.

כאשר ביקשו עורכי מהדורות תקשורת כלליות לקיים עימו ראיונות מקיפים, בהיותו האיש העומד מאחורי הבמה הציבורית המשפיעה ביותר בציבוריות החרדית, הוא תמיד התחמק, והפנה את הפונים לעמית שהציב לצידו, הלא הוא הרב דוב פוברסקי, שמותג כפניו היפות והמוכרות של האתר 'בחדרי חרדים' והפורומים שלצדו. רוטנברג עצמו, לעולם לא ייחשף, לעולם לא ישבור את מעטה הפרטיות שבנה לעצמו, בעמל של שנים.

הניק מספר אחת

ערב חג הסוכות תש"ע, שבע וחצי שנים לאחר שהפורום החרדי הפופולארי 'בחדרי חרדים' עלה לראשונה לאוויר העולם (לחובבי הדיוק, הדבר קרה בתאריך כ"ב בטבת תשס"ב, 06.01.02) - נפל דבר. המעטה נשבר. נוצרו בו סדקים. הנכונות ניתנה לקיים עימו ראיון, ולהעלות כל נושא שהוא אל סדר היום. כאן, הסכים דוד להבטיח, לא יהיו צנזורים, לא יהיו מחיקות. מין עת-רצון כזו, שנפערה רגע לפני שעם ישראל יתכנס אל בין מחיצות הסוכה.

הראיון היה חושפני, אישי, וכלל אף שיחה ראשונה מסוגה על הכמוסים שבפרטי הביוגרפיה שלו. הוא לא היסס מלהשיב על שאלות.

בתוך משרד של ישיבה ברחוב הקבלן בהר נוף, שהרב דוב פוברסקי, עמיתו של דוד לניהול, הוא אחד מראשיה, התקיים הראיון התקדימי. בחוץ - המולת ההכנות לקראת החג. עם ישראל מתהלך ברחובות בלולביו ובהדסיו. בפנים - יושבים שניים שחוללו מהפכות חובקות ציבורים, ומדברים על עצמם, על חייהם המקצועיים ומה שמעבר להם. חדרי החדרים של מי שמנצחים על 'בחדרי חרדים', יצאו, לראשונה, לאור עולם.

שני מנהליו של הפורום שהספיק להפוך במרוצת הזמן לאתר האינטרנט החרדי המוכר והמשפיע ביותר ברשת, התכנסו אל סוכה אחת.

אם לא להתייחס לדברים המטלטלים שנאמרו בראיון - המפגש לכשעצמו, אינו מרגש יתר על המידה. היות וניתן למצוא את 'הני תרי צנתרי דדהבא', דוד רוטנברג ודוב פוברסקי, לעיתים מזומנות ברחובה של עיר, כשהם מלבנים סוגיות ציבוריות כאלה ואחרות, ודנים ביניהם בעניינים העומדים ברומו של הפורום והפורטל. המיוחד במפגש המתוקשר הזה, היא מטרת קיומו: סיכום של שבע שנות פעילות. מאזן מדוקדק של רווח מול הפסד, של תועלת מול החמצה, של הישגים מול גלי ביקורת שהלכו ונערמו עם השנים. ומלל לכול - חשיפת הפרטים העומדים מאחורי ניק מספר אחת.

הם דיברו על הכול. סיפרו על לידתו של הפורום, והתפתחותו לאתר. גילו את טיבם של היחסים המשותפים ביניהם, חזרו ליום בו פגש החב"דניק את הליטאי ויכרתו שניהם ברית, ואף התייחסו להתקפות החוזרות ונשנות כנגד מה שהם מנהלים ומייצגים.

לא קל להיות מנהלו של פורום 'בחדרי חרדים'. במרוצת שנות קיומו, מיצב הפורום את עצמו - או ליתר דיוק: מיצבו אותו רבבות גולשיו וכותביו - כבמה הציבורית הראשית של הציבור החרדי. כל נושא ציבורי, קל ככבד, קונצנזואלי כשנוי במחלוקת, מתנקז אליו. מאבקי גור ושלומי אמונים, קטטות ליצמן ופרוש, חילוקי הדעות בין אשכנזים לספרדים, בין ליטאים לחסידים, ובין כל אלו לבני הציונות הדתית ומנהיגיה - כל אלה מוצאים את דרכם לאשכולותיו הסוערים ועמוסי הצפיות של פורום-האב של פלטפורמת הפורומים 'בחדרי חרדים'.

מטבע הדברים, בכל אשכול יש מי שנפגע, שנעלב, ששמו לא יוצא נקי כאתרוג נטול חזזיות. דברים המתגלים בפורום, גוררים לא אחת סערה ציבורית ומטלטלים מערכות בציבור החרדי. תופעות הנחשפות בפורום מוצאות לעיתים את דרכן אל התקשורת הכללית, וכל אלה ממקמים את הפורום כפלטפורמה החרדית המרכזית. איש מקרב הבוחשים בקדירת העשייה הציבורית והתקשורתית, לא ירשה לעצמו לוותר על כניסה אל הפורום מדי חצי שעה בממוצע.

ועל כל זה הסכימו זוג המנהלים לדבר. בגילוי לב, בפתיחות תקדימית. הם לא חששו להכות על חטא כשהיה צריך, אך גם לא היססו לצאת כנגד ביקורות כאלו ואחרות שהם ספגו במרוצת השנים. ניכר שהם פיתחו עור של פיל. לא כזה המשתולל בחנות חרסינה, אבל בהחלט כזה שאינו נרתע מפני צעדים נועזים. במיוחד אמורים הדברים כלפי רוטנברג.

דוד, 'לונגען' קופץ לביקור

היתה זו הזדמנות מצוינת לתהות על קנקנם, להבין את מניעיהם, להיחשף לאתגרים העומדים בפניהם, לשמוע על המורכבות שבניהול האתר, על הרגישויות השונות, על רגעי המשבר ועל רגעי הסיפוק, במידה וישנם כאלה.

השניים העומדים מאחורי האתר, הם כאמור דוד רוטנברג (למכורים לפורום - 'דוד10', המכונה 'וולווה' בסביבתו הקרובה), ודוב פוברסקי (או 'לונגען' למכורים). כבר היה מי שכינה את הצמד: בערל'ה ו-וולעוול'ה.

במקורו, אמור היה המפגש הזה להניב ראיון משותף, דו-ראשי. אלא שבפועל, לאורך רוב השיחה המרתקת, נהג דוב פוברסקי יראת כבוד בעמיתו, מייסד הפורום, והעניק לו את רשות הדיבור באופן מלא. הוא עתיר תובנות, וולווה. יש לו ראייה מרחבית, יכולת ניתוח ייחודית, ונועזות לקרוא תיגר על מוסכמות. אלמלא תכונותיו אלו, מעולם לא היה מקים את 'בחדרי חרדים'. אם לא זווית חשיבתו שוברת הסטיגמות, הוא לא היה נוטש את עמדות העריכה העיתונאיות, לטובת ניהלו אתר אינטרנט, מרכזי ופופולארי ככל שיהיה.

ובגלל כל זה, מצא את עצמו פוברסקי-לונגען, כשהוא מאזין ברוב קשב לדברי עמיתו, זה שהביא אותו לשולחן הניהול, ונמנע מלהתערב בדבריו. רק מדי פעם, כאשר הוא חש צורך עז להתווכח עימו, הוא עשה זאת בקצרה. הוא הוקסם מתובנותיו של עמיתו, ולכן בחר לשמור על זכות השתיקה, או ליתר דיוק - על זכות ההאזנה לדברי חברו. ובכדי שלא יהיה הדבר קל בעיניכם, נציין כי יום ללא דיונים בלתי נגמרים בין השניים הינו יום חריג במיוחד.

במהלך שלוש שעות קיומו של הראיון, הוא הפך בעצם, ברבים מחלקיו, לראיון אישי גלוי-לב, בו מספר דוד זאב רוטנברג על עצמו, על חייו, על עיסוקיו השונים וגם על התמודדויותיו האישיים ביותר, שמעולם לא פורסמו בציבור.

• מתי נוצר ה'שידוך', המוזר למדי, ביניכם?

וולווה: "הכרנו זה את זה בשנה הראשונה או השניה להקמתו של 'בחדרי חרדים'".

דב: "זה היה בשנת תשס"ג".

וולווה: "מנהלי המשנה שעבדו אז לצידי, היו הניקים 'מאן_דאמר' ו'פראזניק'. 'מאן דאמר' היה עיתונאי ליטאי ידוע בעיתון ליטאי עוד יותר ידוע. יום אחד פונה אליי 'פראזניק' ואומר, שהוא עומד להגיע אליי לביקור עם מישהו נוסף. שאלתי מיהו האדם הנוסף, אבל הוא לא הסכים לגלות. רק זאת אמר, שהאורח הוא 'לונגען' מהפורום. ניסיתי שוב לגשש מיהו, בעצם, לונגען, אבל הוא לא הסכים לומר".

(בשלב הזה, דוב פוברסקי נחנק מצחוק).

"המנטאליות שלי היא בעלת אופי אמריקני", אומר רוטנברג. "חייתי בארצות-הברית מחצית מחיי הבוגרים. אני לא שואל שאלות. אני לא חטטן. אני גם לא מנסה לעלות על זהותם של ניקים, ומעולם לו שאלתי בעל ניק מי הוא במציאות, בדיוק כפי שלא שאלתי מכר מה הניק שלו בפורום.

"באותה מידה, אני גם לא מספר לאף אחד את מה שידוע לי באשר לזהותם של ניקים שחשפו בפניי את עצמם. לכן, כשראיתי שהם לא רוצים לגלות, לא שאלתי יותר. הוא הגיע, ביקר אותי, ישב איתי, מבלי שאדע את שמו, את זהותו ואת עיסוקו. רק לפני שהם עמדו לעזוב, אחרי שעה וחצי בערך, הוא אמר: קוראים לי דוב פוברסקי".

• באיזה שלב צירפת את דוב לניהול הפורום?

וולווה: "לא זוכר בדיוק. אולי כש'פראזניק' עזב?!".

דוב: "לא. זה היה כאשר היו לי טענות על הניהול. אמרתי לך את טענותיי, ואמרת: אם יש לך טענות בוא וכנס לנהל כך שלא יהיו לך תלונות, בבקשה, תבוא לעבוד בניהול".

וולווה: "עשיתי את זה עם הרבה אנשים. מי שהיו לו טענות, אמרתי לו: 'בא תנהל'. הרוב המכריע נסוג... כשכבר פעם לקחו על עצמם עוד שניים את ניהול הפורום, נוצרה אנרכיה, דרשו לסלק אותם בתוקף, ונקראתי חזרה לניהול".

דוב: "כשהגעתי עם 'פראזניק' לביתך, הייתי בטוח שאני הולך לגלות חב"דניק מגודל, שני מטר גובהו".

וולווה: "הרבה אנשים חושבים שאני בריון-קשקשים. לא פעם אני מחייך למראה ההלם שאנשים מפגינים כשהם רואים אותי. אני מודע לעובדה שיש פער עצום בין איך שאני משתקף מהכתיבה שלי ומהצורה שבה אני מנהל את הפורום - לאיך שאני נראה במציאות החוץ-וירטואלית. זו קצת בעיה שהמציאות תיחשף כעת. עדיף שימשיכו לחשוב שאני בריון אלים...

"בשלב מסוים", ממשיך וולווה, "'פראזניק' חדל להיות מעורב ולפעול, ודוב נכנס כמנהל. אני חושב שאנחנו משלימים אחד את השני. מצד אחד, אנחנו מגיעים מרקעים שונים לחלוטין, ולכאורה, לפי הסטיגמות החברתיות לא היינו אמורים לעבוד יחד. אבל אנחנו חברים טובים מאוד, משלימים אחד את השני. אנחנו מוכיחים שאפשר גם אחרת. יש לנו כל הזמן ויכוחים, אבל לא מריבות. הייתי אומר: דיונים. לא ויכוחים. הדיונים הם בדרך-כלל סביב אשכולות רגישים העולים לפורום".

• מי מצדד בדרך-כלל בהסרת אשכולות רגישים?

וולווה: "לרוב, דוב הרחום והחנון רוצה להוריד, ואני מתייחס לגופו של עניין. לדעתי, גם אם יש דברים בלתי נעימים, הם צריכים להופיע. בנושא הזה אנחנו מקיימים דיונים. משגעים לפעמים אחד את השני".

דוב: "אנחנו יכולים לפעמים לעקוץ האחד את השני. אבל בסופו של דבר אנחנו ידידי נפש. הסוד שלנו הוא, שאין לנו אמוציות. אנחנו עובדים עם שכל. גם עם המנכ"ל החילוני אנחנו מסתדרים היטב. יש בינינו פרגון וטוב לב. כל אחד נמצא בנישה שבה יש לו את הכישורים שלו, ואנחנו לא נוגעים האחד בשני. מתי שיש לנו ויכוח או דיון, דעת הרוב מכריעה".

חופש ביטוי? לא אצלנו

• מה עומד מאחורי הניקים 'דוד10' ו'לונגען'?

וולווה: "פשוט מאוד: חיפשתי ניק. ניסיתי דוד, וזה לא עבר. הניק דוד כבר תפוס במערכת. הוספתי את הספרה 10, וזה עבד. לא היתה בזה שום כוונה. משהו טכני לחלוטין".

דוב: "באותה תקופה למדתי כשלב בלימוד שו"ע יורה דעה, הלכות שחיטה, ומאחר שחיפשתי ניק שלא יזהה אותי ושלא יוכלו לדעת שזה קשור אליי, בחרתי את השם 'לונגען', ריאות. שזה קשור לתחום השחיטה. בתחילת הדרך כתבתי הרבה על נושאי השחיטה, בכדי להרחיק את האפשרות שמישהו יעשה לי 'אאוטינג'. אולי אם הייתי יכול, הייתי מחליף את הניק, כי הוא לא תואם את המציאות".

• באלו מצבים אתם מחליטים על הסרת אשכול?

וולווה: "הייתי שמח לספק הסברים לכל דורש, על כל אשכול שאני מוריד. בדרך-כלל, ברוב רובם של המקרים, זה קורה כאשר יש אשכול כפול. אנשים לא שמים לב, ופותחים אשכול חדש. אבל אנשים חייבים להבין, שמתוך לחץ הזמן העומד לרשותנו – אנחנו מטפלים באלף ואחת פניות – אי-אפשר להסביר לכל אחד למה ירד כל אשכול. בעקרון, חשוב שיבינו, לנו יש אינטרס בסיסי להשאיר כל אשכול...

"ישנם גם, כמובן, אשכולות שיורדים על רקע העובדה שהם מהווים פגיעה ברבנים וגדולי תורה, וישנם כאלה שהנושאים המלובנים בהם שנויים במחלוקת מעצם מהותם. במקרים האלה, זו החלטה אישית שלי. יכול להיות שאני טועה. למעשה, אני בטוח שבחלק מהמקרים טעיתי. אבל אני הוא הקובע בסופו של דבר, כי אני זה שמנהל את הפורום, ואני נוטל את האחריות על עצמי. לא כל דבר אני יכול להסביר או שיש לי זמן להסביר".

דוב: "אם יש משהו שמוביל אותי בצורת הניהול של הפורום, הרי שזה הרצון למנוע פגיעה ברבנים. אנחנו לא רוצים, וגם לא נאפשר, כל פגיעה ברבנים ובכלל שלא יגרם צער לאף יהודי. במקביל: אנחנו מאוד רוצים שיהיה חופש ביטוי, ושכל נושא שמציק יעלה לדיון. לפעמים שני הדברים מתנגשים זה בזה, וצריך לשקול דבר מול דבר. אנחנו בפירוש נועצים ברבנים ידועי-שם, שהם נר לרגלנו, בכל פעם כאשר יש צורך בכך".

וולווה: "אין אצלנו חופש ביטוי. זהו מושג חילוני. יש אצלנו אפשרות להביע דעה, להתבטא".

דוב: "המשקולת הזאת, של התורה, ההלכה, המצפון והערכים - היא שמנחה אותנו כל הזמן. צריך לחשוב אינספור פעמים ביום, איזה אשכול ראוי שיתפתח ואיזה ראוי לגדוע באיבו. זו משימה קשה ומורכבת, ולכן אני נועץ כל הזמן באנשים גדולים וידועים.

"בשנתיים האחרונות הובלנו מהפך בתחום", אומר פוברסקי. "מכיוון שהאתר כל-כך נחשף לציבור הרחב, הכפלנו את הפיקוח".

וולווה: "לפעמים אנחנו טועים. יש לנו מאות התלבטויות ביום, ולפעמים יש טעויות. ואם יש למישהו טענות, יכול להיות שהוא מאוד צודק".

דוב: "אבל צריך לזכור, שהאשמה הגדולה היא של הכותב, לא שלנו. אנחנו אולי טועים בשיקול הדעת, אבל לא אנחנו כתבנו את הדברים הבעייתיים".

וולווה: "דבר נוסף, מכיוון שהפורום צמח בצורה מטורפת, מגיעים יח"צנים ומנסים להשחיל ידיעות או מידע שיש לו אופי של יחסי-ציבור. אנחנו לא מאפשרים את זה. לאתר יש מחלקת שיווק. בבקשה, תפנו לשם. הפורום הוא מקום להבעת דעות, לא לשיווק".

• מה היה האשכול שהכי זעזע אתכם?

וולווה: "מאיזו בחינה? לא זכור לי משהו מיוחד. מה שמזעזע אותי אני מוריד... סתם, אני מתלוצץ. היו דברים שהפריעו לי, אבל לא משהו שבגללו לא ישנתי בלילה".

דוב: "בזיכרוני שמור מקרה של אשכול שזעזע אותי בצורה יוצאת-דופן: אני לא אפרט את נושא האשכול, אבל פנה אלי פעם בנו של אדם חרדי שעשה מעשה שלא ייעשה. הבן פנה אליי וסיפר מה הוא וילדיו, ואחיו ואחיותיו, חווים ומה עובר עליהם בעקבות אותו דיון סוער. הוא ואחיו כמו גם הנכדים לא קשורים למה שהאבא עשה, והם עוברים בגלל זה סבל בל יתואר. הפנייה הייתה מעומק הלב. אמיתית. היא שיקפה בצורה מצוינת את מה שעבר עליהם.

"נבהלתי. נבהלתי מהעוצמה של הפגיעה באנשים שאינם אשמים, למרות שהמעשה נעשה והיה ראוי לדיון. אמרתי לוולווה שאני לא יכול להמשיך בצורה הזאת. התווכחנו. האשכול ירד וחזר מספר פעמים. אני מוריד ווולווה מעלה. בסופו של יום, סיכמתי עם וולווה שאני מוכן לעזור בפורום, אבל קשה לי לשאת באחריות, בשעה שאני מקבל כאלה פניות. זה דבר ששבר אותי. ולכן סיכמנו שוולווה יהיה האחראי על הפורום, ואני אהיה עוזר".

המצפון? נקי לחלוטין

• את מה אתם רואים כהישג-ההישגים של הפורום?

דוב: "כשעולים לדיון נושאים שלא היו עולים בשום מסגרת אחרת, זה מבחינתי ההישג הכי גדול. ספרדים-אשכנזים, פרוש-ליצמן, וכן הלאה. הפורום מאפשר דו-שיח בהרבה נקודות החיכוך ובין קשת אנשים רחבה מאוד. זה מרחיב את האופקים לאנשים ממקומות שונים ומרקעים אחרים, שלא היו נפגשים מעולם. והפתיחות הזו נותנת המון לציבור החרדי ולגולשים. לצד זה, יש אנשים שבמקום לדבר ולהאזין, הם בוחרים לצעוק ולהכפיש. ועל זה אני מצר. אני משתדל לא לתת לתופעה הזו להתפתח.

"הדיון האמיתי משמח אותי", מוסיף פוברסקי. "יש לי סיפוק מכך שעולים לדיון נושאים כמו האפליות בסמינרים ובתי ספר, שזה עוול לראייתי. התורה אומרת 'לא תשנא את אחיך בלבבך', וזו פשוט שנאת חינם, כי אין ביטוי יותר מוצלח ל'חינם' כאשר מדובר בשנאה למי שנולד ברקע או צבע שונה".

• יש תלונות כי בפורום הזה נהרגים אנשים לא אחת...

וולווה: "אני לא גננת ואני לא קורא כל דבר. אין אפשרות טכנית כזו. אנחנו קבענו כללים, ואנחנו מצפים שאנשים יתנהלו לפי הכללים: לא להשמיץ, לא לפגוע, אלה הם הכללים הבסיסיים".

• אתה יכול לומר שהמצפון שלך נקי?

וולווה: "אני משתדל לעשות כמה שאני יכול, בכדי שהפורום יהיה כמה שיותר טוב".

• ישנם אנשים האומרים: אני לא מקנא בגיהינום של מי שעומד מאחורי 'בחדרי חרדים', שהרגיל את הציבור החרדי להיות באינטרנט...

וולווה: "אני לא מנהל את החיים שלי על פי מה שאנשים אומרים. יש לי כללים ואמות מידה, ואני שוקד כל הזמן בכדי שהפורום יהיה הכי ראוי שיכול להיות. ואתה יודע מה, אני גם לא מקנא בגיהינום של אותם אלה שלא מקנאים בגיהינום שלי..."

• מה דעתך על תופעת הניקים הכפולים?

וולווה: "אני יודע על כאלה שיש להם שני ניקים, ואני בחלק מהמקרים יודע את הסיבות מדוע הם נדרשו לשניים, וגם מאשר את זה. אבל בדרך-כלל אני מתנגד לתופעה".

• כמה ניקים יש לך?

"אחד. דוד 10".

• אתה לא משתמש בניקים אחרים?

וולווה: "ממש לא. אבל אני מבקש לפעמים מאנשים שיכתבו משהו, שיעלו נושא, באמצעות הניק שלהם, כי אם אכתוב בשמי, יתייחסו לגופו של כותב ולא לגופו של עניין, והמטרה שלי היא העניין. אבל זה לא קורה הרבה".

• יש תלונות ש'בחדרי חרדים' גורם לאברכים רבים להתמכרות. מספרים על מקרי גירושין אצל אנשים ש'התחתנו' עם 'בחדרי חרדים' ושכחו את האישה...

וולווה: "אני לא המחנך של הציבור החרדי. יצא לי לפגוש כמה אנשים, פוליטיקאים ורבנים, שאחרי שגילו מי משוחח איתם, באו בטענות על דברים, כאלה ואחרים, שהפורום גורם לאנשים. אני אומר כל הזמן: המורים וההורים של הגולשים נכשלו בחינוך, ואני לא אמור לתקן. אני לא גננת ולא מורה.

"אני מעניק פלטפורמה לאנשים, כדי שיוכלו להתבטא. אם יש בן אדם שאינו מחונך, אני ממש לא יכול לעשות כלום. אני מקסימום יכול לצנזר את דבריו, במקרה שזה נדרש. אתם חושבים שכל מה שנכתב בפורום מוצא חן בעיניי? אני יכול לספר לכם ששמונים אחוזים מהדברים שנכתבים, אינם מוצאים חן בעיניי.

"לגבי מי שמתמכר, אין לי מה לעשות בקשר לכך. זה עניינו. אבל תרשו לי להזכיר שהוא היה עלול להתמכר לאתרים שלא ראוי בכלל להיכנס אליהם... אם הוא כבר מכור - עדיף שיהיה מכור למשהו כשר".

• אתה רואה בפורום ובאתר 'בחדרי חרדים' אידיאל?

"אידיאל זו מילה גבוהה מדי. למען אידיאלים אנשים נהרגים. אני כן רואה בזה אתגר".

• איימו פעם על חייך?

"אני מקבל שלושה איומים ביום, בממוצע, לא כולל איומי בתביעה מעורכי דין. זה לא מזיז לי בכלל. אני מתייחס לגופו של עניין, לא לגופו של איום. אגב, האיומים נגדי לא התחילו עם הקמת האתר. כבר מתחילת דרכי בעיתונות, איימו עליי לא פעם ולא פעמיים".

אישור כתיבה? קצת סבלנות

"אני רוצה להזכיר לכם משהו", אומר וולווה. "אתר 'בחדרי חרדים' הוא מקום שנעשים בו הרבה מעשי חסד. מעבר לעובדה שאנשים שואלים, מתייעצים ונענים על ידי חבריהם - יש מאחורי הקלעים המון פעילות של חסד. לא פעם אפשר לראות שניקים שהיו מאוד מוכרים ופעילים, נעלמו פתאום. הסיבה לזה היא פשוטה: הם כתבו בפורום כי היתה להם בעיה. לא היתה להם עבודה, אז הם בילו בפורום. אני סידרתי להם עבודה, והיום אין להם זמן. זה הזמן להזכיר להם: תקפצו מדי פעם להגיד שלום. ואגב, זה גם דבר שגוזל ממני המון זמן. לפעמים אנשים אינם מבינים למה לא מתייחסים לפניות שלהם מיד. יש לנו המון עיסוקים מסביב לאתר. אנחנו נמצאים בשביל האנשים ולמענם. לכן, לפעמים גם קורה שאין לנו אפשרות להתייחס, כי אנו עסוקים בדבר חשוב הרבה יותר. מקווה שיסלחו לי על כך".

• הסחבת במתן אישורי הכתיבה היא אחת הטענות הכי נפוצות כלפי הפורום...

וולווה: "אני מודע לכך שישנם אנשים שאינם מבינים מדוע הם לא מקבלים אישור כתיבה. צריך להבין: מלבד אלפי הניקים שאושרו, ישנם עשרות אלפי צופים קבועים, ואני מדבר על נתונים בדוקים. יש עוד רבים שרוצים לקבל אישור כתיבה. בכל רגע נתון זורמות אל התיבה האישית של הניהול פניות מצד אנשים המבקשים אישור כתיבה. אנחנו מעסיקים אדם מיוחד המטפל בתחום הזה. הוא פועל לפי מנגנון מסוים שקבענו. אין לנו אפשרות להכניס את כולם.

"כרגע נמצאים בהמתנה קרוב ל-500 איש, ואני מדבר על אלה שלא התייאשו מלקבל... אם אני מאשר מחר את כולם, גמרתי את הפורום. תהיה אנרכיה. יש התנהלות מסוימת, וצריך להמתין בסבלנות. כל אחד צריך להבין שיחד איתו ממתינים עוד 500 אנשים. יש עוד מאות פורומים של נישות שונות שאנחנו מספקים. אפשר להתחיל שם. מצד שני, יש הרבה אנשים, שמיד אחרי שהם מקבלים אישור, הם מנצלים את זה בשביל להפיץ רוע, ומיד נחסמים. אני מתקשה להבין אותם".

• ר' דב, אתה מרבה לדבר על העוול שנעשה לספרדים המתדפקים על דלתות מוסדות החינוך. היית נותן לילדה שלך להתחתן עם ספרדי?

דב: "בעיקרון כן. מעשית לא. כי זה לא מתאים בפועל. כמו שעם חסיד לא מתאים שבתי תתחתן. אבל מבחינה עקרונית אין לי בעיה. אני יודע שציבורית זה לא מתאים, אבל הייתי שמח שזה ישתנה. אם התווית תשתנה, אני מוכן להיות החלוץ הראשון".

וולווה: "אני פטור מלענות על השאלה הזו. אין לי בנות"...

דוב: "אל תתחמק"...

כוכבים? כמה שיותר

• בשנה האחרונה נכנסו כוחות חדשים לאתר 'בחדרי חרדים'. ידידי שי איזנברג, שהיה גולש מן המניין, זוהה על ידך, והפך לכוכב של האתר. אתה לא מרגיש שאתה נדחק הצידה?

וולווה: "אני חייב לומר ששי איזנברג באמת הרים את האתר 'בחדרי חרדים', ויש לו חלק עצום בכך שהאתר הפך לכלי תקשורת מוביל כל-כך. גם לונגען - בשנה האחרונה הוא יצא לאור. עד אז לא ידעו מי זה לונגען. הקהל הרחב נחשף אליו רק בשנה האחרונה. אני דחפתי אותו לזה. אתם, הליטאים, מלאים חששות ותסביכים מה'מה יגידו ומה יאמרו'. אני, ברוך ה', משוחרר מזה. אני דחפתי אותו לצאת".

דוב: "פעם הגיע מישהו בא לחזון-איש, ושאל אותו, למה הבריסקער'ס כל הזמן חוששים? החזון איש השיב לו: זה כמו אנשים פחדנים שקמים בלילה לבדוק כל הזמן שהדלת נעולה. הבריסקע'ר שמע את זה ואמר: תגידו לחזון איש שאני קמתי בלילה כמה פעמים ומצאתי את הדלת פתוחה. זו התשובה לחששות..."

"בכל מקרה, אין לי שום בעיה עם אנשים שהופכים ל'כוכבים'", ממשיך רוטנברג. "במהלך חיי בעיתונות טיפחתי המון עיתונאים. אני יודע לזהות כישרונות, לפתח אותם ולדחוף אותם קדימה. רבים מהם ממלאים היום את התקשורת החרדית. זה מה שעשיתי עם דוב: גיליתי במה הוא טוב יותר, ועודדתי אותו לצאת להופיע, להתראיין וגם לראיין וכו'. היו לו בהתחלה התחלקויות קטנות מול ההתנהלות של כלי התקשורת, אבל כיום הוא הפך לדוברו הרהוט של האתר מעל כל במה.

"אותו דבר גם כתבי האתר, ובראשם שי. ההצלחה שלו - היא ההצלחה שלי. כשהוא בא, הוא היה טירון. אבל היום הוא כוכב. הוא פשוט כוכב! עיתונאים ותיקים אוכלים ביסלי לידו. אני שואב מזה הנאה אדירה. זה כמו ילד שלימדת ללכת או לנסוע על אופנים, ובסוף הוא עוקף אותך. זה משמח.

"תבין, אני מסתדר עם זה מצוין, כי אין לי תסביכים של אגו", אומר וולווה. "אני את שלי עשיתי. יש אמנם לי המון תוכניות, לעוד 50 שנה, אבל אף אחד לא בא על חשבוני, ואני מפרגן לכולם. לא היה אחד שבא אלי וביקש עצה ועזרה - ולא סייעתי לו. למרות שלפעמים זה פגע באינטרס האישי שלי. היו בעבר כמה עיתונאים שעבדו אצלי, שסיפרו לי על הצעות שיש להם מעיתונים אחרים, וכשזה היה לטובתם, לפי הבנתי הדלה, אמרתי להם לעבור. אפילו שנפגעתי מזה ברמה האישית, כי באותו רגע הפסדתי כתב שחשבתי שהוא טוב..."

• דוב, החשיפה הזו של השנה האחרונה פגעה בך או במשפחתך? איך ההתייחסות אליך ברחוב?
דוב: "החשיפה לא פגעה. יש כלפיי התייחסות מצוינת. אין לי שום בעיה גם עם המשפחה. אני משתייך למשפחה ליטאית מאוד חשובה, כידוע (הוא נכדו של הגר"ד פוברסקי זצ"ל, מראשי ישיבת פוניבז' - א"ו, ש"א).

• מתי ראיתם ש'בחדרי חרדים' תפס?

וולווה: "כבר בשנה הראשונה של הפורום פנה אלי מישהו, איש ציבור, וסיפר לי שהוא ישב בפגישה של עסקנים. ומישהו דיבר, ורצה להגיד על משהו שנעשה בחדרי חדרים, ואמר בטעות בחדרי חרדים. כולם נכנסו להיסטריה של צחוק. היה ברור שכולם יודעים במה מדובר. אז הבנתי שזה תפס".

למה אנשים מדברים בשקט?

• וולווה, אתה כבד שמיעה. מתי זה התחיל?

וולווה: "כשהייתי ילד, הייתי סולן במקהלה. היתה לי שמיעה אבסולוטית וקול של זמיר. יש תקליט מהופעה שלי בבנייני האומה. אני לא יודע בדיוק באיזה גיל זה קרה. אני משער שאחרי גיל 20. אז, באיזה שלב, החלה הידרדרות. הבחנתי במשהו מוזר: פתאום אנשים התחילו לדבר בשקט...

"תקף אותי וירוס באוזן הפנימית, שגורם לאיבוד השמיעה. אני לא אכנס כעת לכל ההסבר הרפואי, אבל זה מה שקרה בגדול. הווירוס גורם, לבד מאיבוד שמיעה, גם לסחרחורות וכאבי ראש נוראיים, לצד צפצופים איומים. ממש קונצרט בתוך הראש. הסחרחורות היו ברמה כזו שאתה בטוח שעוד רגע אתה מת. אחר-כך אתה מתרגל.

"כבר כמה שנים טובות שאני לא סובל מסחרחורות. אבל הצפצופים באוזניים עדיין באים לבקר מידי פעם. מתגעגעים אלי, כנראה. הצפצופים הם כאלה שאתה מתעורר מהם גם מתוך שינה עמוקה, כאילו מישהו צפצף לך עם חצוצרה באוזן.

"כשזה התחיל להתדרדר, התגוררתי אז בניו-יורק, הלכתי לרופאים. הם חשבו שאולי יש לי גידול בראש או משהו. שלחו אותי לעשרות בדיקות. כלום. לא גילו מה קורה. נברתי בספרות הרפואית, ואז עוד לא היה אינטרנט, עד שעליתי על המחלה. באתי לרופא, אמרתי לו: זה הסיפור. והוא אמר לי: בינגו. אתה צודק.

"הוא שלח אותי אל אחד הרופאים הכי גדולים בעולם בתחום, שהקליניקה שלו ממוקמת במנהטן. הרופא עשה לי בדיקה, והנחית את גזר הדין: אין מה לעשות. אין לנו שום אפשרות לטפל בזה. ואז הוא אמר: 'תצטרך עזרה'. לא הבנתי באותו רגע למה כוונתו. איזו עזרה? והוא ענה: יש מכשירי שמיעה שעוזרים...

"בשבילי, כאיש תקשורת, עבדתי אז כבר בעיתונות, זו היתה הנחתה של אלת בייסבול על הראש. כמו נהג מונית שהרגע נטלו ממנו את ידיו. יצאתי מהקליניקה. אני זוכר את זה עד היום, כאילו זה קרה לפני שעה. הקליניקה היתה ברחוב מספר 71 במנהטן. יצאתי החוצה, זה היה ליד בית-ספר. בדיוק באותה שעה זרמו החוצה מהשער מאות ילדים, ואני צועד ביניהם, וזולגות לי דמעות. באותו רגע הבנתי שהחיים שלי השתנו.

"כעת, יכולתי להמשיך לבכות עד היום. יש הרי אנשים שהפכו את המסכנות לדרך-חיים. אבל אני החלטתי להתמודד, בכל העוצמה ובנחישות. אף פעם לא ביקשתי עזרה או 'הנחה' מאף אחד. כשחזרתי להתגורר בארץ, אמרו לי, לך תבקש קצבת נכות, יש הרבה דברים שניתן לנצל. שום קצבאות. אין שום צידוק להיות לנטל על כתפי הציבור. שיתנו את הכסף למי שבאמת צריך".

• מאז, איך אתה מתקשר עם העולם?

"שוב, זו התדרדרות שמתפרסת על פני הרבה מאוד שנים. זה כמו חבל עבה, שמורכב מעשרות אלפי חוטים דקים, שכל יום חותכים כמה מהם, והחבל הולך ונחלש. אתה שואל איך אני מתקשר? מלבד הטכנולוגיה המדהימה שקיימת היום בתחום מכשירי השמיעה - עולם בדיוני ממש - בנושא הזה האינטרנט נכנס בצורה מושלמת לתמונה: יש תוכנת מסנג'ר, אס-אמסים וכל מיני פתרונות הטכנולוגיה, שעוזרים לי יפה מאוד להתנהל. אז נכון, אני כבר לא יכול להיות כתב השטח שהייתי, והייתי כתב שטח שעשה מאות כתבות, וגם את הזמרים החדשים שצצו בעשר השנים האחרונות אני לא ממש מכיר, אבל יש דברים אחרים בהם הכישרונות המבורכים שלי באים לידי ביטוי. בעריכה, למשל.

"חשוב לי להבהיר נקודה חשובה: יש המון אנשים שרע להם. סובלים מבעיות כאלה ואחרות. הם, ילדיהם או בני משפחותיהם. לעם ישראל, כולנו יודעים, הרי לא חסר צרות. ומתוך כל אלה, יש שבוחרים בייאוש או במסכנות או בהקרנת חוסר אונים. ואני סבור: כל אדם צריך לקחת את עצמו בידיים, ולנצל עד הסוף את מה שהקב"ה נתן לו. והוא העניק לנו המון. יש מוגבלות מסוימת? תתמודד. תמצא פיתרון. הוא קיים. זו הרי השליחות שלנו בעולם: לנצל את כל הכישרונות שלנו, אם זה בלימוד או בכל דבר אחר, למרות כל הקשיים.

"אני אישית, אולי לא שומע טוב, אבל מאוד קשוב לאנשים. אני מבחין בתופעה הזו כל הזמן: יש הרבה אנשים ששומעים מצוין, אבל ממש לא מקשיבים. לא מרוכזים בשיחות. מדברים אליהם, והם עסוקים עם הטלפון, עם מה שמתרחש מסביב, מרחפים. אני מקשיב ומפנים. ההתייחסות שלי לאנשים מאז היא שונה לגמרי. אני מסתכל על אנשים ברבדים הרבה יותר עמוקים. וגם הרבה יותר רגיש כלפי אנשים במצבים שונים".

האינטרנט? אחד מפלאי העולם שברא הקב"ה

• ערכת בעיתונים החרדיים. היית חוזר לעריכה בעיתונות?

וולווה: "היית רוצה לחזור לגן או ל'חיידר'? אלו היו תקופות טובות, אבל הן שייכות לעבר. אני איש של לצעוד קדימה כל הזמן. עבדתי כעיתונאי - בעיתונים בניו-יורק, הייתי אז גם 'סופר יום השישי בניו יורק' - אלה היו תקופות מעניינות אבל הן חלפו. התקופה של 'בקהילה' הייתה יפה מאוד. ב'משפחה', למרות התקופה הקצרה, גם היה נחמד. אבל צריך ללכת קדימה. אני נהנה מאוד ממה שאני עושה היום. אתר 'בחדרי חרדים' שינה את התקשורת החרדית.

"אנחנו עושים לשבועונים את מה שהם עשו ליומונים", מגדיר רוטנברג. "ואני מאד נהנה מזה. אני אוהב ליצור דברים חדשים. יצרתי את האתר החב"די COL, כשהאינטרנט היה בחיתוליו. הקמנו אז את האתר, והסתכלו עלי כתימהוני. אני זוכר שבהתחלה, היו לנו ב-COL 400 גולשים. לרוב האנשים לא היה אינטרנט. רוב הציבור לא ידע מה זה בכלל. עברו כמה חודשים, וזה הגיע ל-800 איש ביום. זה היה: וואוו.

"חצי שנה לאחר מכן, ב'כינוס השלוחים' של חב"ד בניו-יורק, ניגש אלי שליח מגרמניה וחיבק אותי. הוא אמר: היום אני מעודכן במה שקורה יותר מאבא שלי שגר בבני ברק. חיברת אותי לעולם. היום אנחנו עושים את זה באתר 'בחדרי חרדים' עבור כלל הציבור החרדי. לחרדים מכל העולם. תושב דרום אפריקה או ברזיל? יש את האתר בכדי לדעת מה קורה. הוא יודע טוב יותר מירושלמי שאינו מחובר, מה קורה".

• האינטרנט מוחרם, רשמית, בציבור החרדי. יש בו הרבה סכנות, והוא נאסר על-ידי הרבנים.

וולווה: "האינטרנט הוא אחד מפלאי העולם שברא הקב"ה בעולמו. אבל, הוא כמו רכב. יש תאונות ואנשים נהרגים. המונים נהרגים בתאונות. אז מה, לכן נאסור לנסוע על רכב? או שנשנן ונעשה הכל כדי להישמר ולהיזהר? האינטרנט הוא עובדה. הוא כאן, והוא כאן בשביל להישאר. אם אנחנו ניתן תוכן כשר, אנשים לא ילכו למקומות אחרים, בלתי רצויים. לאדם הממוצע, שעובד או לומד, או עובד ולומד, יש חצי שעה ביום לגלוש באינטרנט. אם אנחנו ניתן לו חומר מעניין ומרתק, זה יגמור לו את החצי שעה במהירות ואז הוא יהיה חייב לחזור לענייניו. לא יהיה לו זמן ללכת למקומות אחרים... זה החזון שלי".

• לראייתך, האינטרנט החרדי ימשיך להתפתח?

"כן. ואני שמח על כך. אנחנו החלוצים והראשונים – ואנחנו רק בתחילת הדרך - ואני שמח שזה קורה. אבל אני גם מצפה שהאינטרנט החרדי ישמור על נורמות של אמינות, של עיתונות עניינית, ולא משהו שמתחזה לעיתונות".

אלי, גולד ו'מוספים תורניים'

• בא נדבר על עיתונות. עיתון 'המבשר' ישרוד?

"אם יש לו ביקוש וקבוצת אנשים שמתעניינת בו, ואני משער שזה כך, הוא ישרוד. היו הרי טריגרים שגרמו לו לצאת-לאור. אני לא יודע מה מספר המנויים שלו. איני יודע אם כמות הפרסום שהוא מקבל יכולה להחזיק עיתון, אבל אין לי ספק, שבמידה כזאת או אחרת, הוא ישרוד. אין סיבה שלא. זו הרי עובדה שמאיר פרוש, הצליח לסחוף אחריו קהל. ברגע שעיתון 'המודיע' חדל להיות עיתון של כולם - וכשאתה מעלעל ב'המודיע', אתה מבחין מיד שאתה מחזיק ביד עיתון של חסידי גור, ולחסידי גור יש כמובן, שלא תהיה טעות, זכות לתפעל עיתון - כל מי שלא מצא ביטוי ב'המודיע' עבר ל'המבשר'. יחד עם זאת, שלא תהיה טעות, גם 'המבשר' הוא לא עיתון של כולם...

"מהנקודה הצרה של עולם העיתונות, אני שמח על הקמת 'המבשר', כי הם הוסיפו עוד משרות. כעת יש יותר תחרות, מה שעשה טוב לכל עובדי עיתונים אחרים. זה מחייב את המו"לים להתייחס אליהם יותר בכבוד".

• 'משפחה' מוביל את השבועונים החרדיים. בצדק?

"בשביל קהל היעד שהעיתון פונה אליו - עיתון 'משפחה' הוא עיתון מצוין. עבור הציבור החרדי, ברובו הגדול, עיתון הוא סוג של בידור. צריכים סיפור טוב, כתבה שמאפשרת פסק זמן מנטל החיים, והעיתון מגיש את זה שבוע אחרי שבוע. לא תמיד באותה רמה. אבל רואים שמשתדלים. אברימי רוזנטל, העורך של 'משפחה', עושה עבודה מצוינת. הוא כשרוני בצורה בלתי רגילה. מבריק.

"אנשים לא יודעים עד כמה התפקיד הזה קשה ותובעני. לגייס את הכותבים, למצוא נושאי כתיבה כל שבוע, לערוך את הכתבות. ערכתי את רוב הכותבים העובדים כיום בעיתונות החרדית. הציבור מקבל את המוצר המוגמר, הוא לא יודע שישנם כותבים שמביאים סיפורים טובים, אבל הכתיבה שלהם היא לא משהו. גם פה נכנס העורך לתמונה ועושה את המוצר הסופי. ל'משפחה' יש כמה מטובי הכישרונות בעיתונות החרדית, ולדעתי הבלתי נחשבת, הקורא מקבל תמורה מלאה ל-15 שקלים שהוא משלם.

• מה אתה קורא?

"אני אישית לא קורא כתבות, מחוסר זמן או חוסר עניין. אבל הנה סוד: אני מקפיד לקרוא את הקומיקס של אלי וגולד. זה הדבר הראשון, וברוב המקרים גם האחרון, שאני קורא ב'משפחה'. לצד זאת, בשבת, אני קורא את 'המוספים התורניים' של 'המודיע' ו'המבשר' ואת 'קולמוס' של 'משפחה'. יש לי ביקורת על הרמה, אני בהרבה מאוד מהמקרים יודע על חומר שהכותב פספס בנושא, אבל מסתדר עם מה שיש".

• 'יתד', אתה קורא?

"לא".

• בגלל שאתה חב"דניק?

"לא. מה זה קשור? אני פשוט לא מקבל אותו לביתי, אז לא יוצא לי לקרוא. הייתי עם ישראל פרידמן, עורך מוסף 'שבת קודש' באוקראינה. נוסעים שם שעות ממקום למקום, והוא נתן לי בדרך מוסף חג שערך. דפדפתי במוסף, וכדי להעביר את הזמן קראתי ועשיתי עריכה על הגיליון... אני חושב שהעיתון מוצג בצורה מאוד מיושנת ולא מושכת. כשמזדמן 'יתד' לידי אני קורא את מה שכותב אריה זיסמן, חברי מגיל הילדות, שאני מאוד אוהב. אם היו שולחים לי את העיתון, אני משער שהייתי מוצא מה לקרוא".

• איך חיים עם זה שגם האישה עובדת בעיתונות?

"יש לנו המון נושאי שיחה משותפים, מנתחים יחד את העיתונים. מי שמצוי בתחום יודע שזה תחום שמעניין את העוסקים בו גם מעבר לשעות עבודתם. אין לי מושג על מה היא כותבת כל שבוע, אלא אם כן אני מציע לה רעיון לכתבה. כמו שצינתי בתחילה, אני לא שואל על מה שלא אומרים לי, ואני רואה את התוצאות ביום חמישי, כמו כל עם ישראל, בעיתון 'בקהילה'. אם שואלים - אני מביע את דעתי.

"אני מבין היטב את העבודה שלה, מול מה היא מתמודדת, ויכול לעזור ולייעץ. מעניין לנו בסך הכל. אנחנו גם יכולים להתווכח, ומי שמכיר אותי יודע שאני גם לא מהסס לתת ביקורת. אבל הכל רק מתוך כוונה לעזור".

המוצלח, המשפיע והסמל

• מיהו, לדעתך, הפרשן הפוליטי הכי מוצלח בתקשורת החרדית?

"כל פרשן מתייחד במיוחדותו. יש אחד שהמקורות הטובים שלו הם רק במפלגה אחת, בעוד לשני יש מקורות טובים יותר במפלגה אחרת. השאלה שלדעתי צריכה להישאל היא: האם הם כותבים את מה שהם חושבים באמת ויודעים או לא? והתשובה, לצערי, שלילית. הם לא כותבים מה שהם חושבים באמת. והם יודעים הרבה-הרבה יותר ממה שהם מספרים לקוראים. אצל יעקב ריבלין מ'בקהילה', הפרשן החרדי הכי שנון, לפעמים ניתן לקרוא מה הוא חושב באמת. אבל רק בין השורות (או בסוגריים). בסך הכל, הוא הרי רוצה להמשיך להגיע אל בית הכנסת בליל שבת...

"אפרופו ריבלין, אני הובלתי לכך שהוא יעבור מ'קו עיתונות דתית' ל'בקהילה'. חשבתי שזה יהיה שדרוג גדול ל'בקהילה'. דחפתי, במשך הרבה זמן, את שני הצדדים עד שהשידוך נסגר. זה שדרג את העיתון. במבט לאחור ניתן לומר כי זה היה הסוף של הליך שהביא את העיתון לקדמת במת המדיה החרדית.

"יש גם את אבי בלום שמיוחד בפרשנות שלו. לכל אחד יש לו המיוחדות שלו. אבל הם לא כותבים את מה שהם יודעים וחושבים באמת. לצערי".

• מי הדמות שהכי השפיעה על חייך?

"הרבי זצוק"ל. הוא השפיע עלי בהכל. בכל אספקט בחיים שלי. אם זה אומר דבקות במטרה. להעניק לאנשים אחרים. להתמסר. אני חושב שלא חולפות שעתיים שאני לא חושב עליו".

• הרבי ידע שאתה מתעסק עם תקשורת?

"הרבי ידע שאני בתחום התקשורת. עבדתי אז בעיתון כפר חב"ד וב'ישראל שלנו'".

• הוא קרא אותך פעם?

"יש דברים שאני משער שקרא ויש שאני יודע בטוח שהוא קרא. זה היה בתשמ"ז. בל"ג בעומר של אותה שנה, הוצאנו את העיתון, לראשונה בצבע מלא. כתבתי אז את כל העיתון, כולל דיווח מאירועי ל"ג בעומר של אותה שנה, והתהלוכה שהתקיימה ביום ראשון. אתם הצעירים, שרגילים שתמונה מועברת בשניה אחת מאוסטרליה, לעולם לא תצליחו להבין כמה יגיעה נדרשה באותם ימים כדי להוציא-לאור עיתון. מה זה לשלוח תמונה להפרדות צבעים. זה היה סיפור של יומיים. ולשלוח תמונות מניו-יורק? סיפור בהמשכים. לנסוע לשדה התעופה 'קנדי', למצוא מישהו שנוסע לארץ ומוכן לקחת את המעטפה. לתאם שיחכו לו בשדה או שיגיעו אל ביתו. סיוט.

"בכל אופן, ביום שישי העיתון הגיע לניו-יורק. כאמור, אני כתבתי אותו, מתחילתו ועד סופו, תחקירים, ראיונות, דיווחים. הרבי יצא מ-770 אל ביתו, כשבידו שקית מלאה עם כל המכתבים והניירת שלקח הביתה. ומעל כל ערימת המכתבים בלט החוצה העיתון. עד כמה שזכור לי, אמר אז מי שידע, שהרבי נהנה ולקח את העיתון הביתה אל הרבנית בכדי שתתרשם. לגבי שאר הדברים שכתבתי, אני יכול רק לנחש".

• מי הסמל שלך בתחום התקשורת?

"קשה לי לציין דמות תקשורתית אחת שאני רואה בה סמל. אין עיתונאי ספציפי אחד. עבדתי בזמנו ב'יום השישי' מול יצחק נחשוני, שהיום יש לי הכבוד לעבוד איתו שוב, במעין סגירת מעגל. יש כל מיני עיתונאים, עם יתרונות שונים, אבל קשה לומר שהיה מישהו מיוחד שלמדתי ממנו או שהיה סמל עבורי".

• מדוע יש אחוז גבוה של חסידי חב"ד בעיתונות החרדית?

"כי הם משוחררים מסטיגמות חברתיות. החב"דניקים יודעים שצריך לנצל את הכישרונות שהקב"ה נתן. יש לך כישרון כתיבה? אתה צריך לנצל את כישרונות הכתיבה שלך. אחרת, אתה מבזבז מתנה שהקב"ה נתן לך! תקשורת, לטעמי, זה מקצוע מכובד, שאפשר להשפיע באמצעותו על המונים. אני חושב שגם אצל הליטאים יש הרבה מאוד כישרונות, וחבל שהם נחנקים, ולפעמים גם הולכים לאיבוד, בגלל כל מיני מוסכמות חברתיות, שאינן במקומם, לדעתי לפחות".

הלקסיקון המלא של דוד רוטנברג

• אנחנו נציג שמות של אנשים ומקומות ואתה תגיב עליהם. מקובל?

"אין בעיה. צאו לדרך".


קרית ספר
"מקום המגורים שלי, כיום. ביצעתי מעבר של מקום מגורים, מהקצה אל הקצה. חייתי בכפר חב"ד, מקום שאני מאוד אוהב, והיום אני בקרית ספר. החב"דניק היחיד בקריה. נעים לי מאוד לגור שם. דווקא ליטאים שאני פוגש מחוץ לעיר מסתכלים על העיר כאילו מתגוררים בה רק 'חניוקים' ויוצרים לה תדמית מסוימת. לא ניתן להכחיש כי יש גם תושבים עם 'נערווים' ליטאיים, אבל זה יש היום בכל מקום. יש בעיר אנשים נחמדים מאוד. הרבה מאוד חסד. זו עיר שממוקמת במקום טוב, מבחינה גיאוגרפית. אני איש שקט שלא מפריע לאף אחד ואף אחד לא מפריע לי. מאוד נחמד לי שם".


קרלין
"מאז שהגעתי לקרית ספר, המקום בו אני מתפלל ולומד הוא בית הכנסת של חסידי קרלין, הממוקם קרוב למקום מגוריי. יש בעיר קהילה גדולה של חסידי קרלין. בתחילה, כשהגעתי למקום, היה לי קצת מוזר. הצעקות הרמות בתפילה. אחר-כך מתרגלים, וזה ממש נחמד. הם מכניסי אורחים בצורה בלתי רגילה. מה שיפה שם, שהם מתנהלים כקהילה, עם המון עזרה הדדית וסדר מסודר. זמנים מסודרים לתפילות. מאוד נחמד במחיצתם".


יעקב איזאק
"האסטרטג של הציבור החרדי. מאחורי הדמות הירושלמית שלא היית מעיף אחריה מבט שני, מסתתר האסטרטג מספר אחת של הציבור החרדי. הוא ידיד קרוב שלי. יוצא לי לגלגל איתו שיחות אחרי התפילה".


יעקב ריבלין
"בעל יכולת ניסוח מרשימה מצד אחד, וצינית מצד שני. מנסה מידי פעם להשחיל את מה שהוא באמת חושב ולא יכול לכתוב. צריך לדעת לקרוא אותו בין השורות. שם הוא חושף את הדברים האמיתיים. הוא גם יהודי שיושב לומד, אגב".


אבי בלום
"כישרון שגדל באתר 'בחדרי חרדים'. למרות ש'איבדתי' אותו, שמחתי מאוד שהוא הפך לכתב הפוליטי של 'קו עיתונות דתית'. הוא התייעץ איתי בטרם נטל את המשרה, ועודדתי אותו לבצע את הצעד הזה. בכתיבה שלו הוא מביא זוויות ייחודיות. מעבר לכתיבה המצוינת שלו, אני יודע שהוא איש ישר מאוד. אני יכול לומר לכם, שהוא עוד יגדל. אני שמח שאצלנו היתה לו ההזדמנות להתחיל. בלום הוא עוד אחד שאלמלא האינטרנט, לא היה מצליח במה שהוא באמת טוב. בשביל הכישרונות האלה אני כאן".


'מהיר חימה'
"חמד של בחור, שנמצא בכל מקום עם הרבה מרץ. הוא אוהב באמת את מה שהוא עושה. כיף לעבוד איתו".


יעקב נחומי
"כישרון של חד בדרא. רק בתחילת הדרך".


שי איזנברג
"ה'כוכב' שלנו. עושה עבודה מצוינת, יסודית מאוד ומושקעת מאוד, למרות הלחץ העצום שדורשת עבודה כזו. את התוצאות אפשר לראות יום-יום באתר. הוא הצליח להביא סקופים שתיזזו את המערכת הפוליטית והציבורית. כששלפתי אותו לעבודה הוא היה טירון בהכל. אבל יש לו יכולת כתיבה מפתיעה, המשלבת את השפה הישיבתית עם הז'רגון הפוליטי ועשה מהן מקשה מנצחת אחת. מכל העיתונאים שעבדתי איתם - ועבדתי עם רבים וטובים - אני לא זוכר כותב כל-כך נחמד וחרוץ. הוא הנכס הגדול שלנו".


אשר מדינה
"עד הרגע אני לא מצליח לפענח, ואין לי תשובה לשאלה, האם הוא עשה את המעשה הנכון, מבחינה מקצועית, כשנטש את 'בקהילה' ועבר ל'המבשר'. אני לא יודע אם הוא לא הפך את עצמו מעיתונאי שכלל הציבור נהנה ממנו, לכותב שכותב היום לקהל יעד מאוד מסוים. אני משוכנע שהוא מאוד מרוצה ממה שהוא עושה היום, כי יש לו שם השפעה. אבל אני לא זוכר סקופ שהיה ל'המבשר' או כתבה יוצאת-דופן שלו. ב'בקהילה' היו לו כתבות שטח יפות ומרעננות. ב'המבשר', יש לי תחושה שהוא די הלך לאיבוד. עושה הכל ובעצם אני לא יכול להצביע על שום דבר משמעותי. למרות שמבחינת התנאים והשכר, אני בטוח שהוא מרוצה הרבה יותר".


יעקב רייניץ
"הבאתי אותו מ'שעה טובה', לעיתון 'בקהילה', אחרי שעשינו יחד עבור 'בקהילה' את מוסף החג 'שלא שינו את לבושם'. ב'בקהילה' הוא השתפר מאוד והפך למותג בתחומו. הפך לכתב 'החצרות' מספר אחת. אבל שוב, כמו אשר מדינה, אני לא בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון כשעבר ל'המודיע'. יכול להיות שבענייני שכר ותנאים הוא יותר מרוצה, אבל הוא די נעלם עבור הציבור הרחב".


שרה גל
"מוכשרת ביותר. כתבת שטח שעושה עבודה משובחת. חרוצה בצורה בלתי רגילה. יש לה את המעמד שלה בזכות עצמה. לא משהו שקשור אליי בכלל ולא תלוי בי".


אהרן גרנות
"אני עוד זוכר אותו כשיה כתב נוער ב'זרקור'. זוכר את הנסיעה שלו לטורקיה, וכשחזר משם עם כתבה שעוררה הדים בעולם הילדים. כשעבדתי ב'משפחה' ערכתי אותו מדי שבוע. כתב מסור בצורה בלתי רגילה, נכון לעבודה קשה ומנפיק כמויות של חומר".


אלי וגולד
כחובב קומיקס מושבע, וכאחד שחיבר ספר קומיקס, אני נהנה מאוד מהעבודה שלהם. אמנם אני מוצא, לא אחת, שגיאות בתיאורים שלהם, אבל אני בטוח שבשביל הילדים הם מהווים הנאה מושלמת. נכס מרכזי של עיתון 'משפחה'.


'יום חדש'
"כישלון".


שלומי קוק
"הגיע אליי בגיל 17, ואמר שרוצה להתחיל לכתוב, שאתן לו הזדמנות. זה היה לפני שש שנים. המשימה הראשונה שנתתי לו, היתה נסיעה בקו 2. זה היה מיד לאחר הפיגוע בקו 2 שחזר מהכותל. אחרי כמה שעות הוא חזר אליי עם כתבה, ומיד זיהיתי שיש לו כישרון והתחלתי לטפח אותו. עזרתי לו לקבל את ההחלטה לעבור ל'קו עיתונות דתית', ואני חושב שזה היה צעד נכון. הוא בחור מוכשר עם הרבה חן".


אריה ארליך
"כשהייתי עורך שלו, נוספו לי עוד כמה שערות לבנות. הבחור פשוט מסרב להכיר את המושג דד-ליין. שבדפוס כבר ממתינים לעיתון. אבל הוא מפיק כתבות יפהפיות. הוא אחד הנכסים הגדולים של עיתון 'משפחה'. הייתי שותף מלא להחלטה שלו לעבור ל'משפחה' ועודדתי אותי לבצע את הצעד, ואני חושב ששני הצדדים עשו עסקה מצוינת. למרות חששותיי בתחילה, מתוך היכרותי את הנפשות הפועלות, השידוך של אריה עם עורכי משפחה, עלה יפה. דמי שדכנות לא קיבלתי. כותב מוכשר מאוד".


אלי פלאי
"האיש שחולל את המהפך הגדול בעיתונות החרדית. אבי 'השבועונים', למרות שלא הוא הקים את העיתון בראשיתו. ברמה האישית הוא איש לבבי ונחמד, וזה לדעתי אחד מסודות הצלחתו. בתוך שנים לא רבות הוא הצליח להקים אימפריה עיתונאית שראוי ללמד בפקולטות לתקשורת".


שמואל מאיר הירשמן
"הגיע ל'בקהילה' לפני שש וחצי שנים. העיתון היה אז קטן ולא ממש נחשב. רק חצי שנה קודם לכן הפך מחינמון לעיתון שנמכר בשלושה שקלים. הוא, יחד עם המנכ"ל חיים יצחק דרקסלר, הצליח להפוך אותו לעיתון ריווחי ומבוסס כלכלית. שניהם מהמנהלים המוכשרים בעיתונות החרדית, ובזכותם עיתון 'בקהילה' הוא מה שהוא היום".


יצחק נחשוני
"אבי העיתונאים החרדיים. זקן השבט. בעל ששה חושים לכל הפחות, וכולם מחודדים. רוב העיתונאים החרדים הפעילים כיום, עבדו תחתיו, או שלמדו ממי שעבד תחתיו. אני מתפעל כל יום מחדש מהיכולת שלו להנפיק כמויות של חומרים מרתקים. מהאנשים הבודדים שיודעים לזהות סיפור טוב בשניות ולבשל אותו. חבל ש'יום השישי' (שנחשוני כיהן, יחד עם ישראל קצובר, כעורכו וכבעליו. ש.א. וא.ו) נסגר כפי שנסגר".

מאיר בר(גר)
"הבחור שנמצא תמיד ב'מרכז העניינים'".


דודי זילברשלג
"זה לא סוד שעזבתי את 'בקהילה' בגלל דודי זילברשלג. הייתי צריך לבחור בין המשך עבודתי כעורך בעיתון או באתר 'בחדרי חרדים'. בחרתי, כידוע, באתר. למרות זאת אנחנו מיודדים. אין בי שום כעס עליו. אני חושב שהכל יצא לטובה. על בשרי למדתי שכשדלת אחת נסגרת, נפתחות ארבע דלתות אחרות. איש מוכשר מאוד. לטעמי, אינו מנוצל מספיק לטובת ההסברה החרדית מול העולם החילוני".


ישראל אייכלר
"אני חושב שהוא צריך להיות ח"כ, וזאת למרות שאני משער שאנו חלוקים באי אילו נושאים פוליטיים וביטחוניים. חבל שמחליטים אצלנו מי ייצג מה, לפי השתייכות ולא לפי כישורים".


בנימין ליפקין
"עורך כישרוני. אהבתי מאוד לעבוד איתו יחד. מעריך את היכולת שלו להתמודד, כל-כך הרבה שנים, עם הלחץ של הדד-ליינים ועיתוני החגים. חבל שהוא לא כותב יותר. כתיבתו משובחת".


יוסי אליטוב
"לא ספק, אחד הסקופרים הגדולים של העיתונות החרדית. יש אנשים שאינם מפרגנים לו את הצלחתו, למרות שבנה הכל בעשר אצבעותיו, ולא זכור לי שדרך על איש בדרך".


יקיר הפורום - יעקב ליצמן
"איש מוכשר שעשה הרבה טעויות בשנה האחרונה. חלק מהן, אני משער, היו בלתי נמנעות. ברור שלאור המצב הפוליטי שנוצר הוא היה חייב ללמד את מאיר פרוש לקח, אבל הוא עשה את זה בצורה מאוד לא מתוחכמת. הוא יכול היה לתת לפרוש להפסיד את הבחירות בלי להתלכלך. אבל בטקטיקה שגויה הוא סיפק ליריבו סולם לרדת מההפסד הצורב, והגיש לו את התירוץ על מגש של כסף. עושה רושם שלאט-לאט הוא מתחיל לזחול החוצה מהבור אליו נפל. בהחלט מתנהל נכון במסגרת תפקידו החדש. הזמן יעשה את שלו".


יקיר הפורום -מאיר פרוש:
"ראשית הערה קצרה: אני מאוד מקפיד להימנע מקשרים עם פוליטיקאים, ולא לשמור עימם על קשר. אני חושב שבתפקידי באתר, ככל שתהיה לי פחות קירבה לאנשים, ככה אהיה יותר אובייקטיבי כלפיהם. אם הייתי 'סחבק' שלהם, זו הייתה בעיה. אני לא מכיר אותם אישית, ומהזווית הזו אני מתייחס לפוליטיקאים.
"בקשר לפרוש: מבחינתו הוא עשה את הצעד הנכון בכך שהקים את 'המבשר'. חמש אצבעות שמתכנסות יחד הופכות לאגרוף. זה השיעור שמאיר פרוש לימד את חבריו לפוליטיקה השנה. ועל זה מגיע לו כל הכבוד".

ולנו לא נותר אלא לסיים בברכתו המיתולוגית של מנהלנו: "אוח, אוח".

וכמאמר צבי יעקובזון: - - -

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!