הרבנות הראשית נגד רבני ישראל!

וסלחת לעוונינו כי רב הוא

ברבנות הראשית, וכנראה גם ב'המודיע', לא יודעים שבימי הדין אין מקטרגים על ישראל, ובוודאי לא על מנהיגיהם הרוחניים. אחרת לא ניתן להבין, איך נתנו ידם להפוך היום קובץ של תקנות מבישות ופוגעניות שהוציא היועץ המשפטי לממשלה לרבני ישראל, לכותרות ראשיות, המציגות את המשמשים בקודש כחבורה של חמדני ממון, רודפי בצע העושקים את הציבור דווקא בימי שמחתם.

אסור שרבני ישראל יהיו כאסקופה הנדרסת לגחמותיו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, המתרבות ככל שקרב יום שחרורו מן התפקיד. אבל כשנציגי הרבנות הראשית נותנים יד למהלך כזה של השחרת פנים, וכשעיתון חרדי מצטרף לצהלת החילוניים והרפורמים על אזהרת רבנים מפני מעשים קלוקלים שלא דבקו ברובם המוחלט, זהו ריקוד מאוס ומבזה בפני הפריץ, שהשטן, המחפש לקטרג בימים אלה במיוחד, שמח להצטרף אליו.

מעולם לא פורסמו בעמודי החדשות של העיתונים בישראל תקנות התקשיר על המותר או האסור לעובדי מס הכנסה, רשות הדואר או היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה והרבנות הראשית. רק כשמאן דהו מעובדי הציבור חרג בצורה מוגזמת מההוראות וסרח הגיעו הדברים לכותרות, וגם זה לא תמיד. אבל כשמדובר ברבנים עורכי נישואין, משחיתים היועץ המשפטי לממשלה וגם נציגי הרבנות הראשית לישראל, זמן וכסף ציבורי יקר, כדי להוציא תקנות קיקיוניות שיימנעו את רבני ישראל לסחוט את עדתם ולהשבית את שמחתם.

היום מתפרסמות התקנות האלה בכותרות ענק בשלושה מהעיתונים בישראל - 'מעריב', 'הארץ' ו...'המודיע'. מעריב: "חופה וקידושים בלי מרשרשים". 'המודיע': "הרבנות הראשית ומשרד המשפטים גיבשו הגבלות לרבנים עובדי ציבור המסדרים קידושין". 'הארץ':" משרד המשפטים יאסור על רבנים לגבות כסף בעבור עריכת חופות".

בידיעה המתפרסמת ב'הארץ', ומקורה, על פי סדר השמות של כותביה, קודם הכתב לענייני משפט ואחריו לעניינים דתיים, במשרד המשפטים נאמר, כי "הצוות מצא שרוב הרבנים גובים בין 200 ל-400 שקלים בעבור עריכת החופות, אך גם שחלק קטן מהם דורש אלפי שקלים".
"גובים"? "דורשים"? - ממש פרוטקשן הא? דמי חסות!

אז הנה מה שכותב 'מעריב' באותו עניין: "כמעט כל זוג שמבקש להינשא יודע - בידי הרב שעורך את החופה תופקד בסוף האירוע מעטפת מזומנים". "גובים" או "מפקידים"?

ב'מעריב' גם מצורפת לידיעה טבלה ששרובטה ברגע, של 'מחירון החתונות'. רב אורתודוקסי מקבל לחתונה, על פי טבלה זו, לא בין 200-ל-400 שקל כפי ש"מצאו חוקי הצוות" של 'הארץ' אלא הרבה יותר - בין 500 ל-1000 שקל. נקודה קטנה לצד הסכום מפנה אותנו לכיתוב שלא הצלחנו לקרוא אותו לפני שניגשנו לאופטיקאי להגדיל את מספר במשקפיים. נאמר שם כך: הסכום הוא רק במידה ומדובר ברב מבוקש ספציפי. חלק מהרבנים לא דורשים תשלום...

איזו נבזות!

אגב, רב רפורמי, על פי אותה טבלה, נוטל בכל מקרה 900 שקל לחתונה. גם כאן זורקים אותנו שני כוכבים לתחתית העמודה שם נמצא ההסבר וגם ההצדקה: "הסכום עבור טקס החופה ושלושה מפגשי הכנה לפניו". כאילו הסכום המיוחס לרב אורטודוקסי הוא סתם פרוטקשן, עבור שמירה על המתנות שמביאים המוזמנים...

אבל גם חשיפת הסכום שנגבה על-ידי הרפורמים, ועל פי 'מעריב' גם ימשיך להגבות אחרי התקנות, משום שהן אינן חלות עליהם ועל פי חוק ההזדמנויות השוות גם עליהן... אינו מונע את המרכז לפלורליזם יהודי להוציא הודעה בעקבות התקנות בנוסח: "אנו מברכים על הנחיות שגובשו בעקבות פנייה שלנו ושל גורמים נוספים, יחד עם זאת יש להצטער שהממסד הרבני לא השכיל לסגל לעצמו נורמות של טוהר מידות ואנו נדרשים להתערבותו של היועץ המשפטי לממשלה".

את הגילוי הזה ש'התקנות' נוצרו בעקבות לחצי הרפורמים לא מצאנו בידיעה של 'המודיע'.

החמורה מכולן היא תגובתו של עו"ד שמעון אולמן, היועץ המשפטי של הרבנות הראשית, והמפסיד הסדרתי לענייניה בבג"צ. הוא בכלל הופך את הקערה על פיה, ולמרות שהרפורמים מתפארים בגלוי שהם עומדים מאחורי המהלך, הוא מציג אותו ב'מעריב' כחיובי. אולמן גם מתעלם בתכלית מהנזק שיש בפרסומו לתדמיתם של רבני ישראל שהוא אמור להגן עליהם. איך חיובי? אולמן עצמו יסביר: לפי טיוטת התקנות שהוציא דובר משרד המשפטים מעתה לרבנים הראשיים מאושר בחוק לקחת כסף על חופות שהם עורכים. כמו כן ההנחיות עשויות דווקא לעזור לרבנים מבוקשים. כך, למשל, הרב לאו, רבה של תל אביב, מקבל למעשה אישור רשמי לגבות כסף ממי שאינם תושבי עירו.

לקרוא ולא להאמין.

עד השלב הזה עוד חשבנו, שהתקנות באו לאסור על רבנים לגבות "דמי חסות" בחתונות, עתה מסתבר לנו שהם בכלל נועדו להכשיר גביית כספים לרב מצגר ולרב לאו...לא יכול להיות!

אם ליועץ המשפטי של הרבנות הראשית מותר לשים ללעג את המהלך כולו, לנו ודאי מותר. אז הנה עצת חינם לרבנים נוספים, ולא רק ראשיים, איך להתחכם לתקנות שאותו אולמן שותף להן: התקנה העיקרית אומרת שכדי שיהיה מותר לרב לקבל כסף עבור עריכת החופה, על החתן והכלה להיות תושבי עיר אחרת, ולא זו שהוא מכהן בה. עשו ביניכם 'הסכם עודפים': רב בתל אביב יחתן זוגות ברמת גן ולהיפך. רב מחיפה יחתן בקריות וכן הלאה.

ושיהיה במזל טוב. ואל תשכחו שאת דמי הנסיעה מותר לכם לבקש גם על פי הידיעה שמתפרסמת היום ב'המודיע'.

אין שופטים בירושלים!

לא ניתן להתעלם מאווירת 'חשבון הנפש' הניכרת, בימים אלה של בין כסה לעשור, בעיתונות הישראלית. ל'יתד נאמן' זה ייקח עוד כמה ימים, שכן היום הם עדיין לא החליפו את הלוח, ובעמודי הדעות אחת הכותרות היא 'אלול', אבל מזל שב'הארץ' לא ראו הטעות הזו, אחרת היו מתבלבלים ולא מדפיסים היום את מוסף המשפט שלהם, הנקרא בשם המשמעותי "משפט הארץ", וחזיתו נראית כמו המוסף התורני של אחד מהעיתונים החרדים - תמונת ענק של 'בעל תוקע'.

ממש מרשים.

גם המאמר הפותח את המוסף הזה לא היה יכול להתפרסם בסתם יום של חול. למה? כי אחרת השופט משה דרורי חובש הכיפה, שכל 'חטאו' מסתכם בכך שהוא מבסס את פסקיו על המקורות היהודיים, היה נבחר לבית המשפט העליון ולא מושמץ בראש חוצות.

תחת הכותרת "בין כסה לעשור", שגם היא מספיק נועזת כשהיא מתפרסמת בחוברת לאליטה המשפטית שמוציא 'הארץ', מוכיח פרופ' מיכאל קורינאלדי את חבריו המשפטנים ואומר להם כי "ניתן לשלב את המשפט העברי בחקיקה ובפסיקה הישראלית, בלא לצמצמו לד' אמות של ההלכה".

"קליטת המשפט העברי בדיני ממונות זכתה למענה חלקי בחקיקה, שכללה חוקים או קטעים שמקורם במשפט העברי, כגון צוואת 'שכיב מרע', חוק 'לא תעמוד על דם רעך', חוק השומרים, חוק השליחות ועוד. אולם למעשה נכשלה מגמה זו שכן למעט שופטים בעלי ידע בתלמוד ובהלכה הרבנית, כגון אליקים רובינשטיין, לא יישמו בתי המשפט את הקליטה מן המשפט העברי".

וכאן מביא הפרופ' קורינאלדי נתון שלא ידוע בציבור ומדבר בעד עצמו: "יישום המשפט העברי בפסיקה הוא שולי ביותר- 2.27% בפסקי הדין של בית המשפט העליון ורק 0.64% במחוזי".

הנתונים האלה, על פי המאמר, נכונים לשנת 2006. בשלוש השנים האחרונות מסתמנת מגמה של יישום רחב יותר של מקורות המשפט העברי בערכאות הנמוכות, אבל הוא הצטמצם יותר בבית המשפט העליון.

"יש שופטים בירושלים" - אמר מי שאמר. על פי הנתונים האלה ירושלים, או יותר נכון שכונת רחביה שבירושלים, היא רק מקום המגורים המועדף של השופטים. מבחינת ההשפעה השיפוטית אין שופטים בירושלים אלא באוקספורד, רומא, או כל תרבות זרה אחרת.

לא רק חשבון גם 'חשבון נפש'

גם את העיתונות הכלכלית מעניין בימים אלה לא רק החשבון, גם חשבון הנפש, והיא מתעניינת ביחסי הגומלין שבין יהדות ואם תרצו אפילו הלכה לבין הכלכלה הישראלית.

בימים כתיקונם מסלולי השקעה בהכשר בד"צים, אם היו מאושרים על-ידי האוצר, היו זוכים לביקורת ולקיתונות של פסולת ופסילה. אבל כשסגן שר האוצר יצחק כהן, מגיע לסוף המסלול, של ההישג הלא קל הזה, בדיוק בימי הרחמים, המהלך עובר בשקט והתקשורת לא רק שאינה תוקעת מקלות בעגלה, אלא אפילו מסייעת לדחוף אותה קדימה.

יצחק אברהם, עורך דין במשרד גרוס-קלינהנדלר-חודק ושות', המתמחה בענייני פיננסים, כותב מאמר ב'דה מרקר', המתייחס לתוכניות ההשקעה בהכשר הלכתי: "אין לזלזל בהסכמה העקרונית הזו של האוצר שכן עד לאחרונה התנגד האוצר להכנסת שיקולים שאינם כלכליים טהורים... עמדת האוצר היתה כי השיקול היחיד שצריך לעמוד לנגד עיני ועדת ההשקעות והגוף המוסדי הוא השאה מרבית של רווחי העמיתים והמבוטחים בהתאם לאופי מסלול ההשקעות הספציפי".

אחרי שנתקבלה ההחלטה באוצר, כותב עו"ד אברהם את הערכתו: "ניתן לשער כי מבחינה שיווקית, וכדי שלא לאבד ציבור שלם של חוסכים פוטנציאלים, קבלת תעודות הכשרות למסלולי ההשקעה לא תישאר נחלתן של חברות מנהלות מעטות, אלא תיהפך לתופעה שתתרחב ותגיע גם לקופות גמל נוספות המנוהלות על-ידי גופים מוסדיים אחרים".

נו, נו, אולי גם היהודים שלנו יפסיקו החל מימי התקיעה ב'קרן' לשים את כספם על קרן הצבי הפסול לתקיעה, ובמקום להשקיע ב'חומש' או אצל פיינגנבוים ברכסים, יעשו זאת באפיקים הבטוחים שבהכשר הבד"צ. הלוואי.

את חשבון הנפש הלאומי בעניינים שבין אדם לחברו, עושה עופר מרום בעיתון 'מעריב', שבו הוא משמש בתפקיד סגן יו"ר הדירקטוריון.

במאמר מעניין במיוחד, הנושא את הכותרת "הוא זכאי לסליחה", קובע הכותב: "דרעי שילם את חובו לחברה, יש לו זכות מלאה לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב". למה דווקא היום? - זה לא הוא, זה המצפון שהתעורר ומנסה לעורר גם את של אחרים.

"האם בזירה הפוליטית בלתי אפשרי למחול למי ששילם את המחיר ועשה תשובה?" - שואל מרום ריטורית.

"דרעי מסוגל לתת מענה לציבור גדול אשר חש מקופח ונטול מנהיגות. הוא זוכה לאהדה ציבורית גדולה מאוד גם היום. עובדה, שהסקרים ניבאו לו ניצחון גדול בבחירות לו היה מתמודד על ראשות עיריית ירושלים. בתבונתו ורגישותו הפוליטית יש בכוחו להביא תועלת אמיתית לציבור אותו הוא מייצג, ולא לא בלבד כי אם לחברה הישראלית כולה לאחר ששילם את שנקצב לו וכילה את תקופת הקלון, יהיה עליו לשוב לעשייה הציבורית, להשפיע ולתרום, במקום שהוא הכי טוב בו".

"הוא זכאי". בעשרת ימי תשובה גם חלק מהתקשורת בישראל זכאי למילה טובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!