שנת מגבלות הכוח • השנה על-פי אבי בלום

מכנה משותף אחד חיבר השנה, בין החדר הסגלגל בבית הלבן למעון ראש הממשלה בירושלים, בין סמטאות מאה שערים למסדרונות בית המשפט העליון. בזירה החרדית כמו הישראלית, האיזורית כמו הבינלאומית, למד כל אחד בתורו את מגבלות הכוח. מדינות, קהילות ואישים.

ערב ראש השנה התש"ע, היהירות הכוחנית של 'אני ואפסי עוד', כבר לא באופנה. שנים שלטה המידה המגונה הזאת בכיפה, הכתיבה את סדר יומנו והציתה אש ברחובותינו. השנה החולפת מסתמנת כשנת המהפך. לא עוד כוחניות חסרת גבולות ודורסנות נעדרת מעצורים. מי שלא הכיר במגבלות כוחו, מצא עצמו מוגבל על ידי הסובבים אותו.

יש שנים מנומנמות שסיכומיהן נועדו להזכיר נשכחות. לא השנה הזאת. סערותיה, טרם שככו. סיפוריה, צרובים בזיכרון. בשנה שכזאת, לא הסיכום עיקר, אלא התובנה שבאה בעקבותיו, זו שעוברת כחוט השני, באירועי שנים-עשר החודשים החולפים ועניינה אחד: קץ הכוחנות חסרת הגבולות.

בוחרי שינוי החדשים

ראש עיריית ירושלים חסר הניסיון, לחץ על הגז ומצא עצמו מושבת בחניון. הסיקריקים שרפו את הפחים וכולנו נכווינו בקצות אצבעותינו. מחניון קרתא, עבור ל'פרשת האם' וכלה במאבק נגד ניתוח גופת העבריין. שיכרון הכוח בלט לכל אורך הדרך. למתבונן החילוני מהצד נראה היה שהחרדים יצאו להפגין ורק אחר כך הסתובבו לאחור כדי לחפש את הסיבה.

בתוך כל המהומה גילינו 'מודה קנאית' חדשה: מארגני ההפגנות, מפטפטים עצמם לדעת באמצעי התקשורת החילונית. משתלטים על גלי האתר בתוכניות האקטואליה החילוניות. מתראיינים בגלוי ומטקבקים בחדרי חרדים, רחמנא ליצלן, באינטרנט המסרטן והמשוקץ, (על פי הטרמינולוגיה הקנאית). מתנחלים בטורי בכירי הכותבים בעיתונות הכתובה. קראנו כיצד הם משתטים בטורו של נחום ברנע בידיעות, מנבלים-פיהם כאחרוני הפרחחים במאמרו של שלום ירושלמי במעריב, מסבירים לרזי ברקאי, שזוטות כמו שריפת פחים וכינוי שוטר יהודי כ'נאצי', אינן בגדר אלימות לדידם. לתת לחבר'ה האלה מיקרופון, זה כמו להעניק לפירומן ירושלמי, פח זבל.

עוד גילינו, שהחרמת ההצבעה לכנסת המינים, רלוונטית רק לגבי תמיכה במפלגות חרדיות. עובדה: המתפרעים בחוצות ירושלים הפכו לקבלני הקולות החדשים של מפלגת שינוי המתעוררת, באדיבותם. לילה אחר לילה הם יצאו לרחובות וכיכבו בצילומי התעמולה האנטי-דתית. את 'לפיד' השנאה שכבה, הבעיר יאיר, הבן של, במדורות מאה שערים.

במקום לשמש כנושאי הדגל היהודי, ולא במובן הפוליטי של המונח, הפכנו למיידי האבן. במקום להוות אנטי-תזה לאלימות שמשתוללת ברחובות הערים החילוניות, הפכנו לחלק בלתי נפרד מהתזה. איך כתב המומחה לענייני חרדים, אבישי בן חיים? "יש לא מעטים שציפו מהחברה החרדית להתייצב כסוג של 'חברת מופת' מאתגרת. במקום זה הפכו החרדים, בשל גורמים שוליים בתוכם, לגדולי המרחיקים מהיהדות בישראל". ואם כך אנו נראים בעיני אחד מהכותבים היותר אובייקטיביים, שאינו חשוד בשנאתנו, כיצד יציגו אותנו חורשי רעתנו?

מסבירים לנו בתגובה שהתקשורת החילונית נגדנו. מוציאה זורקים ומציתים מהקשרם. וכי מישהו מאיתנו נפל מהכסא לנוכח הדיווחים המוטים? אנו יכולים לקטר עד מחר, ובצדק, שאין כל הצדקה להכללה תקשורתית ההופכת כל עובר-אורח-חרדי, לרוגם נהג-מונית-ערבי. יחד עם זאת, את הנטיה התקשורתית האנטי-חרדית, ידעו כולם מראש. לפני שיוצאים למערכה, גם האלמנט התקשורתי הזה, צריך להילקח בחשבון. את אלו מבינינו, שביהירות מטופשת, בתחושת כוחניות חסרת פשר, הוסיפו טיטולים למדורה, אי אפשר לפטור בלא כלום.

בסמטאות ירושלים, הייתה משום מה תחושה, שהציונים שוב יתקפלו, שהכוחניות תנצח. באו כמה יריות באוויר וניפצו את כל מיתוסי הגבורה. לפתע גילו שם, שהפחים הבוערים לא מבערים את השוטרים מהרחובות. שגם המשטרה יכולה להשתגע. אז נכון, שום דבר לא מצדיק את התנהגותם הברוטאלית של השוטרים. באותה מידה, גם להתנהגות המתפרעים לא נמצאה כל עילת צידוק. אלו גם אלו, נקטו בכוחניות ציונית, נעדרת כל ענווה גלותית.

בצד השני של הצחנה, נמצא ראש העירייה. חסר טקט ונעדר בינה יתירה. כמו בחירתו, כך הווייתו: בחירתו של ברקת, באה בשל התנהלות חרדית שלא הכירה במגבלות הכוח. הווייתו גם היא, גבלה בחטא ההתנהלות הדורסנית. הזהירו אותו ערב פתיחת החניון, אך ברקת נותר בשלו. מהסבב הזה הוא יצא רע לא פחות מאיתנו. כמונו כמוהו, לא הכרנו מרצון במגבלות ולמדנו זאת בכוח.

המפסיד מנצח

לפעמים, הפסד הוא כל ההבדל בין כישלון להצלחה. מאיר פרוש הגיע לראש השנה התשס"ט יהיר ובטוח. אפוף הילת מנצחים ביתרית, הסתער האיש על ראשות עיריית ירושלים. הזהירו אותו מכישלון, לחשו באוזניו שירושלים החילונית לא תכיל את הזקן הארוך, ובפרט שמשת"פים מבינינו דאגו להוציא את דיבתו, אבל הביטחון העצמי המופרז גרם לו שלא להכיר במגבלותיו. ניסיון, קראו לזה.

בערב חג הסוכות התשס"ט, ישבתי מולו בדירתו הירושלמית. על צלחת טשולנט וקישקע משובחים, שגורמים גם לטון המונוטוני של פרוש להישמע כמו מנגינה ערבה, נשמע מאיר כמי שאיש לא יוכל לעמוד בדרכו בדרך לכיבוש הבירה. הוא לא הציג פני פוקר, יען כי מאיר לא ממש חזק בזה. איש המשפחה הירושלמית האמין באמת ובתמים שאישיותו בלתי מנוצחת. שיצלח את המערכה "עם הסיעה המרכזית או בלעדיה", כפי שהתבטא אז, ביהירות מזוקקת.

אחרי שכרון ביתר, בא פיקחון ירושלים. פרוש התרסק, כידוע. התוצאות הגיעו עם שחר, אחרי לילה של הצהרות ניצחון באולפנים, בין השאר מפי יהושע פולק, שסירב להכיר במגבלות הכוחניות, ומאיש מספרים מחושב הפך בן לילה לעוד מהמר. אפילו המתמודד השלישי, ארקדי גאידמק, נראה טוב יותר. "עוד דחיפה אחת ונגמור אותו", התבטא אז באוזניי בכיר בסיעה המרכזית. הוא צדק חלקית. הם – הסיעה המרכזית - גמרו, אך לא אותו.

משפחת פרוש ליקקה את פצעיה, בה בשעה שהסיעה המרכזית חגגה את ניצחונה. ערב הבחירות, גברה תחושת הזחיחות, אחרי שהיוזמה הבני-ברקית להרצת רשימה עצמאית טורפדה ויענק'ל ליצמן שמר על מקומו בראשות רשימת יהדות התורה. המאוחדת, אלא מה? כמה נלעג נשמע אז גפני שטיפס על העץ ונפל ממנו בקול חבטה עזה. הוא הצהיר בפאתוס, כי בפעם הזאת דגל תלך עד הסוף, ומצא עצמו בישורת האחרונה, באותה מפלגה, בעלת יחס מפלה בין דגל לאגודה, תחת ראשותו של ליצמן.

גפני ופרוש, בגיבוי ישיר של החלונות הגבוהים בירושלים ובבני ברק, התנהלו בחשאיות דיסקרטית של מפסידים, כאלה היראים מהצל של עצמם. כמידת הצניעות והחשאיות של גפני ופרוש, כך הייתה מידת הרהבתנות והפומביות של ליצמן. תחת כל מיקרופון רענן הוא הכריז – ולמרבה הפלא גם האמין – שלא יהא יו"ר לוועדת הכספים מלבדו. "ביבי הסכים לתת ליהדות התורה את התפקיד, רק בגללו", סיפרו לנו בסביבתו הקרובה. הכי קרובה.

עד לימים אלו, התנהלותו של ליצמן בשבועיים שקדמו למהפך ועדת הכספים, היא בגדר תעלומה. הכיצד נפל האיש המפולפל, במלכודת שאפילו ענף הסוואה לא נפרש סביבה. כגודל התמיהה, כך פשטות התשובה: אין זה אלא שכרון הכוח.

הרי כל מי שעיניו בראשו, הבין כי לפרוש שאחרי ירושלים, אין כל אופציה אחרת מלבד חבירה לדגל התורה. זו לא הנקמה, כמו החישוב הפוליטי: "וכי מה יגיד מאיר למנויי 'המבשר', שמוציאים מכיסם מדי חודש רק כדי להתנקם בסיעה המרכזית?", שאלו אז בסביבתו של פרוש והטעימו, כי מבחינתם אין כל אופציה, מלבד חבירה לדגל התורה. אבל הביטחון העצמי המופרז, הכוחניות חסרת הגבולות, סימאה את עיניו של יענק'ל. כמה קשה השאלה, כך פשוטה התשובה.

והנה, גפני, הלוזר הסדרתי שנאבק תמיד על מקומו כמספר שתיים ומצא עצמו חלופות מכהן ברוטציה, הפך למנצח. ההפסד בערב הבחירות, התברר כניצחון צרוף. ההכרה בכוח היריב, סללה את הדרך לג'וב הנחשק.

אווירת הנכאים במטה פרוש במוצאי הבחירות, הפכה לאווירת שמחה בחגיגת הניצחון הממלכתית בחצר משרד החינוך. המפסיד פרוש, הוכתר לסגן סער וסגר מעגל. האווירה הקודרנית נדדה ללשכת ליצמן בכנסת. "מה הוא יעשה? יישאר בכנסת בלי תפקידים. נראה אותם מסתדרים איתו כאופוזיציה", אמרו בסביבתו רגע אחרי המהפך הדרמטי. הסוף ידוע, האיסור על כהונה בתפקיד סגן שר, הותר. הדרך לכהונה כסגן שר בריאות בשליטה מלאה במשרד, נסללה.

משהו קרה מאז. החשבון פתוח וידו של ליצמן תמיד רושמת, אבל האיש למד והפנים. הכוחניות טבועה באופיו. בלעדיה לא היה מטיל את מרותו במשרד החולני ששיווע לדמות סמכותית ברמתו. ולמרות זאת, כמו בהחלטה מכוונת של מי שהפיק לקחים, מופנים כל המשאבים לטיפול בענייני משרדו. בשאר הנושאים החרדיים העומדים על סדר היום, כמעט ונדם קולו. לא מדובר רק בהגליה מכורח כפי שמפרשים זאת יריביו. ההתמקדות בענייני משרדו היא חלק מטקטיקה מכוונת. זו לא רק השפעת שבאה לו טוב, כמו החיסון המוקדם שקיבל, טרם שנכנס לתפקיד.

חכם לומד מטעויות של אחרים. אויבער-חוכעם מתעקש לטעות בעצמו. בא מוטל'ה קרליץ והוביל מהלך גאוני של כינוס מועצות גדולי התורה ('מועצת' ביחיד, על-פי 'המודיע') בראשות מרן הגרי"ש אלישיב, והפיכת החינוך העצמאי מאגודה עותומנית, לעמותה רשומה. בצד המעמד רב הרושם שמהווה אמירה בעצם זהות המשתתפים בו, כמו במי שנעדר ממנו, הובטחו גם תוצאות. אי אפשר להסתתר מאחורי דמויותיהם רוויות ההוד של גדולי ישראל, כדי להימנע מחשבון נפש פוליטי.

הובטחו תוצאות, שלא הושגו. הוסבר כי חתימת המשתתפים על הפיכת האגודה לעמותה, תהווה סוף פסוק לפרשת החינוך העצמאי, ולפתע מתברר שהפסוק הזה לא מסיים, אלא פותח את הפרשה. הנה כי כן, בשנה הזאת, אפילו קוסם כמוטל'ה קרליץ, גילה שכוחו מוגבל.

בין נתניהו לאובמה

ביבי של הקדנציה השנייה, הוא הדוגמא הטובה ביותר למי שהפנים ולמד. אובמה של הקדנציה הראשונה (שנייה, בקצב הזה, מי יודע אם תהיה?), לומד מיום ליום, כי גם לנשיא המעצמה הגדולה בתבל, אין כוח בלתי מוגבל.

ביבי הישן נושן מ-96 נלחם באליטות בזחיחות והלם בתקשורת ביהירות. ביבי הישן מ-2001 הלם בשכבות החלשות ללא רחם, נלחם בהסתדרות ובמעסיקים ללא פשרות. ניתץ, שבר והרס מוסכמות, ועל הדרך גם את חייהן של עשרות אלפי משפחות במצוקה.

ב-99, מול ברק, הוא ספג מכה. ב-2006 מול אולמרט, זו כבר הייתה השפלה. בהפסד הראשון הוא נטש, ביהירות של הכל או לא כלום. בהפסדו השני, הוא נשאר כדי לחטא את הפצעים ולצאת לדרך חדשה. מתחתית החבית, עם שנים-עשר מנדטים, ביבי למד והפנים. עובדה. התנהלותו בקדנציה הנוכחית, מזכירה את הנהגתו הזהירה של לוי אשכול, ערב ששת הימים. 'לא תה ולא קפה', אמרו אז על אשכול. ביבי הבטוח שמתגרה בנשיא ארה"ב קלינטון, הפך לסתגלן שמאמץ את תזת שתי מדינות לשני עמים. הצעיר הכוחני, ששיחק בנסיכי מפלגתו עד שקמו עליו להדיחו, למד שבתפקיד ראש ממשלת ישראל, יש יותר מגבלות מאשר כוח.

מהצד השני של הגלובוס, נשיא ארה"ב ברק אובמה, תמהיל של כוחניות שחורה שצבעה דוהה מיום ליום. הפופולריות של הנשיא בעל התוכניות הגרנדיוזיות, בצניחה חופשית. קצב התרסקות הפופולריות של אובמה בסקרי ארבעת החודשים האחרונים, מתחרה רק במהירות נסיקתו בחודשים הראשונים: אחד-עשר אחוזי ירידה בתמיכת הנשים; שנים-עשר אחוזי ירידה בתמיכת צעירים; תשעה אחוזי ירידה בקרב בני חמישים ומעלה; אחד-עשר אחוזי ירידה בקרב לבנים; שלושה אחוזי ירידה בקרב שחורים; שבעה אחוזי ירידה בקרב בוגרי קולג'ים; שנים-עשר אחוזי ירידה בקרב בוגרי תיכון.

מתחתית סולם הפופולריות, רפורמת הבריאות האמריקאית מדאיגה הרבה יותר מאשר הזיות השלום המזרח-תיכוני. מנאום החלומות האיסלמי בקהיר, נותר רק הוויכוח על סגירת המרפסת במודיעין עילית. עשר שנים עברו עד שנתניהו הכיר במגבלות הכוח. לאובמה זה לקח, פחות מעשרה חודשים.

קלון? בלון!

ויש מי שלא למד. אריה דרעי, האיש והקלון, שהפך לבלון. אי אפשר לזלזל ביכולותיו, במנהיגות שהוא מקרין, באש שהוא מצית בעיניים, ביכולות הבלתי נדלות. אבל דומה שהלקח המרכזי לא נלמד. אחרת, איך תסבירו את ההתנהלות, את הכותרות הראשיות - תמיד באמצעות מקורבים - על חזרה עד לחגים. את הסיפורים על משלחות נכבדים שתגענה למעונו של מרן הגר"ע יוסף, את קבלת עול-המצוות של הבן, שהפכה לקבלת פני האב.

הכותרות הראשיות בעיתונים הגדולים במדינה, הכריזו על חזרתו של האיש והאגדה. ספין רדף ספין, בכותרת הראשית של ידיעות אחרונות, צוטט דרעי כמי שאמר "ש"ס קטנונית, נמאס לי ממנה". כמו בריטואל ידוע מראש, ההכחשה מיהרה להגיע. סוג של גלגל לא נגמר של הדלפות מקורבים והכחשות מרוחקים שכולם יודעים כי מקורן, אחד. הכל בכותרות ראשיות שהדיוטות כמו כותב השורות, עלולים לסבור שנועדו לעיניו של גדול, שמתבונן ומביט למרחוק בעיניים חודרות, מאחורי זגוגיות כהות.

החגים בפתח ומאום לא קורה? זו כבר סיבה לכותרת בפני עצמה. מיד אחרי החגים, מבטיחים לנו המקורבים, תצא המפלגה החדשה לדרך. עמותה תוקם, או מי יודע מה. אל דאגה, גם דד-ליין 'אחרי החגים' יחלוף, או-אז תימצא מן הסתם עילה חדשה לפשר העיכוב הסדרתי. כותרות שהשורש דרעי כלול בהן, מוכרות עיתונים. המציאות, תואיל להתיישר בהתאם.

המנהיגות טבועה באופיו, ולמרות זאת, במצב הנוכחי, קשה לראות את המסלול שיוביל את דרעי לפסגת ההנהגה. כך או כך, יחזור או ימחזר, ממי שחווה על בשרו את מגבלות הכוח בדרך הקשה ביותר, ניתן היה לצפות להתנהלות אחרת. אי אפשר לגלגל את הכותרות כולן לפתחם של המקורבים ולטעון שהם עושים זאת על דעת עצמם. עם כל הכבוד, (יש ובמנה גדושה), אם דרעי מצליח לטעת בנו חשד שגם קומץ מקורביו כיום פועל על דעת עצמו, כיצד הוא מתכוון לשכנע שישלוט בעתיד בעמותת המונים?

דרעי כסימפטום להתנהלות הש"סית כולה. בצד כל הסימפטיה וההזדהות שמורעפת על "זכאי המפלגה" (וככל שמדובר בבניזרי, יש להוסיף גם את התהיות הקשות סביב המשפט וגזר-הדין), לא ניתן להתעלם מהעובדה שמישהו שם לא למד את הלקח. בדרך למטרה של החזרת עטרה ליושנה, נמצא יותר מאחד שלא נזהר כדבעי ואיפשר לכוחות השחור להטיל דופי במעשיו הזכים. אף פעם לא מאוחר ללמוד. אם לא עבור מי שכבר נכנס, לכל הפחות למען אלו שנותרו בחוץ. בינתיים.

ואי אפשר כמובן, להתייחס לתנועה הקדושה, מבלי לגעת על קצה המזלג והסכין במינויי רבניה ודייניה. החגיגה המשפחתית של מינוי בנים, גיסים וחתנים, היא הכוחניות בהתגלמותה, ללא כל חסמים ומגבלות. מנהיגיה הפוליטיים של התנועה כבר שילמו מחיר אישי כבד על התנהלות מנקרת עיניים. לפעמים נדמה, כי יש מי שמנסה, בכוח כמעט, להפנות את הזרקורים גם לאגף הרבני. (לא התורני במעשיהו. הרבני!).

הפסיד במֶני-טיים

התנהלותם הכנופייתית, הפכה את החוק שעל שמירתו הופקדו לכלי שרת כוחני. השנה, לראשונה הם למדו ששימוש מופרז חסר פרופורציות בכוח שבידך, סופו באפיסת כוחות. נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שרדה איכשהו את הפרידמניזם של השר הקודם. מזלה היה, שגם הפרופסור המפוזר לקה בחסרונותיה, לא הכיר במגבלות כוחו וירה ללא הבחנה.

ביניש ניצלה את הלעומתיות המופרזת של פרידמן והפכה את מלחמתו העניינית, למתקפה אישית קנטרנית. התקשורת הטתה שכם מרצון, הפוליטיקאים שיתפו פעולה מאונס. בישורת האחרונה, במבחן התוצאה השיפוטית, צלחה ביניש את קדנציית פרידמן בשלום. באפס רפורמות משמעותיות.

באה ממשלת נתניהו החדשה והצליחה לעשות בשקט, את מה שלא עלה בידיו של פרידמן לחולל ברעש. מתחת לאפה של כנופיית שלטון החוק, נבחר 'גוש חוסם נשיאה' בוועדה למינוי שופטים.

עלילותיהם של דודו רותם מישראל ביתנו, אורי אריאל מהאיחוד הלאומי והשר גלעד ארדן מהליכוד, תוארו לאחרונה באכסניה זו, בפירוט שלא תמצאו בפרוטוקולים הרשמיים של דיוני הוועדה.

השורה התחתונה אחת היא: לראשונה נאלצה נשיאת בית המשפט העליון להתקפל ולמנות לבית המשפט העליון כמינוי קבע - ללא מינוי זמני מוקדם - שופט דתי, ניל הנדל, שלא על דעתה. את עיקר הדגש יש לשים על המשמעות מבחינת התרופפות השפעתה של ביניש על השופטים בערכאות השונות. עד היום ידעו הכל, שעל מנת להיבחר לערכאה גבוהה יותר, יש לכוון בפסקי הדין לעמדותיה של ביניש.

לא עוד. בפעם הראשונה מאז הוכרזה המהפכה החוקתית של ברק, גילו שופטי הערכאות הנמוכות, כי הנאמנות להשקפות כנופיית שלטון החוק עשויה לגבות מחיר אישי לשלילה. בחירתו של השופט ספי אלון, מועמדה של ביניש, טורפדה אך ורק בשל פסיקותיו המחמירות נגד עצורי ההתנתקות.

ביניש אינה המשפטנית היחידה שלמדה את מגבלות הכוח. היועץ המשפטי לממשלה הפך ברבות הקדנציות וכתבי האישום, לאישיות הכוחנית ביותר סביב שולחן הממשלה. בבוקר יום ראשון נוכח האיש בישיבות הממשלה על תקן יועץ משפטי ואחר הצהריים סוגר את יומו בתפירת תיקים לשרים בכובעו כתובע הכללי.

ומיהו הגבר שיעז להמרות את פי היועץ, ביודעו כי חפותו נתונה בידיו? ביטוי לכך מצאנו לא אחת בעת שניסה מאן דהוא להוביל מהלך שדעת היועץ לא הייתה נוחה הימנו. כך היה, כדוגמא המעידה על הכלל, בעת שהממשלה נתבקשה להכריע על הקמת ועדת חקירה לבדיקת כשלי חקירת רמון. השערורייה זעקה לשמיים, אבל מזוז התייצב מנגד ושרי הממשלה, כולל שרי ש"ס, התקפלו. וכפי שאמר בשעתו השר לשעבר יעקב אדרי, לשר המשפטים (לשעבר גם כן) דניאל פרידמן: "השתגעת? אתה מבקש שאלך ראש בראש נגד מזוז? וכי מה אני צריך, שגם אצלי יתחילו לחפש שלדים בארון?".

מזוז, כמו קודמיו, לא השכיל להשתמש במשרתו, במשורה. והנה, אחרי שנים של שררה משפטית ללא מיצרים, בממשלות ישראל לדורותיהן, מוצא עצמו מני מזוז בשבועות האחרונים כמי שנלחם על מעמד מוסד היועץ המשפטי לממשלה. נטיית שר המשפטים, להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי, נתמכת על ידי כל אותם אלו שהושפלו פעם אחר פעם על ידי היועץ המשפטי. ומי יכול היה, במעט מחשבה מוקדמת, למנוע את המהלך? אך ורק מזוז. אם היה משכיל להשתמש בכוחו במעט פחות עיזוז.

כאב לב

להתעלם ממפעלי החינוך של האיש, אי אפשר. גם לא מהפאר מנקר העיניים. את לבייב העומד בראש מוסדות אור אבנר, אהבה התקשורת החרדית לחבק. מלבייב רוכש האחוזה היקרה ביותר בבריטניה, העדפנו להתעלם.

המעבר מחיים צנועים בבני-ברק, לאורח חיים ראוותני בלונדון (הכל יחסי, כמובן), הוא סימפטום המעיד על מסלול נפילתו. לבייב הוא לא המיקרו, אלא המאקרו. דוגמא (לא) מוצלחת, לכוחניות הטייקונים כולם, כמו האחים עופר שהודיעו גם הם על פריסת חובות והאחרים שעוד בדרך. המשפחות החזקות במשק הישראלי, לא הסתפקו בכוח המקומי שצברו ובתאווה בלתי מרוסנת לפרוץ כל גבול, לקחו סיכונים שבמבט לאחור מתגלים כבלתי מחושבים.

עברו עלינו שנים של סגידה תקשורתית – גם חרדית – לכוחניות הדורסנית של אותם אלו שגמרו אומר לכבוש את העולם, מבלי להתחשב בדרך. הפרספקטיבה אינה רק לאומית, אלא עולמית: אחד אחרי השני, נפלו הגורמים הפיננסים הכוחניים ביותר, כמו מגדל קלפים מתמוטט. כגודל העלייה, כך עוצמת הנפילה.

מליצמן ועד לבייב, מגבלות הכוח נצרבו השנה בתודעה. הרשימה ארוכה, לא נגמרת. במזרח התיכון: האיראנים ששולחים זרועות טרוריסטיות כוחניות לכל רחבי העולם, גילו לפתע שעודף כוחניות יכול לערער גם את היציבות השלטונית מבית. סבב מהומות אלים, פרץ בכל רחבי המדינה, בעקבות זיוף תוצאות הבחירות.

בחזרה לבית הישראלי: ציפי לבני, עם קצת פחות אגו ומעט פחות כוחנות, הייתה מוותרת לש"ס על העברת המיליארד לקצבאות, במקום להציב אולטימטום ומכהנת עד היום כראש ממשלה.

איווט ליברמן עובר חוויה מתקנת, כשהוא מגלה כי אין בכוחו להשתחרר מהתדמית הכוחנית ששיווה לעצמו. הכוחניות, הפכה עבורו לחרב פיפיות וסגרה בפניו דלתות בדיפלומטיה המערבית. שר החוץ מוצא עצמו נע על ציר 'אפריקה-ישראל', ומניותיו – כמו אלו של החברה בעלת השם הזהה - בצניחה.

גם הליכודניקים הבינו, שהפעלת כוח מול ראש ממשלה משלהם שסר מן הדרך, עלולה לחזור אליהם כבומרנג. על התנגדות כה רפה להקפאת בנייה מוחלטת, שמיר, שרון וביבי של הקדנציה הראשונה, היו יכולים רק לחלום. התבוננו נא באירועי השבוע החולף. רק לפני שנה-שנתיים, איום של יו"ר מרכז השלטון המקומי בשביתה כללית, היה משבש את המדינה. והנה, שלמה בוחבוט יצא לקרב רק כדי לגלות שמה שהיה נכון אז, לא רלוונטי כיום. כללי המשחק השתנו. הציבור - וראשי הערים ששברו שביתה זיהו זאת – מאס עד לזרא, בכוחניות חסרת גבולות, בהשבתות פראיות ובהצהרות מתלהמות.

משהו בדי.אן.איי. הישראלי - ולא רק - השתנה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!