הפחד הגדול של כל חייל: "יכולתי אני להידרס שם" // יענקי פרבר בטור מיוחד ליום הזיכרון

במשך חודש עמדתי באותו מקום שבו הוא נרצח. כל יום הייתי שם, יכולתי להידרס גם אני.

יום הזיכרון לחיילי צה"ל הוא יום עצוב וכאוב. כל השנה לא שוכחים את החברים ואת האנשים שאני הכרתי ונפלו בקרב או בפיגוע רצחני, תמיד כשהדמויות שלהן מופיעות הלב נשבר, בצוק איתן זה היה עם קצין בשריון שנהרג מפגיעת צלף בעזה. הקצין דמיטרי לוויטס הי"ד נפל בעזה כמה ימים אחרי שסיימתי להיות ב' קודקוד שלו. כל הקפצה על נגיעה בגדר היינו קופצים. 24 שעות ביממה.

סרן דמיטרי לויטס הי"ד.

אף אחד לא ישן באותם ימים. מדינה שלמה חיפשה את שלושת הנערים שנרצחו לפני צוק איתן, אייל יפרח, גלעד נפתלי שאער, יעקב פרנקל, הי"ד. הם נחטפו בגוש עציון ונרצחו באותו לילה, ב-12 ביוני 2014 (ט"ו בסיוון ה'תשע"ד) בידי מחבלים פלסטינים מתנועת החמאס. אבל אז עדיין לא ידעו מה עלה בגורלם.

בזמן שחיפשו אותם, צה"ל גייס בצו 8 נהגים מבצעיים, עקב מחסור בנהגים בגזרות הרגילות, גוייסתי לעזור לפלוגת שריון שהיתה בתעסוקה מבצעית בגזרת ג'נין, שם כאמור הייתי נהגו של המ"פ דמיטרי לוויטס. כשהחל מבצע 'צוק איתן', ירד הגדוד של אותו קצין לעזה, ואחרי שבועיים שבו הקצין ואנוכי עושים שעות ביחד בסיורים ,הוא ירד לעזה, ואני המשכתי לגזרת בנימין עם הגדוד הקבוע שלי 941, גדוד המילואים של בוגרי הגדוד החרדי נצח יהודה.

שלושת הנערים הי"ד

לילה אחד, מתקשר אליי חבר ואומר לי "דימה נהרג", אחרי שבועיים אינטנסיביים עם דימה הקצין, הרגשתי שהעולם חרב. אמו של דימה התמוטטה ולא הגיעה להלוויה וגם לא לשבעה, ואביו לא הפסיק לבכות בזמן ניחום האבלים.

וכך הסתיימה לה המלחמה עם עזה, כשאנחנו סופרים 73 חללים, 68 חיילים ו-5 אזרחים הי"ד.

בחודש מאי 2018 סיימתי שירות מילואים בגזרת ג'נין, שם החליפו אותנו חיילים מפיקוד העורף שבשנים האחרונות הפך לגדוד לוחם. יומיים אחרי שסיימנו, נרצחו שני חיילים על ידי פלסטיני טרוריסט שדרס אותם עם רכבו.

סרן זיו דאוס, בן 21 מאזור, וסמל נתנאל קהלני, בן 20 מאליקים - הם החיילים שנרצחו. הלכתי לנחם את משפחתו של זיו, אמרתי לאביו שהבן שלו עשה את הכל לפי הפקודות, מאחר ולאחר הפיגוע הופרחו שמועות באוויר לפיהן החיילים פחדו להשיב בירי, אמרתי לאביו שזהו שקר מוחלט. לא היה להם זמן להגיב, הבטחתי לו.

בזמן החפיפה בין הגדודים, זיו לקח חלק פעיל בלימוד הגזרה. לא הכרתי אותו אישית, אבל המחשבה שזה היה יכול אני במקומו עדיין מהדהדת בראשי. קודם לכן, במשך חודש עמדתי באותו מקום שבו הוא נרצח. כל יום הייתי שם, יכולתי להידרס גם אני, המחבל ממש התאמץ לרצוח את החיילים, הוא נכנס במקום צר מאד, בין הג'יפ לפילבוקס, החיילים עמדו לפי הפקודות, היו מאחורי מחסה, אך המחבל הארור השתחל בכוח ובמהירות ודרס אותם למוות.

אחד הדברים שממנו הכי פחדו אצלנו בגדוד, היה פיגוע דריסה, וכשסיימנו את המילואים שמחנו שהכל עבר בשלום, אבל אז אתה מגלה יומיים אחר כך שאתה בעצם ניצלת מפיגוע דריסה.

הלב כואב ושבור, אין נחמה על דברים כאלה, תמיד יישאר בראש שזה יכולתי להיות אני, נזכור את הנופלים ואת גבורתם ואת מסירות נפשם, שבזמן שאנחנו מטיילים ומסתובבים בארץ, יש אנשים שמסכנים את חייהם כדי שאנחנו נוכל לישון בלילה בבטחה. יהי זכרם ברוך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!