העיתונים החרדים כ'שטיח' ל'כורעים'

רגע לפני שהמסך ירד על תשס"ט

שלוש ידיעות, שהמכנה המשותף ביניהן הוא בית המשפט המחוזי בירושלים, ותגובה הזויה אחת - הגיעו אל שולחננו ממש על סף ירידת המסך על שנת תשס"ט, והחשכת מסך המחשב שלנו. הן משקפות את הנושאים התקשורתיים, שגם אם רצינו לראות אותם נעלמים מעברו השני של לוח ההסטוריה, הם נגררו אחרינו אל תוך השנה החדשה, כמו הפגישה המשולשת אובמה-נתניהו-אבו מאזן.

נועה שביט ב'גלובס' מדווחת, כי שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יורם נועם, הוציא פסק דין עקרוני, התקף לכל ערי ישראל, האוסר על דיירים לקיים בביתם בית-כנסת, ואפילו רק באופן זמני וארעי. פסק הדין ניתן לבקשת השונאים משכונת קרית יובל בירושלים, שעינם צרה ב'וילה' של תושב חוץ המתגורר בשכונה שלהם, שקבע בה בית כנסת כדי שליהודים יהיה היכן להתפלל, בלא שיפריעו לאיש.

מלבד העובדה שהשופט נועם בחר לפרסם את פסק הדין שלו בערב ראש השנה דווקא, ימים רווים בתפילות, ולא מצא לנכון להמתין לפחות עד לאחר תקופת החגים, דבר שאינו מצביע על 'דרכי נועם' ששופט יהודי צריך להתנהל עמם, בעיקר בימים אלה, כשכולנו נמצאים ב'היכל המשפט', יש בפסיקה עיוות נורא וחוסר שיוויוניות ותום לב.

איך זה שרק 'שיחות סלון' בטלות, הנערכות מדי שבת בוילות של ידוענים ומדווחות במדורי הרכילות, מותרות ואילו 'שיחות סלון' עם בורא עולם, ללא מיסוך של אדי אלכוהול, אסורות על פי חוק? ומה על רבבות הדירות בישראל המשמשות כמשרדים לעורכי דין ושאר בעלי המקצועות חופשיים בניגוד לחוק? האם רק מקום עבודת קודש לקב"ה אסור לפתוח בבית פרטי, משום שזהו 'מקצוע' דתי ולא 'חופשי'?

כאילו כדי להמעיט את שמחת ה'נצחון' של ועד תושבי קרית יובל מפסק הדין המופקע שהגיש להם השופט נועם, זכתה בדיוק באותו הזמן קבוצת הרכישה החרדית, שבראשה עומדים עו"ד אלקנה הולצר ואברהם ובר, מי שהיה בעבר סמנכ"ל בנק ירושלים, במכרז לקנית הקרקע בגבעת האנטנה, התוחמת את שכונתם. מדובר ב-216 יחידות דיור שבניגוד לכל הגיון, הקבוצה גברה בהתמודדות עליהם אפילו נגד איש הנדל"ן הידוע חיים זקן וחברת 'אזורים'.

בידיעה של רוני מלול בעיתון 'מעריב' מערב חג, מגיב ועד שכונת קרית יובל, הלוחם בחרדים, ומי שעמד גם מאחורי הבקשה למתן פסק הדין נגד בתי הכנסת, ב'בהלה' לזכיית החרדים: "לחרדים יש יכולת אדירה. מפחיד לחשוב שהם יוכלו לרכוש כל קרקע שירצו ואילו אנחנו נאלץ להלחם על כל שכונה ורחוב ולבסוף נאלץ לעזוב".

לך תגיד להם שאם גם להם היה מקום תפילה, או שהיו באים להתפלל בבית הכנסת שב'וילה' במקום ל'קדש' מלחמות, יתכן שלא רק הזכיה במכרז היתה מפחידה אותם פחות, אלא שהם גם היו רושמים לעצמם הצלחות ממש כמו החרדים...

ידיעה נוספת אף היא בתחום המשפט, עסקה במשפטה של אם הילד ממאה שערים שייפתח יומיים אחרי יום הכיפורים, יום לאחר המועד שנקבע לתחילת משפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ושניהם באותו בית המשפט המחוזי בירושלים.

השופט במשפט לא יהיה רביד, שדן בבקשות בעניינה של האימא עד כה, וגילה מידה מוגזמת של עוינות נגדה. למרבה המזל הוא עומד לפרוש בקרוב ואת מקומו במשפט הזה יתפוס השופט יוסף שפירא, הנחשב להגון, ובין השאר היה מעורב גם בניסיונות הגישור בפרשת פתיחת החניון בירושלים בשבת.

מי שמחפש 'סמליות' בהעברת התיק לידי שופט זה, יוכל למצוא אותה בעובדה שלמרות שהשופט אינו אדם שומר תורה ומצוות הוא נסע בעבר, ואולי גם השנה, להתפלל בראש השנה בקבר רבי נחמן באומן.

והרי ידוע מה שהבטיח למי שיפקוד את קברו בראש השנה.

ממש לפני שכיבינו את המחשב שלנו ליותר מיומיים, התקבלה בו התייחסות של דובר רשמי ב'נטורי קרתא' למדור שלנו, שהכניס אותנו לראש השנה בתחושת זכים ומלווים בעדות הנאמנה ביותר על מידת אהבת ישראל ששופעת בנו.

"אני מתלבט כיצד להגדיר אותך" - כותב לנו האיש כאילו בקשנו ממנו המלצה לכל מאן דבעי, כולל לבית דין של מעלה - "כל אנטי ציוני, לא משנה אם הוא יהודי, גוי או לא יודע מה, הופך בעיניך ליהודון, שונא ישראל אנטישמי, ומה לא... מעניין אותי באמת לכמה כמויות של טיפשות אתה זקוק כדי לכתוב על שר התרבות המצרי שהוא 'אנטישמי לא קטן', או כל מי שרק טיפה מעקם את האף על מדינת ישראל זוכה מיד לטיפולך הציוני המטורף והמסור. התמונה המצ"ב, שווה יותר מאלף מילים. מילים כנראה לא עוזרות לך".

התמונה שצירף (המופיעה כאן), היא של ילד פלסטיני המחזיק בדגל הצהוב של החיזבאללה, ועליו דמותו של נסראללה, מקבל נשיקה מיהודון שונא יהודים מנטורי קרתא שלראשו...שטריימל.

נזכרנו שמשרד הבריאות הזהיר את הציבור החרדי לפני ראש השנה ש'שפעת החזירים' עלולה לעבור בנשיקות. מיהרנו לכבות את המחשב, ונשוב להדליק אותו רק מתוך תקווה שעד מוצאי ראש השנה, החיידקים המסוכנים כבר יתייבשו.

'עלינו לשבח' על ה'סקופ' של 'המודיע'

כבר מזמן אנחנו סבורים שאין מקום למצות את כל כישרונות ה'חיקוי' לתכני העיתונות הכללית בתאריך הזה דווקא, ולא יקרה כלום אם הסיכומים, כתבות הצבע היזומות, ה'פרויקטים המיוחדים', והראיונות - יופיעו שבועיים מאוחר יותר, בערב סוכות, למשל.

גם אם רבים מהעומדים בראש מערכות העיתונים חושבים כמונו, לא היה לאף אחד מהם, עד עתה, את האומץ להיות הראשון שישנה את ה'דפוסים' המקובלים בהופעת עיתונים גם בערב ראש השנה ויום הכיפורים, וימנע את צרכני התקשורת החרדית מלהיכשל בקריאת עיתונים בימי הדין במקום בקריאת פרקי תהילים.

מי יכול, בכלל, להעלות על הדעת אפשרות שבעלי העיתונים יסכימו להרדים את 'מזלם' הפיננסי ככה סתם, גם אם הם יודעים שבעצם הופעתם הם מרדימים, את מזלם של קוראיהם לשנה שלימה?

אבל השנה, אנחנו בטוחים, שלראשונה הם לא הכשילו איש. כל העיתונים, ללא יוצא מן הכלל, היו רדודים וריקים מתוכן מקורי, חלקם אף פרסמו כתבות הממוחזרות כבר יותר מפעם אחת. שום דבר מעניין שעשה חשק לקרוא בו בעיצומו של ראש השנה יותר מבמסכת 'ראש השנה'.

בבית הכנסת, בעת הכריעה ב'עלינו', שמנו לב של'המודיע' יש בכל זאת 'סקופ' מעניין גם בגליון 'ראש השנה'. הכותרת העליונה של 'יתד נאמן' שהיה פרוס מתחת לגופו של שכננו הצנום, היתה שונה בתכלית מזו שהופיעה ב'המודיע' שאנחנו העדפנו ליפול עליו ב'עלינו', בעיקר בשל מימדיו המתאימים יותר למימדנו. בעוד ש'יתד' בחר לכתוב מעל לכותרת את הבקשה הסיזיפית משהו והלא תקשורתית: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך", נכתב ב'המודיע' בהעזת פנים: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"...

בבחירות לעיריית ירושלים, בעת שהמחלוקת בחינוך העצמאי פרצה, בהקמת 'המבשר', ובמהלך העבודה ה'משותפת' והלא קיימת של נציגות סיעת יהדות התורה בכנסת בשנה החולפת, ה'כותרת' הזו כנראה עוד לא היתה קיימת. כנראה שהיינו צריכים לכרוע ולרדת על ארבע, כדי לגלות אותה.
הכרזה אופטימית שכזו בפתחה של שנה חדשה מעודדת מאוד. היא גם מוכיחה שיש מישהו בהנהגה האגודאית שגם הוא לקח ברצינות, אם כי קצת מאוחר מדי, את הסיסמה של המפלגה הזו בבחירות האחרונות שנערכו בשנה החולפת, שהטיפה לנו בנוסח: "האחריות מחייבת"...
אין ספק ש..."עלינו לשבח" אותו על כך.

פולחן אישיות בימים של חובת הכנעה

בערב החג, כאשר הגיע לידינו עיתון 'בקהילה', חשבנו שאנחנו ברי מזל ושחלק מבקשותינו לקראת השנה החדשה כבר התגשמו. אמנם בהגרלת הלוטו לא השתתפנו, ולכן לא היה לנו סיכוי לזכות בפרס הגדול, ותושב נתניה זכה בו במקומנו מן ההפקר, אבל הרבה דרכים למקום למלא את חסרוננו, ואחת מהן היתה יכולה להיות מהדורת ה'אספנים' של 'בקהילה'.

יש לנו אותה, ובעתיד היא אולי תהיה שווה משהו. גם אם כשנרצה לממש אותה תתעורר שאלה הלכתית האם התמורה היא שלנו או של קופת 'ועד הרבנים לענייני צדקה', שנפגעה מהידיעה שהתפרסמה אודותיה דווקא בגיליון ערב ראש השנה, רצינו להאמין שמשהו בכל זאת יישאר לנו.

כפי שפורסם באתר 'בחדרי חרדים', נאספו כל עיתוני 'בקהילה' בערב החג מדוכני המכירה, ובמקומם הודפסה מהדורה חדשה. זאת בעקבות ידיעה שכותרתה הופיעה בהבלטה בעמודו הראשון של העיתון, ולפיה הגרי"ש אלישיב התיר לקראת ראש השנה לראשי 'ועד הרבנים לענייני צדקה', לפרסם סיפורי ישועות שאינם מדויקים, כדי לגרום לציבור להתרגש ולתרום לקופת 'ועד הרבנים'.

בבית הגרי"ש אלישיב הכחישו את הידיעה הכחשה נמרצת, וב'וועד הרבנים לענייני צדקה' טענו שאין צורך להמציא סיפורים, כאשר סיפורי הישועות האמיתיים רבים עד מאוד וחלקם הגדול עוד לא הגיע כלל לידיעת הציבור.

במערכת 'בקהילה' הוחלט לגנוז את העיתון מיד. מי שאינו מצוי בתהליכי הפקת עיתון ובמורכבות שבהוצאתו בלחץ ערב ראש השנה והחגים האחרים, אינו יכול להעריך את הנזק הכספי והלוגיסטי שהיה כרוך בהחלטה הדרמטית שמערכת ב'קהילה' נאלצה לקבל.

היכן היתה ועדת הביקורת של העיתון? איך זה ש'המבקר' הרשה לעצמו לצאת לקניות של ערב חג, אחרי ששינה רק את נוסח הידיעה בתוך העיתון ולא את הכותרת בחזית שהיא הרבה יותר אקוטית? השאלה הנוקבת הזו לא נגנזה עם העיתון. היא עוד ודאי תתברר במסגרות הפנימיות של המערכת שנאלצה לשלם על הטעות מחיר יקר בכסף ובאמינות.

אבל השמחה שלנו, שלא לאיד, היתה מוקדמת מדי, והיא לא נמשכה אלא עד שדפדפנו בדפי העיתון. הגענו בעצמנו למסקנה העגומה שגם ערך אספני אין לו. בראיה תקשורתית, יתכן שבמחשבה שניה עורכיו היו מחליטים לגנוז אותו מבושה, גם בלא שידיעה המביכה על 'ועד הרבנים לענייני צדקה' היתה מתפרסמת.

כמו כל העיתונים החרדים גם 'בקהילה' לא ויתר על ה'סיכום שנתי' הטרחני, החוזר על עצמו בכל העיתונים מדי שנה, ואפילו 'התרת הנדרים' אינה יכולה לו. מי שערך אותו בעיתון הזה הוא הפרשן הפוליטי הכישרוני - יעקב ריבלין. עורכי מוסף 'בקהילה פלוס' לא הסתפקו בכותרת הרהבתנית שבישרה לקוראים ש"יעקב ריבלין" - כן הוא בכבודו ובעצמו - "מרפרף באירועיה הסוערים של תשס"ט החרדית (השנה הרי היתה באמת חרדית מאוד...), בוחן אותם במבט לאחור וצופה את השלכותיהם בשנה הבאה עלינו לטובה - מהבחירות לראשות ירושלים עד הבחירות לרבנות ירושלים". בנוסף לטקסט, הם מילאו את העמוד כולו בתמונת שער ענקית של ריבלין, בפוזה של התלבטות, כאילו גורל המדינה ממתין רק להחלטתו. במקום לקרוא ב'קלפים' כדי לדעת כיצד לנהוג, הוא נראה קורא בעיתונים הישנים של עיתונו ובלוח השנה המונחים על המכתביה שאין עליה אפילו מחשב. תמונת שער של הסתגפות ממש.

האם פירוש הדברים שמשנת תש"ע, תמונות ילדי עובדי מערכות העיתונים, שהתפרסמו עד עתה בעמוד הראשון של מוספי הבית בעתונות החרדית הם אאוט וכבר אינן מוכרות, ומעתה יתפרסמו תמונת ענק של אבותיהם או סביהם המדגמנים ואלה יהפכו ל'אין'?

אותנו זה מדאיג.

בימים שנקבעו לתפילות ולעבודת השם בהכנעה בוודאי שאין מקום ליוהרה תקשורתית שכזו. החשיפה העודפת עלולה לספק נשק בידי המקטרגים למיניהם שיטענו כאילו גם התקשורת החרדית כבר נגועה בפולחן האישיות המשחית. והיא הרי לא...

תמונה אחת שווה אלף מלים

מי שעשה את אותו הדבר רק בצורה מתוחכמת הרבה יותר, ופחות מושכת תשומת לב, הוא בן כספית, אם תרצו לצורך ההשוואה בלבד - מקבילו של יעקב ריבלין בעיתון 'מעריב', וזו מחמאה לא קטנה לכספית. גם הוא, כאיש תקשורת ותיק, יודע שתמונת ענק אחת שווה יותר מאלף מלים שלו הנכתבות בכתבה פוליטית, או אפילו יותר מאלפיים בראיון שהוא מפרסם בעיתונו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.

לעיתון שלו אין עדיין תעוזה תקשורתית כמו לב'קהילה', ומשום כך כדי לפרסם את תמונתו עם הכלב שלו, ולבוא על סיפוקו להיחשף, הוא נאלץ לנדוד לדפים המצהיבים של ה'גלובס'.

בגיליון ערב ראש השנה של 'גלובס' התפרסמה תמונה משותפת של שני שומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית, הוא והכלב שלו, וגם ראיון עם אחד מהם.

לעומת ריבלין ב'בקהילה', שקיבל את התמונה 'און זה האוס', נדרש כספית לשלם מחיר יקר יחסית עבור התמונה שלו. הוא לא שילם בכסף אלא ב'שליפות' שאינן אתיות כשמדובר בכתב מדיני הנחשב ל'בכיר'. הוא משתלח בשלדון אריסון, בעליו של 'ישראל היום', העיתון שדחק את רגליו של 'מעריב' - שבו כספית כותב - מהצמרת התקשורתית, ואומר עליו: "יש כאן אדם עשיר כקורח שלא חי כאן, שלא מקיז כאן את דמו ומחליט שהוא משקיע מאות אלפי דולרים, כדי לעשות לנו שטיפת מוח עיתונאית. מדובר בסכנת נפשות".

'סכנת נפשות'? - זה קצת מוגזם גם אם ה'נפשות' שהוא מתכוון אליהם הם בני משפחת נמרודי, שלדעת כספית, לעומת אריסון הם כן מקיזים כאן דמם אפילו כדי לשלם לו משכורת בזמן...

גם מבנימין נתניהו לא חוסך בן כספית את שבט לשונו, במידה ההופכת אותו מכאן ולהבא לחשוד בחוסר אובייקטיביות כשישוב לדווח ככתב מדיני, שאמור להיות מאוזן. "אני לא רואה עכשיו מנהיגות" - מכריז ה'מומחה' הנון שרמנטי להנהגה וגם מסביר מיד: "בנימין נתניהו הוא איש מוכשר, אבל חלש. אין לו חוט שידרה, אין לו עוצמה פנימית והוא פאניקר. הוא לא בנוי לעשות פריצת דרך לא ברמה האישית לא ברמה המנטלית ולא ברמה האידיאולוגית...אם אולמרט וליבני לא הצליחו להגיע להסדר אז בטח שביבי ובוגי לא יצליחו".

לעומת הנשיא אובמה, בן כספית אינו משאיר שום סיכוי לפגישה המשולשת שתיערך מחר בין נתניהו-אובמה-ואבו מאזן באו"ם. מבחינתו, זמנו של ביבי כבר עבר.

כמו כספית במד חום

באותו היום ממש שהדברים האלה מצוטטים מפיו עם התמונה בגיליון ערב ראש השנה של 'גלובס', מפרסם בן כספית, יחד עם מיה בנגל, ראיון עם "חוסר המנהיגות" ו"האיש החלש" כל-כך בעיניו - בנימין נתניהו. מי אמר שבישראל לא נותנים צ'אנס ל'חלשים'?

בניגוד למה שהוא אומר בשיחה ב'גלובס', לקוראיו ב'מעריב' כותב כספית: "ידענו שאין טעם לשאול אותו בענייני אקטואליה, דף המסרים שהוכן לו לא הכיל שום דבר משמעותי. עם הפלסטינים זה עדיין תקוע, עם הסורים כנ"ל, הקואליציה יציבה, הכלכלה מתייצבת, שום דבר משמעותי לא מלבין או משחיר באופק, חוץ כמובן מהצנטריפוגות באיראן".

אם כספית בחר שלא לשאול את נתניהו דבר בענייני אקטואליה, מניין הוא יודע לומר ל'גלובס ש"נתניהו לא בנוי לעשות פריצת דרך לא ברמה האישית לא ברמה המנטלית ולא ברמה האידיאולוגית"?

את התשובה רק הוא יודע.

וכשנתניהו אומר לכספית כי "הזהות היהודית היא המפתח לקיום היהודי" - דברים שבהחלט אינם מצביעים על איש חלש ורפוס, כפי שהוא הציג אותו בעיתון העסקים של ישראל, הוא שואל אותו בנימה הנראית כמזלזלת, בלי לחשוב פעמים שהדברים אמורים להתפרסם ולהוכיח גם את יחסו לדת: "איך אחרי כל זה אתה לא יהודי דתי"?

נתניהו, זה שכספית מתאחר אותו כ"איש ללא חוט שידרה ו'פאניקר'", אינו נכנס ל'פאניקה' וממשיך לספר: "כל שבת אני יושב עם בני הצעיר וקורא כמה פרקים בתנ"ך שעה וחצי. הוא מביא את הפרשנויות ואני שואב מזה הרבה כח"...

למה אמר כספית את מה שאמר ל'גלובס' כתשלום לחשיפה שקיבל מעיתון העסקים? תרשו לנו לתת פרשנות משלנו: הוא חשב לגמור בדרך הזו חשבון עם שני ציפורים במכה אחת - עם נתניהו ועם 'ישראל היום'.

ערב ראש השנה הוא היום שבו מתפרסמים מדי שנה ראיונות עם ראש הממשלה בעיתונות הישראלית. בעבר היה כל ראש ממשלה מכין לקראת הראיון הזה, יחד עם צוותו, כותרות מסקרנות, שונות לכל אחד מהעיתונים הגדולים. אבל השנה שמר נתניהו אמונים רק ל'עיתון הבית' שבבעלות ידידו שלדון אריסון, ושעד לאחרונה היה ראש לשכתו, נתן אשל, סגן המנכ"ל בו. הוא העניק לעיתון הזה את כל הכותרות שבעבר הספיקו לכולם.

בראיון לשלמה צזנה, בעבר הרחוק גם הוא כתב 'מעריב' במעמד זוטר בהרבה מכספית, ולמתי טוכפלד, שניהם מ'ישראל היום', אומר נתניהו בין השאר: "הארץ כבר מחולקת. השאלה כיצד היא תחולק באיזה אופן גם מבחינה טריטוריאלית - דבר שאני לא מקבל כמוגמר - וגם מבחינת הסמכויות"..."אני לא מנדב שום פינוי. מעולם לא עקרתי יהודי אחד. אני מתחייב שאני לא אנדב שום ויתור ואולי בזה אני שונה מקודמיי...אבל צריך להכיר גם בעובדה שיש מציאות אובייקטיבית לציבור גדול שם".

"זה נשמע כמו 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'" - שואלים אותו המראיינים.

"לא, אלה הם דברים שראיתי גם קודם לכן ואמרתי פעמים רבות ודיברתי על הצורך להגיע להסדר שיאפשר לפלשתינים לנהל את חייהם אבל לא לסכן את חיינו. דעתי לא השתנתה" - משיב נתניהו.

כשעתונאי כמו כספית מאבד כותרות עסיסיות שכאלה, ועוד לטובת ה'האקרים' מ'ישראל היום', לא פלא שהוא נכנס ל'אטרף' עד שגם בערב ראש השנה מתעוררות אצלם רגשות נקמה נגד מי שאמר אותם, כלומר נתניהו, ומי שנתן לו במה, כלומר 'ישראל היום' ובעליו של העיתון שלדון אריסון.

הכספית במד החום שלו עלה לערכים שהם 'סכנת נפשות' לא פחות מזן ששלדון אריסון נושא אותה על פי כספית.

ה'דעה' וה'דיבור' לחי עולמים

בתחרות בין ה'דעות' שהתפרסמו בגיליונות ראש השנה בגיליון '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות' מול 'סופשבוע' של 'מעריב', לקח 'מעריב' וב'פור' עצום.

רענן שקד, עורך המוסף היומי '24 שעות' של 'ידיעות אחרונות', במדורו 'סיירת שקד' שב אל קיאו גם בערב ראש השנה. הוא מפרסם מאמר גזעני, שבו הוא מתעלק על אלי יצפאן ושר המשפטים יעקב נאמן, והכל בגלל 'חטא' ההשתתפות שלהם ב'דינר' של חב"ד-רמת אביב. שקד, רושף אש של שנאת אחים, נגד מי שעומד מאחורי הפעילות של הגוף הזה בשכונה שבה הוא גר.

"אנחנו תושבי רמת אביב" - הוא מתבכיין - "מי שחשודים מיידית בחילוניות יתר במדינה שבה אתה לא נכנס יותר לשום פלייליסט מבלי לשלב כמה שורות תהילים ולנשק את (כאן באה מילה גסה) של המזוזות הנכונות - אנחנו אמורים לקבל בהכנעה את הפלישה, השידול וההתעסקות במוחות ילדינו. לשתוק. לאפשר לגברים בשחור להתמקם, למשל, במבנה הסמוך לתיכון אליאס כפי שעשו, משם יוכלו לפנות ביתר קלות לתלמידים ולשדל אותם לסשן תפילין קצר".

אראל סג"ל במדורו השובה, המתפרסם ב'סופשבוע' של 'מעריב', לא היה משיב לו מנה אחת אפים, גם אם היה קורא אותו לפני שכתב את מדורו שהתפרסם בראש השנה. אבל ההתייחסות העניינית שלו במדור, להתרסה שהשמיעה חברתו של אסף רמון ז"ל כלפי שמיים, בהחלט יכולה להתאים גם לנפש המסכנה הזו.

"כאחרון המאמינים" - כותב סג"ל על עצמו, והוא אמנם מאחרוני הנדבקים בדרך התורה והמצוות - "אין לי כוחות וידע להסביר ולהבין את החשבונות של הבורא. אף לי יש בתיקיה הרבה שאלות, סתירות כואבות ותמיהות עצומות. לפיכך אסתייע בגדולים ולוואי שמי שאמר והיה העולם יחזקני שלא אטעה ולא אזיק. בפרשת כי תשא, במהלך דין ודברים עם משה, המבקש 'הראני נא את כבודך', משיב לו הקב"ה: 'וראית את אחורי ופני לא יראו'. מבאר השרף הקדוש, רבי מנחם מנדל מקוצק: 'כל הדברים הסותרים זה את זה וההפכים נקראים מבחינת אחורי ה'. אבל פניו ששם הכל התאמה גמורה, לא יוכל אדם לראות'. זו תשובתו שהיא עמוקה וקשה מאד" - מסיים אראל סג"ל.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ודאי היה מלמד זכות גם על רענן שקד והיה אומר שכשזלזל, פגע, והשתמש בלשון מלוכלכת וגסה בקשר לנשיקת מזוזה, שהיא אחד מנכסי היהדות של כל הדורות ואין לה ולא כלום עם חב"ד ברמת אביב דווקא, הוא התכוון ל'אחורי ה''.

ולוואי שנזכה לנשק אותם.

מי שענה לשלום ירושלמי הוא יעננו

העיתונאי שלום ירושלמי, בקושי נחת בנמל התעופה בן גוריון בדרך חזרה מקבר ה'פלא יועץ' שבבולגריה, אליו נסע עם פמלייתו של הרב ישעיהו פינטו, ובה חבורת ה'טייקונים', ובעוד הוא נדחק אל אולם הנוסעים הנכנסים המלא וגדוש בערב החג, כבר נענה. איך אנחנו יודעים? לא מ'מעריב' שבו עוד לא היה לו האומץ לדווח על כך, אלא מהטור שהוא מפרסם במקומון 'זמן ירושלים'.

בגיליון ראש השנה, מתאונן ירושלמי על כך ש"מעולם לא שמעתי כל כך הרבה לעג וזלזול באנשים", כמו ששמע מאנשי תקשורת בהקשר לנסיעה המתוקשרת לקבר ה'פלא יועץ'.

"מה יש לחבר'ה האלה לחפש על מצבות האבן הקרות בסוף העולם?" – שאל אותי גבי גזית ברדיו 103" - כותב ירושלמי. "'לא יכולה להיות עבודת אלילים גדולה מזו', הוסיף יוסי בר מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב" - מוסיף ומספר ירושלמי. בר מוחא, אגב, הוא חובש כיפה, ואביו ז"ל היה רבה הראשי של הישוב נשר שבו גדל גם שלמה בניזרי, ונסע פעמים רבות להשתטח על קברי צדיקים בצפון.

ירושלמי מעיד עוד בטורו, שגם נתן זהבי אמר לו: "אני לא רוצה שאנשים שמקבלים החלטות כלכליות במדינה הזו ישתטחו על קברי צדיקים".

שלום ירושלמי כנראה לא קרא עד לנסיעתו לקבר ה'פלא יועץ' את הכתבות שהוא עצמו כתב בהם בהכללה על הציבור החרדי. הן לא נפלו בחומרתן מהאמירות המקניטות של חבריו לתקשורת שהוא מצטט אותם. אחרי ההשתטחות הוא נענה, והוא כותב: "ברור שהסיפור הרבה יותר עמוק ורציני. התגובות האלו משקפות את היחס לאמונה ואת הדימוי שיש במדינה הזו לדת. הדימוי הוא נוראי. אחרי שישים שנה של חיבור הרסני בין הדת למדינה, אין שום כבוד לרבנים או למייצגי הדת באשר הם...בסילסטרה שבבולגריה זה היה שונה. האירוע היה רוחני נטו..."

ירושלמי, שיש לקוות שאכן חזר כאדם אחר והביקור יותיר רישומו עליו לטווח ארוך, גם כשהוא כותב על מאבקים על דמותה של ירושלים, מספר: "תגיד מה אני עושה עם כל הסיפור הזה? - שאלה אותי יעל דן בגלי צה"ל. אמרתי לה שתכבד את האנשים באמונתם, גם אם זו נראית אחרת ושונה, כפי שהיתה רוצה שיכבדו אותה. אני לא בטוח שהצלחתי לשכנע אותה, אבל לפחות ניסיתי".

בפעם הבאה שייקח גם אותה איתו לבולגריה, אולי גם היא תשאיר את האנטי והדעות הקדומות שם על אדמת הנכר כפי שקרה לו.

ביודעים ובלא יודעים

מבין כל ה'פרוייקטים' שהתפרסמו בעיתונות לקראת ראש השנה, זה של 'הארץ' היה המעניין ביותר, ועוד יכה גלים 'אחרי החגים'. 8 עמודי ענק נכתבו בו על דברים שאנחנו לא יודעים.

עפרי אילני, למשל, דן בשאלה מאיפה, בעצם, הגיעו היהודים האשכנזים לפולין ולליטא, ובין השאר מעלה את ההשערה שהם, וממילא גם ה'געפילטע פיש' שלהם, מקורם בכוזרים שחיזקו דמוגרפית את היישוב היהודי בפולין, אוקראינה ועוד. "ספק אם נדע מהם המקורות האמיתיים של יהדות אשכנז" - הוא כותב בסיכום מאמרו - "גם מחקרים גנטיים לא מסייעים בפתרון החידה. אז אולי עדיף לאמץ את התיאוריה של גרץ על ה'געפילטע פיש'. נחמד לדמיין את בני הצד האשכנזי שלנו כצאצאים של לגיונרים רומאים חטובים".

ואנחנו היינו בטוחים עד היום שאת המאכל היהודי הנפוץ הזה, לפחות בטעם המתקתק והמעודן המציאה סבתא שלנו. לו יהי שהוא צודק.

את ליאור קורנר מעניינת התעלומה הלא פתורה: מי המציא את הפסטה הסינים או האיטלקים? את צפריר רינת מטרידה השאלה כמה אנשים יהיו בעולם בעוד 40 שנה. אסף אוני שואל, ולא סתם, האם ציורי הצורר הנאצי היטלר הנמכרים באירופה הם אמנם שלו? ואמיר אורן מתעניין מתי ישוחרר פולארד, סוף-סוף מהכלא האמריקני?

עקיבא אלדר תוהה מדוע נכשלו שיחות קמפ דייויד בשנת 2000, ולא מצליח להגיע לתשובה, אבל בדרך מצטט את אהוד ברק במשפט מפתיע: "רציתי רק שהשמאלנים ייווכחו במו עיניהם שאין עם מי לדבר".

גם התעלומה המסקרנת לאן נעלם ארון הברית, והקונספרציה ש'הקריה למחקר גרעיני בדימונה' הוא שם כיסוי לכלום, נידונים ב'פרויקט הזה, והם מסתיימים ב'תיקו', שאלות אפיקורסיות על בורא עולם והיקום נידונות מהזוית המדעית, כמובן.

החלק המעניין ביותר ב'מחקרים' כולם היא ה'אבולוציה' שחלה בהתייחסות הלא אמינה ל'רצח רבין'. שאלות שבעבר העז רק ברי חמיש להעלות למודעות הציבורית, והוא הוצג בגללם כהזוי ונאלץ לעזוב את הארץ, מוצגות כאן בגלוי על-ידי ההיסטוריון תום שגב. ככל שיתקרב יום רצח רבין, וה'פסטיבל' המלווה אותו מדי שנה מיד לאחר החגים, הוא עוד יכה יותר ויותר גלים.

תחת הכותרת "לראות את הקולות", כותב שגב: "תיאוריות קשר נולדות בדרך כלל בדמיונם של נודניקים מטורללים, אך כמעט תמיד הן מתבססות על פרט זה או אחר שנשאר חסוי או תמוה. גם מעל רצח רבין מרחפים כמה סימני שאלה אמיתיים. אחד מהם אף הוכר רשמית בדו"ח ועדת שמגר שחקרה את הרצח".

"מיד לאחר שעמיר החל לירות" - ממשיך תום שגב וכותב - "נשמעה בקרבתו הצעקה: זה סרק! זה סרק! או במלים בעלות משמעות דומה 'זה לא אמיתי', או 'זה אקדח פיקות' וכדומה. יותר מתריסר אנשים העידו בפני ועדת שמגר ששמעו את הצעקה. אחד מהם היה יגאל עמיר עצמו. לדבריו לא הבין מדוע צעקו זאת. לטענתו לא הוא צעק. לאחר שנתפס שאלו אותו: 'זה סרק'? אך לדבריו לא השיב כדי שלא יהרגו אותו. גם נהגו של ראש הממשלה וקציני משטרה שמעו את הצעקה וכן כמה מאבטחים".

ועדת שמגר לא הצליחה לברר מי השמיע את הצעקה וקבעה: "נקודה זו סתומה עדיין". תום שגב קובע כי תעלומה 'רשמית' שכזו היא מכרה זהב לכל בלוגר סהרורי. "היתכן שהשב"כ ידע מראש על כוונתו של עמיר לירות ברבין, התכוון להחליף את הכדורים באקדחו בכדורי סרק, אך מסיבה כלשהי (אולי בכוונה) הכדורים החיים נותרו באקדח?" - שואל שגב - "היתכן שבין הנוכחים במקום היה מי שידע על הכוונה להחליף את הכדורים, שהאמין שהדבר נעשה ועל כן צעק 'סרק' 'סרק' כדי להרגיע את המצב?"

תום שגב, לא ברי חמיש, מסיים את מאמרו: "מלים כמו 'יתכן' ו'כנראה' המופיעות בדו"ח ועדת שמגר מעוררות חשד ואין כמוהן לעורר תאוריית קשר. יתכן שאקדחו של עמיר אכן נשא כדורי סרק, אך הוא לא ידע זאת ומאמין עד היום שהוא הרוצח, בעוד שרבין נרצח בעצם בידי אחר, אולי במקום אחר: אולי בדרך לבית החולים, אולי בבית החולים עצמו".

חרטה עדיין אין כאן, אבל בניצני ה'וידוי' כבר ניתן להבחין. עוד תראו שעד ליום הרצח יאבד ההיסטוריון תום שגב את הליגיטמציה שלו ויוצג כסהרורי והזוי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!