ה"אימא" של מוישי • השנה שהייתה

פטריית עשן סמיכה היתמרה ועלתה משטח האדמה בהר חברון שעליו נחת מטוס האף 16 המרוסק. מדינת ישראל כולה, נותרה המומה ומזועזעת. מי שהטיס את המטוס ומצא בו את מותו הטראגי, היה אסף רמון, טייס צעיר שהמריא מבין שורות חיל האוויר, החליט ללכת בדרכי אביו אילן, ונדבה רוחו אותו להתגייס לשורות הצבא, למרות שהיה פטור מכך על-פי חוק.

כאן הבין הציבור הישראלי כולו, שצריך להזדעזע. כי לא מדובר בעוד טרגדיה אנושית, מהסוג שהשנה החולפת היתה עמוסה בו. מדובר באסון סמלי, בבן שמצא את מותו באותה דרך בה נפטר אביו. האב התרסק בחלל החיצון, בתוך מעבורת חלל אפופת חרסינה לקויה, לאחר שהספיק לזקוף, ולו לזמן קצר, את גווה של המדינה, בהיותו האסטרונאוט הישראלי הראשון.

הבן, שריגש את המדינה מספר שנים לאחר נפילתו של אביו, כשהודיע על רצונו 'להיות כמו אבא' ולשרת את המדינה מהאוויר, סיים את שליחותו בעולם כשהוא בתוך אותה מעבורת אוויר צבאית שבתוכה ישב אביו המנוח, כאשר השתתף בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק.

וכאן, כאשר לקראת סוף השנה נסגר המעגל הטראגי הזה, הבינו אף אחרוני הבליינים היושבים על חוף הים בתל-אביב, שלא ניתן עוד לתלות את המקרה המצמרר ב'יד הגורל'. יש כאן יד מכוונת. יש כאן תוכנית ארוכת טווח שהושלמה בדרך כה מזעזעת. יש כאן בן שמשמיים גזרו כי יילך בדרכו של אביו, כמעט באותה צורה שבה הלך אביו.

פתאום ראה כל העם את מפקד חיל האוויר כשהוא ניצב אל מול הזרקורים ונאלם דום. הגנרל האווירי עטור הדרגות גמגם בשידור חי, ואמר שאין לו מה לומר. כולם הבינו, שהמשכיל בעת ההיא, דום יידום.

באותו יום מסעיר, הגיעה אישה נרגשת, מאחת המשפחות החשובות של קהילת חסידי סאטמר בירושלים, למחלקת יולדות, מתוך כוונה לחזור הבית כשבנה האחד-עשר בזרועותיה. אלא שלא היא, הגב' ברכה פייגא ויליגר ע"ה, ולא הבן שאמור היה להיוולד, חזרו הביתה. הם עברו לעולם שכולו טוב. האם הותירה את עשרת ילדיה לאנחות, כקורבן נוסף לשפעת העולמית שהתפשטה ליקום האנושי כולו, באמצעות רוחות קדים שנשבו ממדינת מקסיקו.

ושוב נזכרו הכול בצד האפור, שלא לומר השחור, של החיים.

יום אחד, סוף השנה, שתי טרגדיות.

האחת טלטלה את החברה הישראלית כולה. השנייה זעזעה, בפעם המי יודע כמה, את הציבוריות החרדית.

אלא שהציבור המאמין, לא נזקק לאיתות מטלטל לקראת סוף השנה. השנה הזאת, מתחילתה ועד סופה, גדושה היתה אירועים מטלטלים, בהיקפים שהיו יכולים למלא עשור שנים. השפעת שהגיעה לעולם ללא הודעה מוקדמת והרגה והחליאה טובים ורעים, היתה עוד הזדמנות לקחת פסק זמן ממרוץ החיים המטורף וההזוי, ולהתבונן ברבדים העמוקים יותר של המציאות.

זו היתה שנה אפופת טלטלות אנושיות, מאיזה צד שלא נביט עליה. זו היתה שנה עמוסה ברגעים שבהם כולם התאחדו, הבינו שיש להפיל את המחיצות, להזדהות עם האירועים המוכתבים מלמעלה.

האירוע של השנה

כאשר בתחילת השנה החולפת, בראש השנה אשתקד, נעמד הרב גבי הולצברג הי"ד ותקע בשופר לאוזניהם של מקורבים, הוא לא פילל כי זוהי תקיעת השופר האחרונה שלו.

בעיניים טובות, מפיקות חיוניות איתנה ואהבת ישראל כנה, הוא נשא את עיניו קדימה, לעוד שנה של הבאת אורה של היהדות למחשכי הודו האלילית. כאשר רעייתו רבקה הלבישה את מוישי הקטן לקראת ראש השנה, תוך שהיא מביטה בו בחום אימהי אינסופי, לא היתה אף ציפור שלחשה לאוזנה שבתוך שלושה חודשים יתקדש שם שמים מסוף העולם ועד קצהו, על ידי בנה היתום, עולל החמודות שאינו יודע להבחין עדיין בין ימינו לשמאלו.

מתקפת הטרור הרצחנית שתוזמנה בידי בני עוולה והעלתה את הכורת על מפעל חיים ועל זוג גנרלים חדורי רוח קרבית - איחדה את העולם כולו סביב האסון הכביר. אולם מפתיע מכך - העם היהודי כולו, למגזריו ולשכבותיו, שכח לכמה ימים מהפגנות ומהתקפות, ממאבקים ומחשבונות ישנים. פנקסי האיבה נסגרו לכמה ימים. תחתיהם עמדה אחדות מזהירה, שכל יום שבו היא החזיקה מעמד, היה בו משום ברכה נדירה היורדת לעולם אחת לשנות דור.

שעות ארוכות של חרדה מתוחה עברה על העם היושב בציון ובפזורות הגולה. הכול חששו לשלומם של ה'אברהם ושרה' של המאה העשרים ואחת, העושים שליחות קודש בשם העם היהודי, בארץ האלילים והבודהיזם. כאשר הגיעה הבשורה, לא היתה עין שנותרה יבשה, לא היה לב שלא נמס. רגעים נדירים של אחדות לבבות.

הציבור החרדי לא הבין מהאיפה נחת עליו פרץ הסולידריות הלאומית. הקיטוב בעם ושנאת עמי הארצות מהתקשורת לחרדי המצוי – התאדו ונמוגו למשך כמה ימים של מתח מאחד, של חרדה מלכדת, של דמעות שנמהלות זו בזו מבלי להבחין מה צבע כיפתו, אם בכלל של בעל העיניים שמהן נשרו הדמעות.

באותם ימים אפופי חרדה, עמדנו ותהינו: העם היהודי, למוד אסונות ומכאובים. מתקפות טרור רצחניות לרוב אירעו בישראל; מקרים אנטישמיים בעולם הם מעשים שבכל יום. מה היה כל-כך שונה ויוצא דופן באירועי מומביי, שהצליח לאחד את העם כולו? מה יש בו, במוישי הולצברג הקטן והאומלל, שריגש את אחרון יושבי הקרנות בתל-אביב תחתית, וגרם לעם כולו לעטוף אותו בחום אינסופי.

התשובה היא פשוטה: היה בהם, בגבי וריבקי הי"ד, משהו שכל אחד היה רוצה להתברך בו. כל אחד ראה בזוג המופלא שמסר את נפשו על אדמת הנכר למען אחים תועים - מעין בבואה למה שהוא רוצה להיות. לאיך שהוא רוצה להיראות. למה שהוא אמור לעשות. בסתר ליבו, ראה כל ישראלי ממוצע בבני הזוג העקודים בתוך הבניין המבוצר במומביי - את מה שהוא מנסה להיות, ולא מצליח.

את הסימפטום הזה, ראינו גם בשלהי השנה, במהלך אירועי האם החשודה ממאה שערים, שהחזירה את החייץ בין הציבור החרדי לזה הכללי, לימיו האפלים. הציבור החרדי ראה אם חרדית מטופלת בילדים שנרדפת על ידי השלטונות, המנסים לקרוא תיגר על יכולתה לגדל את ילדיה. כולם נזכרו בקריאות הגנאי כלפי החרדים, המדברות על פרזיטיות, על הבאת ילדים לעולם ללא חשבון, ועל חוסר היכולת של המשפחה החרדית לפרנס ולגדל מספר כזה של ילדים.

איך הגיב הציבור החרדי?

הוא יצא לרחובות והביע את זעמו. למה? כי כל אחד ראה בזה מעין רדיפה אישית. מעין הכרזה של רשויות הרווחה, שאומרת: אמרנו לכם. אתם לא יכולים לגדל ילדים.

ובין אם התחושה האמוציונאלית הזו היתה מוצדקת או שהיא היתה פרי תעמולתם של עסקנים - האווירה הזו, שנוצרה כתוצאה מהתפוצצותה של הפרשייה הלוהטת, הייתה בעוכרנו. מה שנבנה בעמן ובדם באירועי מומבאי המרגשים והמלכדים, קרס באחת במהלך אירועי האם הכואבים.

ימים של אחדות

היו בה, בשנה שחלפה, רגעים נוספים של אחדות פנים חרדית, שנמוגו עד מהרה, ורישומיהם הברוכים התנפצו אל מול סלעי המציאות המורכבת ועטוית התסבוכים. כאשר חסידי ברסלב שמחו בשמחתו של רשב"י בל"ג בעומר, הם לא שיערו שאסון כה מזוויע שיתרחש באותו היום באחד מעיקולי כביש הבקעה, ישבית את המחול, ישליט את האבל. אבל הם גם לא ידעו כי טובי הבנים שנלקחו ביום שמחתו של רשב"י יצליחו לגרום להשכחתה של תופעת חרב איש בלב רעהו, לעוד מספר שעות איכות. 'שובו בנים' וותיקי המשפחות בחסידות ברסלב, קוראי 'תיקון הכללי' לצד לומדי 'אבי עזרי' - כולם התאחדו והזדהו עם היגון. בכו את לכתן של נשמות יקרות, שבאו לחגוג את שמחתו של רשב"י ועלו למרומים ביום פטירתו, בצורה כה טראגית.

והיו בה, בשנה החולפת, גם רגעים נוספים של אחדות אמיתית, של מחיצות קורסות וטילים מתעופפים באוויר.

בפרספקטיבה של סיום שנה, ניתן לקבוע כי לא היו ימים מרהיבים לארץ ישראל כימים בהם התגלתה תחושת הערבות היהודית כה איתנה, כה מפעימה וכה יצוקה כעופרת. בימים בהם התעופפו טילי אויב על ערי הדרום, הפכה ארץ ישראל לארגון חסד אחד וגדול: נשים צדקניות חילקו ביניהם את אמירת התהילים כולו, במשמרות מתחלפות, יום ולילה לא ישבותו. אברכים ואנשי עמל נטשו את עיסוקיהם לטובת הגשת סיוע לאחים במצוקה. הערבות ההדדית פרחה ולבלבה, צברה שיאים חדשים של זכויות.

במקום מורך לב, שררה אמונה עזה. ובמקום התכנסות של פחד, היתה תחושה של מעורבות לאומית. גדולה. הדרום נדד למרכז ולירושלים. אנשים הכניסו לבתיהם משפחות שלמות, אותם לא הכירו מעולם.

בימי מלחמה אלו, האלילים התנפצו והאמונה נחשפה במלוא הדרה. היו מי שחשבו שהטנקים יצילו. היו מי שתלו את יהבם בצה"ל והאמינו במטוסים הצבאיים. בדיעבד התברר, שכל המערכת המסועפת של ה'כוחי ועוצם ידי', פעלה בשליחות עליונה.

ומי מדבר על 'ברכת החמה', שהשכיחה, בבוקר אחד של ערב פסח, את כל מועקות החיים הציבוריים. לרגע אחד מבורך של הנץ החמה, לא זכר אף אחד את תבוסתו של מאיר פרוש ואת תמיכתם של חסידי גור בברקת. אף אחד לא שם לב לאירועי החינוך העצמאי ולתככים המאפיינים את עסקני הציבור. מרחבת הכותל המערבי הנגדשה בהמוני מברכים, ועד לכיכר רבין בתל אביב, מה'ווסט-סייד' במנהטן ועד לשארית יהודי הפליטה בערי זימבבואה, כולם נשאו עיניים למרומים, הביטו במעשי בראשית ובירכו את מי שתלה את המאורות ברקיע השמים.

יש לנו במה להתגאות

אז נכון. היו לנו מספר רגעים מביכים של פקשוש. היו ימים שבהם חרב איש היתה בלב רעהו. היו תחושות של איבה ציבורית כזו או אחרת, מאבקים בין עסקני ציבור, ותככי מי בראש. בחירות מוניציפאליות בעיר הזקוקה לברכת 'הפורס סוכת שלום עלינו' באופן מיוחד, העכירו מעט את האווירה. בחירות ארציות שבאו לאחריהן, הגביהו את החומות עוד והגדילו את האנדרלמוסיה הציבורית. גם בתחום הזה, של התגבהות חומות הניכור הפנים ציבוריים, שברה שנת תשס"ט שיאים שא נשברו משך שנים.

אבל מה שווים כל אלו אל מול רגע אחד של התעוררות, רגע אחד של הרהור תשובה, רגע אחד של לקיחת חיי העולם הזה בפרופורציה הנכונה. מי אמור לשים לב, בסיכומה של שנה, לנקודות השחורות הללו, כאשר מולם ניצבים במלוא הדרם רגעי איכות נדירים שבאו לנוכח עולל רך בשנים שזועק 'אימא' על הריסות מומבאי העשנה, דקות של אחדות נדירה שבאה על רקע אסון אנושי שנבע מגזירת 'מי בקיצו', והעלים לזמן מה את גזירת שנאת החינם.

הרבה שיאים נשברו בשנה שחלפה. מהם שליליים. מהם חיוביים. מהם טראגיים. ומהם מרנינים.

בסיכומה של שנה, יש שיאים שטוב יהיה אם הם יישברו מחדש. ויש שיאים, שמוטב שיחזרו לעפרם.
אבל את הרגעים הנדירים הללו, שגילו נחלים של אמונה יהודית במלוא יפעתם, שיצרו בקיעים של הרהורי תשובה מטלטלי אנוש, ושסחפו התקרבות המונית, גם אם רגעית, למקורות היניקה האמיתיים – את כל אלה לא ישכיח אף פח בוער במאה שערים, לא תעלים אף אבן יידוייה בכיכר השבת ולא תשרוף אף אש חיה המתעופפת באוויר אל מול קהילת מפגינים בירושלים שלא ידעה ימים לוהטים יותר בעשור האחרון.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!