ההכנה ליום הדין • שיחה מיוחדת

ב"ה, זכינו להגיע פה עוד פעם להגיד כמה מילים. בזכות הציבור, בזכות האלול. הקב"ה יתן לנו את הכח להמשיך כהנה וכהנה. הכל בזכותכם רבותי, הכל בזכותכם.

בקשר למה שדיברנו בשבוע שעבר, 'כי הוא ידע יצרם', הקב"ה יודע כביכול מה שאנחנו לא יודעים, או אנחנו מתעלמים מזה. כאן אומר רש"י בפר' יפת תואר, ולקחת לך לאישה, אומר רש"י לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, אבל אם נשא, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיינה לאיש, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכן נסמכו פרשיות הללו. "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", מה כתוב כאן, שיש לפעמים מצב בזמן מלחמה, חסר הישוב הדעת, חסר השיקול הדעת, אדם מרגיש אבוד. התורה ידעה שאם לא נתיר לו את זה, סופו שישאנה באיסור. "כי הוא ידע יצרם". הוא ידע את הכח של היצר הרע במצב המלחמתי.

שזה לא מצב רגיל. זה דוגמא. לכן אומר רש"י שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. הוא יודע
כח היצר, הוא יודע החולשה של האדם. על זה בא הפרשה של יפת-תואר. וחלק מגופא תורה.

עוד דוגמא ליסוד הזה 'כי הוא ידע יצרם'. אנחנו חייבים גם לדעת לא להתעלם, להכיר את היצר הרע, לנסות להכיר אותו, כמה שהוא דבוק לאדם, ואין רגע שהוא עוזב את האדם למנוחה. זה היסוד שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. זה מה שרש"י מפרש פה. אחרת אין לנו הסבר להיתר של יפת תואר, אם לא היסוד הזה של ה'ידע יצרם', הקב"ה יודע את כח היצר, במקרה הזה בודאי ובודאי שאם לא נתיר לו את זה ישאנה באיסור. לכן עוד פעם היסוד לדעת שיש לנו פה מלחמה עם יצר הרע, כל יום בימי חיינו, לנסות להכיר אותו, לגלות אותו למצוא אותו. למצוא את הנקודה. לא להתעלם מזה. זהו הלימוד המוסר וזהו הכח של ימי האלול, הימים הנוראים, שאנחנו מנסים לחקור על מעשינו, על השורש על כל הדברים שאנחנו עושים, לא לחיות עם שגרה אלא לגלות ולמצוא את מה שחשוב.

והדבר השני מה שאנחנו רואים פה, כל המשא ומתן עם היצר הרע, כל הניהול פה, איך להחליש את הכח שלו, איך לעשות פה את המצב שהוא כבר לא יצר אותך, "והבאת אותה אל ביתך, וגלחה את ראשה, ועשתה את ציפורניה, והסירה את שמלת שביה, נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה, רואה בכייתה רואה בניוולה, כדי שתתגנה עליו", כל האמצעים כדי להוריד את היצר הרע ממנו, כל העסק איתו, זה הצד השני. הצד הראשון – לא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע, ולדעת מי יש לנו עסק פה, הכח שלו, להחליש את הכח שלו. להתחמק ממנו. עם כל מיני עצות. בכל מצב עצה אחרת. לא להיות אבוד. לא להיות מייאש. עצות ע"פ עצות ע"פ עצות. הניהול המלחמה הזה נגד היצר הרע.

אנחנו תמיד אומרים, המשך חכמה שואל פה, כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביה, וראית בשביה וכו'. לכאורה למה לי ההקדמה הזאת, של ונתנו ה' אלוקיך בידך. הדין של יפת תואר זה לא משנה לכאו' כן ניצחו את המלחמה, לא ניצחו את המלחמה. שייך אותו דין. אומר המשך חכמה, שיש כאן דיוק, כל ההיתר של יפת תואר זה רק אם נתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביה, אתה תעשה את השבי, להם אין שבויות, הם איבדו את הכל. לך יש שבויים ורק אז יש את היפת תואר. אבל אם הם גם לקחו בשבי אז אסור כל הפרשה הזו. צריך לנצל את השבויה הזאת, את האישה הזאת בכדי להחליף שבויים בכדי להחזיר אותה לאויב, לקבל חזרה את השבויים האחרים שיש להם. זה אומר המשך חכמה. אנחנו חשבנו אולי איזה וורט פה.

הזכרנו את החובת הלבבות שבוע שעבר, דע לך כי השונא הגדול שיש לך זה יצרך. אתה מתעלם ממנו והוא לא מתעלם ממך. שם גם כתוב נאמר על אחד החסידים שראה חיילים חוזרים מגדודי המלחמה, אמר להם , שבתם מהלחמה הקטנה התעתדו למלחמה הגדולה, אתם חוזרים מאיזה קרב, אבל יש עדיין מלחמה צפויה לכם, שאלו אותו איזה מלחמה. אמר להם מלחמת היצר וחייליו, לא גומרים עם היצר הרע, הוא תמיד לוחם, תמיד מחדש את המלחמה. למרות שאתם חוזרים מהשדה קרב, מהמלחמה, מלחמת היצר. כך כתוב בחובת הלבבות. אולי יש כאן רמז, כי תצא למחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביה. אז לכאו' נדמה לך שניצחת, נדמה לך שכבר אחרי הכל, 'ונתנו ה' אלוקיך בידך', ושבית שביה, כבר אוחזים אחרי המלחמה. באה התורה ואומרת לנו – "וראית בשביה אשת יפת תואר", רק עכשיו מתחיל המלחמה העתידית, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. אתה חושב שאתה אחרי המלחמה. עדיין לא התחילה המלחמה. לא דברה תורה. אי אפשר לגמור עם המלחמה של היצר הרע, זה מלחמה שפרוסה כל החיים בכל זמן בכל עת, לא דברה תורה, להכיר עם מי יש לנו עסק, להתעסק איתו, להחליש אותו, להכיר את עצמך, להכיר הדרכים שאתה יכול להסתדר אליו להתחמק ממנו, כל אחד עם הכוחות שלו, כל העסק הזה, זה בנין אב בכל מלחמת היצר, כל הדרכים להקל את הניסיון, להוריד את הכח שלו את התוקף שלו, לא דברה תורה.

כי הוא ידע יצרם, זה המקור של רש"י. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. כך הקב"ה אומר לנו, היתר של יפת תואר, אני מתיר לכם יפת תואר בגלל שאני מכיר את היצר הרע, אל תחשבו, שאתם תסתדרו, לא יקרה לכם כלום, לא לא לא, זה יסוד, עוד פעם, יסוד להמילים האלו של הרבנו יונה כי הוא ידע יצרם, לדעת שיש דבר שאני לא יודע, נדמה לך שאתה מסתדר, שאתה יודע, אתה מכיר, לא לא לא, כל יום תנסה להכיר מחדש, לגלות מחדש, למצוא את מקום התורפה. בפרט בימי אלול, בימים המקודשים, ימים של ימי רצון, סייעתא דשמיא, אם נעשה את המקסימום מצידנו, נזכה לגלות, נזכה לסייעתא דשמיא בעז"ה.

איפה שאני מחלים, שם בבית החולים, יש שם גינה, במרכז של הגינה יש בריכה קטנה, עם דגי זהב. שחים הלוך ושב. אני נזכר מה שאנחנו תמיד מוסרים לציבור, מה ששמעתי בבית, שהיו אומרים בעיירות של פעם לפני השואה. אלול – אפילו דגים בים, רועדים. כך היו אומרים. זה שמעתי מאנשים של הדור שעבר. זה הביטוי בעיירות.

אלול אפילו דגים שבים רועדים. קשה להגיד שבאמת הם חשבו כך, דג שח לו בים, בבריכה, מה הוא רועד מאלול? קשה להאמין שהם חשבו כך. מה הפשט? מה המקור למה שהם היו אומרים? זה רק בא לבטאות לנו, מה היה האלול פעם בעיירות. ר' ישראל סלנטר מדבר על זה שכבר אין אנשים שנראה עליהם את הפחד של אלול. כי באמת זה מה שהיה. אלול כל אחד היה מסתובב בפחד, בחרדה, אדם תמיד רואה בחוץ מתוך עצמו. יכנסו שני אנשים לארמון מלכותי, אחד הוא אמן בציורים, אחד הוא נגר אמן. כל אחד יתסכל ויתבונן דרך המשקפיים שלו. הצייר יסתכל בציורים בארמון כמה הם משובחים וכמה הם מקצועיים.

הנגר יתסכל בעבודת הנגרות אם זה מתאים לארמון מלכותי כל אחד רואה לפי הפנים שלו. ולכן, באלול, כל אחד היה כ"כ כ"כ שקוע באלול, האלול היה כ"כ משפיע עליהם, שכל מה שהם ראו תורגם בנוסח, בשפה של אלול. ראו דגים שחים בים, הא, חשבו, כנראה שגם הדג מבין שזה אלול כמו שאני מבין. החרדה של אלול זה מה שהשפיע על כל הלך המחשבה, על כל הלך הענין זה מה שהיה פעם אלול. ראו דגים, אז לא היה הסבר אחר למה הם רועדים – ודאי בגלל אלול. זה רק משקף מה היה אלול פעם, אצל האנשים, אצל הבני תורה. הכל מתרגם בשפה של אלול, בראיה של אלול.

נו, ב"ה, עבר כבר הרבה זמן בתוך אלול, ועדיין לא זכיתי להיכנס בצורה יותר קבועה לישיבה. בעז"ה שנזכה, בזכותכם. עוד ליהנות מהאלול בישיבה, מהאוירה, מהקדושה, מהמוסר. בעז"ה עוד נגיע לזה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!