יש לי חנות, הא?

במשך שנים רבות משתמשים שלטונות המיסים במשפט מנצח, המוטבע על כל מעטפה: "המס הוא בשבילך - שלם אותו". כוונתם היא: כשאתה משלם את מס ההכנסה במלואו, למעשה בסוף אתה נהנה מזה, כי אם למדינה יש כסף, אז יש תקציבים - ואם יש תקציבים, הם מגיעים לרשויות המקומיות ולחינוך, כשהתחנה הסופית זה אתה - המשלם.


במשך תקופה ארוכה התפללתי בבית-כנסת מסוים, ונמניתי על חבריו, עם כל זכויותיו וחובותיו.

כמו בכל בית כנסת בארץ ובעולם, ישנם "מתפללים" שהפרוטה מיצוייה בכיסם, ולצערנו גם אנשים קשיי יום. אצלנו בבית הכנסת האחדות הייתה מונחת במקום הראשון, וההרגשה הייתה כמו של משפחה מלוכדת, שתמיד אחד עזר לשני.

אף פעם לא הפריעה לי עצם העובדה שבמשך שנים אף אחד מחברי בית הכנסת לא קנה בחנותי, אפילו לא בטעות. מניסיון של השנים הצלחתי לדעת שגם אנשים שאינם עורכים קניותיהם בחנויות כמו שלי, לא יוכלו לעולם להתחמק מקיומן. לכל אחד אורחים שמזדמנים בשעת ערב מאוחרת, לכל אחד כמיהה פתאומית בשעת לילה לגלידה שמתגעגעים אליה, אבל... חברי בית הכנסת שלי, דומה היה שמלאכי שרף כולם היו ומעולם לא דרכו בחנותי.

לא התרגזתי. אני אדם מאמין ואני יודע שאת ההשתדלות לפרנסה אני עושה בצורה הטובה והמהודרת ביותר ולשאר... ברוך ה' דואגים כבר משמיים.

כחלק מההשתדלות המוטלת עלי, שוחחתי מידי פעם עם הגבאי והצעתי לו לבצע את הזמנת הקידושים וה'שלום זכר' דרכי, הבטחתי מחירים זולים במיוחד, כולל משלוח עד בית הכנסת, אך משום מה, שום דבר לא יצא אל הפועל.

יום אחד הופיעה 'משלחת' בחנותי. הם נכנסו זקופי קומה: הגבאי, סגנו, ואחד מחשובי הקהל. הם גוללו בפני את סיפורו של אחד מהמתפללים שצריך להשיא את ביתו ו"לרש אין פרוטה לפורטה", וכחבר מן המניין בבית הכנסת בקשו את עזרתי. הוצאתי מכיסי שטר ממוצע והנחתי על השולחן. הם הביטו בשטר, שלחו חיוך מלגלג לעברו, החליפו מבטים ביניהם ואמרו: "לא הגענו בשביל זה! אתה- יש לך חנות וממך אנחנו תובעים יותר".

בבת אחת צפו וזינקו מליבי כל המחשבות שהסתרתי במשך השנים. "הא הא הא", זעקתי לעברם. "יש לי חנות, הא?", הרמתי קולי. "כשצריך עזרה כספית, פתאום יש לי חנות? במשך שנים אף אחד מכם לא דרך כאן אפילו בטעות, הצעתי שתקנו דרכי את השמחות לבית הכנסת, אבל שום דבר לא עזר, עכשיו אתם באים לבקש כסף כי יש לי חנות?"


הזדמנה לי שיחה כואבת השבוע עם אדם חרדי שבבעלותו חברת אוטובוסים גדולה. הוא גולל בפני את האבסורד הזועק לשמיים. "אדמו"ר פלוני יצא לקבר רחל בלוויית עשרה אוטובוסים עם חסידיו"; "בית ספר פלוני יצא לטיול שנתי בצפון עם שבעה אוטובוסים"; "ישיבה אלמונית יצאו לשבת התאחדות בצפת ושכרו 17 אוטובוסים" - וכולם... מחברת אוטובוסים בבעלות ערבית.

"ומה תענה להם אם יטענו בפניך שהשיגו מחיר זול בהרבה ממך?", הקשתי בפניו.

"ברור שהלקוח צריך ללכת למקום הכי זול, אין לי בעיה עם זה, אבל תבואו, תנהלו משא ומתן, נתפשר, נסתדר. אני לא מבין איך אדם חרדי מעדיף חברה ערבית על פני חברה יהודית חרדית מבלי להניד עפעף", התלונן בצער.

"הכי מצחיק", הוא הוסיף לי בחיוך מריר. "ישיבה מסוימת שאני מעניק לה הוראת קבע יפה מידי חודש, שכרה את שירותי החברה הערבית ויצאו עם 12 אוטובוסים למירון בשבוע שעבר. עכשיו שילכו למוחמד לבקש הוראת קבע, הם פרנסו אותו די יפה".

כחברה שחרטה על דגלה את האחדות, כמגזר שחקק על מצעו את "איש את אחיו יעזרו", עלינו לזכור תמיד שגם בתוכנו אנו מחויבים ל"המס הוא בשבילך - שלם אותו".

אי-אפשר רק לתבוע תרומות, הוראות קבע, עזרה לחתנים. כשמגיעה ההזדמנות - חובה מוסרית עלינו גם להעניק זכויות בכדי שבבוא היום יהיה מהיכן לשלם את החובות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!