מומחים ישראליים: כך ניתן להתמודד עם הנגיף ללא סגר

משבר הקורונה העלה באופן דרמטי את נתוני האבטלה בישראל, וזאת עקב הצורך לסגור את העסקים ורוב הפעילות במשק, אך נראה כי יש אפשרות להתמודד עם מגיפת הקורונה מבלי להרוס את הכלכלה, שלושה פרופסורים ישראלים מציעים מודל אחר. המחקר שלהם, שממצאיו התפרסמו ב-N12, מראה כי ניתן לנקוט בצעדים מחמירים פחות, כמו ריחוק פיזי ככל האפשר תוך המשך עבודה, בידוד חולים והנחיות מחמירות יותר עבור האוכלוסייה בסיכון גבוה - שמייתרים את הצורך בסגר כללי.

על פי הפרופסורים, השאלה הבסיסית שהם מעלים היא אם צריך להטיל סגר על כל האוכלוסייה, או שזה צעד שמבצעות ממשלות מאוחר מדי כשהמגיפה כבר התפשטה. ואם כבר הוטל סגר, האם הנתונים בפועל תומכים בהמשך צעדים מחמירים החונקים את הפעילות הכלכלית או שמדובר בהחמרה מיותרת של מקבלי ההחלטות.

הפרופסורים הם, פרופ' דודי גרשון ופרופ' אלכסנדר ליפטון מהפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, שניהם אנשי פיננסים ופינטק ידועים, ופרופ' חגי לוין מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית והדסה ואחד האפידמיולוגים המובילים בישראל, המודל שהם בנו מבוסס על עיקרון אנשי משרד הבריאות לפיו מטרת הסגר היא לגרום לכך שהעומס על בתי החולים לא יעבור את כמות המיטות הקיימות במדינה. במקרה של הקורונה, אותו עומס נמדד במספר המיטות בטיפול נמרץ עם מכשירי הנשמה מיוחדים.

הפרופסורים בנו מודל מפורט לחישוב צריכת מיטות טיפול נמרץ וחדרי אשפוז בבתי חולים.המודל מתייחס לכל שלבי המחלה ומפריד בין אוכלוסיות שונות למשל על פי הפגיעות שלהן למחלה, מאפיינים התנהגותיים, צפיפות מגורים וכו'. המודל מחשב את מהירות ההידבקות באוכלוסיות השונות, התפוסה הכוללת בבתי החולים ומספר החולים בטיפול נמרץ. הוא מגלם בתוכו נתוני אמת ממחקרים חדשים על הקורונה שהתפרסמו לאחרונה במספר מדינות.

על פי המחקר, אם ישראל תנקוט בצעדים לצמצום ההתפשטות שאינם סגר כדוגמת ריחוק פיזי ככל האפשר תוך המשך עבודה, בידוד חולים ומגעים הדוקים, שמירה על היגיינה אישית לרבות שימוש במסיכות וצעדים מחמירים יותר עבור האוכלוסייה בסיכון גבוה אז לא יהיה צורך בסגר על כלל האוכלוסייה.

בדיקות תכופות הן יתרון עצום שמאפשר לקיחת שולי ביטחון רחבים אפילו יותר, אך הנחת המודל היא שיש מגבלות על היקף הבדיקות. אחת המסקנות מהמודל היא שבמדינות שבהן מספר מיטות טיפול נמרץ עבור חולי קורונה גדול מכ-60 מיטות למיליון תושבים, אפשר להימנע מסגר ואילו כאשר מספר המיטות בטיפול נמרץ הוא פחות מכ-60, אז ניתן להורות על סגר זמני של האוכלוסייה בסיכון גבוה. בכל מקרה, הכלכלה תמשיך להתקיים ללא מעצורים.

ע"פ המודל הזה אם מסתכלים על הנתונים של מתגלה שגם לפי ההנחות הגרועות ביותר, ללא סגר, יהיה צורך בלא יותר מ-600 מיטות בטיפול נמרץ עבור חולי קורונה. על פי פרסומים שונים, בישראל היו לפני המשבר כ-2,000 מיטות לטיפול נמרץ וכעת יש כ-3,000.

אם כן לפי מודל זה יוצא שהסגר היה מיותר ובוודאי שאין כל צורך להמשיך במדיניות הזאת. במקום זאת, ניתן להסתפק במדיניות שקולה ואחראית המאפשרת לחיים להימשך וכך למנוע את הרס הכלכלה ותוך צמצום המגעים ההדוקים והסיכון להדבקה - בעיקר בקרב אוכלוסיות בסיכון.

בחינת תוצאות המודל על מדינות כמו שוודיה, סינגפור, טייוואן ודרום קוריאה מראה שבכל המדינות האלו לא הונהג סגר ומערכת הבריאות לא התקרבה לקצה היכולת, למרות שבכולן מספר מיטות הטיפול נמרץ למיליון תושבים קטן מאשר בישראל.

הוכחה נוספת לטענת עורכי המחקרי היא, שעל פי מכון גרטנר קצב ההדבקה בישראל שהיה גבוה כשהמחלה פרצה, ירד דרמטית בעקבות המודעות למחלה בקרב התושבים והזהירות שנקטו מרבית האנשים עוד לפני תחילת הסגר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!