בקניות שמעתי: אל תתקרב אל החרדים הם לא שומרים על חיטוי

השמים מלאים ענני שנאה סמיכים שסובבים את העולם ומאפילים על הייקום.

יום חמישי, קניות לשבת, מצאתי עצמי ממתינה בסבלנות באחד הסופרים.

בתור הארוך שהשתרך לאיטו עמדו אנ"ש, אנשים חרדים כמוני בני העם עימם אני חיה, נושמת ומתגוררת בחברתם.

הצטרפו לתור זוג חילוני. האישה נתקפה בהיסטריה. החלה לצעוק לעבר בעלה (חשבתי לרגע שצעקותיה בגדר מריבת תסכול בינהם בעקבות ישיבה ממושכת בבית). 

אלא שצעקתה נשמעה בברור ולא הותירה מקום לספקות:

"אל תתקרב אל החרדים האלו. הם לא שומרים על חיטוי" וכו'.

התאבנתי. הרגשתי פגועה. הרי לכלל החרדים אנוכי שייכת.

באותו רגע המחשבה שחלפה בראשי הזכירה לי את הטלאי הצהוב. אותו טלאי שנתלה על בגדי היהודים בתקופת השואה. רק שהפעם על סמל זה נכתב "חרדית".

סובבתי ראשי לעבר אותה אישה. אישוניי הביטו בה. רציתי להזכיר לה שיום השואה קרב ובא. נושא בזיכרונותיו המצמררים את הסיבה שהובילה לכך; ש - נ - א - ה!

באירופה קוראים לשנאה אנטישמיות, גזעניות.

בימים אלו למילה שנאה או לאצבע המופנית קוראים; "חרדים".

כחרדית גאה אני חרדה למציאות הכואבת הזו.

כחרדית גאה מרגיש לי טלאי צהוב הנושא את המילה "חרדים".

אל תגידו זו הגזמה כי עם תחושה לא מתווכחים.

האבסורד שלטלאי יש צורה של מגן דוד המסמל את עם ישראל.  כאן זה קורה במדינת ישראל, מדינת היהודים. האם זו התקווה בת שנות האלפיים?. 

ימי ספירת העומר שהחלו אך לפני שבוע נקבעו לזכר פטירתם של 24 אלף תלמידים שלא נהגו כבוד זה לזה.

אותם תלמידים מתו במגיפה שפרצה.

זה קרה לפני שנים רבות. בימים אלו אנו חיים, נושמים וגם ישנם שמתים ממגיפה של נגיף קטנטן. מגיפת קורונה.

והשנאה? כאילו לא נקברה.

הכבוד זה לזה? חלה בקורונת השנאה. למעלה מ10.000 חולים, למעלה מ100 נפטרים.

והשנאה לחרדים ממשיכה להפיל חללים. שואה בת ימינו.

העולם מכתים שמו של ציבור. היכן תביעת דיבה רבתית?

האם מן הפרט נכון להשליך על הכלל?

התור בסופר. הלך והצטמצם גם אותה אישה בעלת מבט השנאה הלכה לביתה.

אלא שאש השנאה לחרדים ממשיכה להשתולל ברחובות. להפיל חללים, לפגוע בנפשות.

אולי הגיע העת שמשק השפיות האנושית של אהבת חינם וכבוד הדדי יחזור לשגרת החיים וידע הציבור הרחב כי כל ישראל ערבים זה לזה.

"אם נתחיל עכשיו כולנו יחד. עם אהבה בלב, נוכל לחיות בלי שום פחד, וגם נשכח את הכאב, רק אז העולם יהיה ביחד, לא נדע עוד מלחמה(ומגיפה), הכל יהיה כמו בחלום כשיבוא שלום".

עוד לא אבדה תקוותינו...

מירי גפן,  מנהלת משרד רדיו קול ברמה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!