"איך נכנסים? איפה הוועדות?"

אומרים, שכאשר המליאה בפגרה, לחדרי הוועדות השונות יש עדנה. פתאום שמים לב אליהן, מעלים לכותרות את הנאמר בהם. מי בכלל מתייחס לדיון כזה או אחר ביום בו מתכתשים חברי כנסת במליאה או כאשר הפלת הקואליציה מאיימת בחלל?

הכניסה אל חדר הוועדות הופכת לחוויה מרתקת כאשר יו"ר הוועדה הוא אחד מחברי הכנסת החרדיים. הם מכהנים רק בשלוש מתוך הוועדות השונות: דוד אזולאי בוועדת החינוך, התרבות והספורט; משה גפני בוועדת הכספים ואורי מקלב בוועדה לפניות הציבור. אבל אצלם, כל דיון, פה מפיק פנינים ישיבתיים, היישר אל אזני המאזינים החילוניים היושבים סביב השולחנות העגולים.

לשמוע ולא להאמין.

"למרות האווירה לפיה אנחנו בדרך החוצה מהמשבר, המצגת אותה הצגנו מוכיחה כי עדיין יש בעיות", אמר שר האוצר, יובל שטיניץ, לאחר שסיים את הצגת השקפים מלאי הנתונים הכלכליים לעיני משתתפי הוועדה. יפה היה לראות את היחס החמים שלו כלפי גפני, את החיוכים ואת ההבנה השוררת ביניהם. אין זה סוד כי גפני לא ממש התאמץ להקל על חייו של שר האוצר בשבועות שקדמו להגשת התקציב, ולא רק בנושא הפירות והירקות. ובכל זאת, נראה שהם חיים יחד יפה, אולי דווקא משום שכל אחד מהם מבין שהוא צריך את משנהו.

"לי יצא דבר אחד ברור מכל השקפים שהצגת בפנינו", אמר גפני לשטיניץ, בחיוך. "ברור לי כעת, כמו שהיה ברור לי גם קודם, שצריך הרבה סיעתא דשמיא. עדיין לא הגענו לנחלה ולמנוחה".

"נו, יש לי הזכות לחזק את האמונה אצל חבר הכנסת גפני", השיב לו שטיניץ, אף הוא בחיוך.
ואז פירט קצת יותר. "אפילו הרב גפני, שחושב שהכול מגיע מהסיעתא דשמיא (שטיניץ מצביע בשתי ידיו אל-על) ולא מאירופה ומאמריקה, מבין שגם כדי שתהיה סיעתא דשמיא צריך לעשות מעשים נכונים. לפחות לא לקלקל".

אבל צחוק לחוד, ונתונים רציניים לחוד. והנתונים אותם הציג הממונה על התקציבים באוצר, אודי ניסן (די חדש בתפקידו, אגב), לא ממש בישרו טובות. "מדובר בנתונים שהופקו בחודש אפריל, כאשר המשבר היה עדיין בשיאו", הבהיר שטיניץ, והוסיף: "נשמח לתקן אותם כלפי מעלה".

"הצרה היא שכל עוד אתה לא בצמיחה של לפחות 1.7 אחוזים, אין שום עלייה ברמת החיים. אנחנו לא גרמניה, שם עליה של אחוז בצמיחה, באה לידי ביטוי באופן מיידי גם ברמת החיים", הדגיש ניסן, והציע שלא לשמוח שמחה מוקדמת מדי.

"למזלנו הצלחנו להתאושש עוד קודם להתאוששות בסחר העולמי", הפטיר שטיניץ בנימה אופטימית. ואז לא יכול היה חיים אורון (ג'ומס-מרץ) להתאפק. "רגע, אני לא מבין. כשהחל המשבר הכלכלי, אמרו לנו 'אמריקה אשמה'. עכשיו, כשהמשבר הכלכלי העולמי הולך ודועך, וההשפעה ניכרת גם עלינו, אתם באים ואומרים לנו 'הממשלה הצליחה'?! כשקשה, זה מיובא. כשזה מצליח, מעשה ידינו להתפאר?!".

"מצידי תזרוק לפח את כל הטבלאות שהצגת בפנינו", השחיזה גם חברת הכנסת שלי יחימוביץ' את לשונה. "כאשר אני שומעת על נתוני האבטלה הקשים, העומדים על 8 אחוזים, מה עוזרים לנו כל המספרים הללו? אם בני אדם לא יכולים לפרנס את המשפחות שלהם, איזו התאוששות יש כאן? ובכלל, אתם מדברים על 8 אחוזים. ומה עם עובדי הקבלן? ומה עם העובדים בשליש משרה? ומה עם העובדים המשתכרים שכר מינימום? אני רוצה לראות את הגאון שיצליח לפרנס משפחה כולל משכנתא, חשמל וכל התשלומים".

למען האמת, כשהיא משתתפת בדיון כלשהו, אפשר להיות רגועים. היא עובדת ללא לאות, מצליפה, חובטת במילים, לא מוותרת. כשהגיעה מהתקשורת אל הכנסת היו רבים שספדו לה, ניבאו לה כי תיעלם בין מאה ועשרים האחרים. מתברר, כי טעו. כשח"כ יחימוביץ' בשטח, תמיד יש אקשן. היא מאזינה בשקט רב, מעכלת את הנתונים, ואז יוצאת למתקפה.

כשהיא ליד השולחן העגול, וגפני בראשות הוועדה, יש סיכוי שאפילו מפעל כמו תדיראן קרייר, העומד בפני סגירה, ישחזר את עצמו לדעת, לרווחת העובדים, שאוטוטו עמדו להיזרק הביתה, בדרך אל לשכות התעסוקה.

בקושי הצליחו להידחס פנימה

בקומה למטה, באולם הנגב הגדול והמרווח, התמלא אט-אט החדר בלובשי שחורים. פגשתי בהם כבר בכניסה אל בניין הכנסת, חלקם מגיעים לפה בפעם הראשונה בחייהם. "איך נכנסים? איפה הוועדות?" - הם נשמעו מהוססים.

אחר-כך, בפנים, ליד המעליות, המשיכו להתחבט בדבר הכיוון הנכון אליו יש לפנות. סדרנים חרוצים מיהרו להפנות אותם לעבר היעד: "הכנס החרדי על האוטובוסים", הסביר אחד מעובדי הניקיון במקום לחברו.

אז כנס חרדי זה לא היה, גם לא כנס על האוטובוסים. אבל היה זה בהחלט דיון בו השתתפו רבים וטובים מאנשי ירושלים, נציגי השכונות השונות והזרמים השונים. חסידים לצד ליטאים, אשכנזים לצד ספרדים, כולם נקבצו לכאן כדי להעלות את זעקת הנשים, הילדים, הזקנים והטף, שכל מבוקשם הוא לנוע בעיר הבירה, עיר מגוריהם, בצורה סבירה.

עם כל הכבוד לרצון לערוך רפורמה בכל מערך התחבורה בירושלים, תוך הכנסתה לפעולה של הרכבת הקלה, את ח"כ אורי מקלב מי שמעניין, כמו תמיד, הוא האזרח הקטן. וכאשר לשכתו מוצפת בפניות של תושבים ירושלמיים שזועקים 'געוולד', הוא עושה סטופ, מכנס ועדה, ומבטיח לפעול "מיד לאחר החגים".

לפעול, כמו שמקלב בהחלט יודע לפעול.

"מדברים על קו מזין, על קווי אורך ורוחב, על פעימה ראשונה. הכול טוב ויפה, אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם כל זה טוב ופועל נכון כשמדובר בנשים הגוררות את עגלות ילדיהם?" - פתח מקלב את הדיון. "האם זה מתאים לילדים אותם שולחים לנסוע לבד בתחבורה הציבורית? האם התוכנית שיפרה את המצב, או שרק הרעה אותו? אנחנו פה כדי לבחון את כל זה", סיכם, והעביר את רשות הדיבור לנציגי השכונות השונות.

בזה אחר זה הם הרצו את טענותיהם, מביאים אחד לאחד את הליקויים, ומוחים על כך שלא ממש התייעצו איתם קודם לכן. "מפעם לפעם זרקו לנו מידע, הודיעו שתהיה פעימה, אבל לא התקיים דיאלוג מסודר עם המנהלות", טענו.

פתאום מצאו את עצמם תושבי שכונות רבות בלי קו האוטובוס לו היו מורגלים מימים ימימה. פתאום הם צריכים לנוע מקו לקו ולשלם שוב ושוב עבור הנסיעה. אין חופשי יומי, אין כרטיסי מעבר, אין מספיק אוטובוסים, אנדרלמוסיה של ממש.

"הפעימה הראשונה שבוצעה בתחבורה הציבורית פוגעת בציבור החרדי, שהוא ברובו לא ממונע", התכבד גם ח"כ אליעזר מנחם מוזס, שהשתתף בדיון, לומר את דברו. כתושב ירושלים הוא חי את הנושא, אלא שמטבע הדברים כח"כ הוא צמוד לרכב ממונע, כך שצפוי היה שהציניקנים יזרקו לעברו 'מה לך ולבעיות התחבורה הציבורית?'.

מה עשה? הקדים רפואה למכה, ולפני שהגיע אל הוועדה הלך לנסות בעצמו. "לפני מספר ימים החלטתי ללכת ולבדוק בעצמי את הטענות שהגיעו אלי. החלטתי לבדוק מה קורה בקו 3 מהכותל, קו עליו שמעתי תלונות רבות. לא פחות מ-40 דקות נאלצתי להמתין בתחנת האוטובוס. כאשר כבר הופיע, סוף סוף, כלי הרכב, הוא לא היה דו מפרקי, והנוסעים הרבים שהמתינו בתחנה בקושי הצליחו להידחס פנימה.

"קבלת החלטות צריכה שתיעשה בשיתוף הציבור ולאחר ליבון הנושא עם נציגי ועדי השכונות", הוסיף ואמר. "השינוי שנעשה גרם לניתוק השכונות מיעדים חשובים כמו בית חולים 'הדסה עין כרם', שהדרך אליו הפכה בלתי נסבלת, או רחובות בסביבת אפיריון ובוכרים שנותקו מהקווים החוזרים מהכותל. הסבל לאוכלוסיה הבוגרת ולמשפחות ברוכות הילדים הוא מיותר, ויש לתת על כך את הדעת".

פרוש לא בא

את מרכז העניינים תפסו השבוע שני נושאים, לכאורה שוליים, אך עד מהרה הפכו לנושא השיח הציבורי-חרדי. האחד, חתונת בתו של סגן שר החינוך, מאיר פרוש, והשני - מאחז די מוזר, שהוקם במקום הכי בלתי צפוי, בקרית ספר.

איך בדיוק משתלבים שני הנושאים זה בזה? די מסובך להסביר, אבל ננסה.

ותחילה לכמה מילים של הקדמה.

אין ספק כי שמחת החתונה של סגן השר, על שבעת ברכותיה הסמוכים, הייתה מפגן של כוח לאיש, שרגע לפני שפרש באכזבה מהזירה הפוליטית, החליט להתגבר על הכאב הירושלמי ולזנק קדימה, אל תיק החינוך.

מכל קצות הקשת הפוליטית, חילוניים ודתיים כאחד, הגיעו להשתתף בשמחתו. מנתניהו ופרס ועד לאחרון העסקנים החרדיים בואכה עיתונאים חרדים/ח"כים חרדים.

משיחות הירכתיים ניתן היה לאמוד את כוחו של האיש, בולדוזר העשייה, ולסכם ולומר: מדובר בסיפור הצלחה. אין ספק כי המגזר החרדי קיבל אל השטח הבעייתי של מוסדות חינוך, תקציבי ישיבות ושאר הנישות הכרוכות בעניין, את האיש הנכון במקום הנכון. סער נותן לו לעבוד, סער כנראה גם יודע למה כדאי לו לנהוג כך. "לדעתי, אם גדעון ופרוש ימשיכו לעבוד יחד עוד כמה שנים, המגזר החרדי עומד בפני מהפכה בתחום החינוך", לחש לי אחד מהבכירים. זה לא בא בקלות. "גם ביום החתונה ישב במשרד על העבודה. הוא הגיע הביתה ממש ברגע האחרון", העיד עליו מי שהעיד.

ומן הנקודה הזו, נעבור אל שתי הפרשיות של השבוע.

תחילתה של הראשונה בפחון שהוקם על אחת הגבעות, ליד שכונת ברכפלד, מול קרית ספר, בואכה שכונות חפציבה ונאות הפסגה. בתחילה הרימו רבים גבות, צקצקו בלשונם והפטירו 'מדובר בחבר'ה הזויים'. אחר-כך, כאשר החלו הדיווחים אודותם, משכו בכתפם באמרם: 'נו, עונת מלפפונים. סיימו לדווח על מלחמות שפע-יש, מאה שערים-משטרה, ומצאו קוריוז להתגדר בו'.

אלא שאז החלו השמועות לפרוס כנפיים. "ה'ניו יורק טיימס' הגיע לשטח". נו, אם עיתון כה מכובד כמו הניו-יורק טיימס, טורח להגיע ולדווח, למה שלא נתעניין גם אנו במאחז הנכבד? וכך הפכה השיחה על המאחז לשיחת היום בריכוזים החרדיים.

"תגיד, מישהו מחברי הכנסת שלנו כבר הגיע לשם?".

"אומרים שפרוש בדרך".

עוד יומיים חלפו, והמאחז, שחיכה לפרוש, נאלץ לקבל במקומו את איש הימין של ש"ס, את ניסים זאב.

"תגיד, אתה בטוח שהוא מגיע?"

"בטוח. אמרו ב-5:30".

"אומרים שמופעלים עליו לחצים".

"אומרים שהוא חזר לירושלים".

"אומרים שערוץ 10 בדרך".

"אומרים שברוך מרזל ומיכאל בן ארי בדרך".

לא נמשיך. נראה שהקורא הממוצע כבר הבין את הרעיון. בסיומו של שבוע נערכו הסיכומים. אז מה היה לנו שם? ניסים זאב היה גם היה. 'המבשר', שהעז לדווח כבר ביום הראשון, חטף - והשתתק. היומונים שמרו על שתיקה רועמת, מבלי שמישהו יצטרך לומר להם לעשות זאת. ורק 'משפחה' ו'בקהילה' דיווחו בהרחבה.

בצהרי יום רביעי, בחגיגת שבע ברכות האחרון לבתו של פרוש, שנערכו בירושלים, נכנס לאולם ראש עיריית מודיעין עילית, הרב יעקב גוטרמן. "הנה בא ראש העיר החרדי הראשון, שבעירו הוקם מאחז", קיבל המנחה, אבא טורצקי, את פני האיש, לקול תשואות הנוכחים.

ואז נכנס פנימה גם ניסים זאב, הח"כ האמיץ של ש"ס, שעשה את הדרך הארוכה מירושלים, בואכה 'גבעת ספר', לקול מחאות יו"רים ושאר ראשים, נחוש ואיתן בדעתו להגיע, למרות כל הלחצים, ולראות במה מדובר. "הנה הח"כ החרדי הראשון שהגיע לבקר במאחז החרדי הראשון", קיבל טורצקי גם את פניו בסבר פנים יפות.

עוד 24 שעות חלפו, אבל לכל מי שסברו, כי "רק מסתיים השבע ברכות ופרוש קופץ לביקור במקום", ציפתה אכזבה.

פרוש לא בא. פרוש גם לא מתכנן? - על זה אמרו האומרים: "ימים יגידו".

ומכאן נאחל לו ולבני ביתו: מזל טוב!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!