מוישה מוציא מים מהסלע

אין רגע דל בוועדת הכספים. עונת המעבר שבין אישור תקציב המדינה בממשלה להעברתו בכנסת, היא התקופה שבה עיני הכל נשואות למוצא פיו של יו"ר ועדת הכספים, שנמצא כל העת תחת אור הזרקורים. התקופה הזאת חלפה עברה והמועד הבא לא נראה באופק, לנוכח העובדה שהתקציב שאושר הינו דו-שנתי, לשנים 2009 ו-2010.

כשהתקציב חולף והזרקורים מופנים לכיוונים אחרים (שפעת מקסיקו, כדוגמא), מתחילה העבודה האמיתית. לפני העברת התקציב, זוהי שאלה של הכל או לא כלום. חוק ההסדרים, כמו תקציב המדינה, מועברים כמקשה אחת. יו"ר ועדת הכספים יכול להילחם על המכלול, לשפר פה ושם. בסופו של דבר, התקציב עובר, במחיר כזה או אחר.

כשהחיים שבים למסלולם וכל משרד והרפרנטים שלו, מתדפקים בפתח ועדת הכספים לאישור פניות תקציביות, או אז ניתן לשלוף בפינצטה. להתייחס לכל פנייה תקציבית, בפני עצמה. כאן טמון הכוח האמיתי של יו"ר ועדת הכספים. גפני של השבועות האחרונים מוכיח, שלמרות ארשת הממלכתיות שעטה על עצמו מיום כניסתו לתפקיד, הוא אינו מתכוון לשמש כחותמת גומי. אומנם מקפיד לא להצטייר כוחני, אך בה בעת לא מוותר על פוזת הלוחמני. תשאלו את שר הדתות שמצא עצמו 'מעוכב העברה' מנימוקים שונים ומשונים.

מרגי לא נותר חייב, כמו בימים ההם כשעמד על דוכן הכנסת וקרא לח"כי דגל התורה 'משכילים': "לעכב מימון למקוואות בגלל פוליטיקה?", הוא תמה בפנינו. בסביבתו של שר הדתות, יש מי שמוסיף ושואל: "האם גפני שכח את מלחמתו בעיכוב מימון ההסעות לחינוך העצמאי?". מרגי הוא דוגמא למי שחוטף ומשיב. אחרים מעדיפים לספוג, לעגל פינות ולשתוק.
לגפני חוקים משלו. אי אפשר לקנות אותו בקטנות, בהעברת קרקעות או סכומים לגופים מסוימים. הפרספקטיבה רחבה בהרבה: טובת היהדות החרדית ובלבד שלא יוצג כמי שתופס את המדינה בגרונה. דרכים לא חסרות. על כל נימוק לאישור פנייה תקציבית, יש אינספור טיעונים לדחייתו: בחינה מחודשת, למידת הנושא. הכל ענייני. מאום לא מגזרי.

לא לחינם הוא נבחר השבוע על-ידי 'דה-מרקר', לאחד ממאה האישים המשפיעים על הכלכלה הישראלית. מהסלע הזה של ראשות ועדת הכספים, היו"ר הנמרץ מתכוון להוציא מים, שבוע אחר שבוע. ואם דיבורים אל הסלע לא יעזרו, גם תור המכות בוא יבוא.

את ההשפעה הזאת, גייס גפני השבוע לטובת המאבק שחשבנו שאבדו סיכוייו. 'קו פרשת המים', סברנו, נחצה עם העברת התקציב. גפני חשב אחרת. לדידו, מדובר ב'מים שאין להם סוף'. השבוע, הוא שב והעלה על הפרק את 'היטל הבצורת' שנחשף בשעתו לראשונה באכסניה זו ומני אז, לא ירד מסדר היום עד לאישור התקציב.

אז נכון, נעשו אי אלו תיקונים. הוכנסו ברפורמה מספר שינויים שדווחו בשעתו בהרחבה. אבל התחושה של המעורבים בדבר הינה, שהשינויים יתבררו כמינוריים, כאלו שלא ישפיעו על השורה התחתונה בחשבונות שיגיעו לבתינו. החשש הוא שבחודשים הקרובים, כאשר כל הסיכומים וההישגים יגיעו לכדי מבחן אמיתי בחשבונות המים, נגלה שהיטל הבצורת הקפיץ אותם במאות שקלים.
חשבנו שפרשת המים מתחילה ונגמרת רק בהיטל הבצורת? טעות בידינו. מטריד לא פחות 'הסדר המימי החדש' שעומד להתחולל החל מראשית השנה הלועזית הבאה. על פי התעריפים החדשים שקבעה רשות המים, תושבי ירושלים ישלמו יותר - הרבה יותר - מאשר תושבי ראשון לציון. כל זאת, עקב ההחלטה לקבוע תעריף דיפרנציאלי שונה ממקום למקום, וזאת על פי עלות תשתיות המים בכל עיר ועיר.

מי שנעמדו על רגליהם האחוריות והודיעו כי לא יגבו את היטלי הבצורת ויימנעו מחיוב התושבים על פי ההסדרים החדשים, הינם ראשי הרשויות. בתקשורת הם מצטיירים כלוחמי האזרח הקטן. המגן האחרון, רגע לפני שהאוצר, באמצעות היטלי המים לסוגיהם השונים, מכניס את היד לכיסנו המרושש גם כך.

הכל היה טוב ויפה, אלמלא הפכו ראשי הרשויות עצמם לשותפי סוד לייקור המים. גפני ביקש לבדוק, כיצד יושם החוק בנוגע להקמת תאגידי המים ברשויות המקומיות בישראל. על קצה המזלג, הקמת התאגידים הייתה אמורה לייעל את שירותי המים לאזרח ולא פחות חשוב מזה, לקצץ בעלויות.
אלא שהמספרים מדברים בעד עצמם. הפלטפורמה החדשה לא מייעלת, אלא מסאבת. על פי התוכנית המקורית, במדינת ישראל כולה היו אמורים לקום בין ארבעה-עשר לחמישה-עשר תאגידי מים. הרעיון היה, שמספר רשויות קטנות יתאחדו תחת תאגיד מים אזורי שיביא לשיפור התשתית ולהוזלת המחירים.

גפני בדק וגילה מציאות הפוכה. עד היום הוקמו לא פחות מארבעים תאגידי מים. לא מדובר בנתון סופי שכן הקמת תאגידים נוספים, בערים שונות, עדיין לא הושלמה. על המשמעות מבחינת עלויות התקנים, בכל תאגיד ותאגיד, דומה שאין צורך להרחיב. גם המטרה של בניית תשתית מים משותפת לאזור שלם, לא יכולה להיות מושגת כאשר על כל טיפת מים שחולפת בצינור, מוקם תאגיד. ככה לא חוסכים, לא במים ולא בדמים.

רשות מרושעת

בתקשורת הם נשמעים נהדר. ראשי הרשויות מפגינים, מאיימים, מביעים נכונות לעבור על החוק ולהתנגד לגבייה. עד שהדרישה לחסכון והתייעלות מגיעה אל סף לשכתם. אז – כמה לא מפתיע – אנו מגלים שכל ראש עיר, דואג למקורביו. לא מוכן להיבלע תחת תאגיד העיר הסמוכה, הגדולה יותר, שכן אז יאבד גם את מכסת הג'ובים שהוא יכול להשפיע על מקורביו ואנשי שלומו.

אם טבעתם בנתונים, להלן השורה התחתונה שמציפה את האמת כהווייתה על פני המים. גפני לא מהסס לומר זאת בפה מלא: "ראשי הרשויות לא מדברים בקול אחד, הם מדברים על טובת התושב, אבל באותה נשימה דואגים שיהיה להם תאגיד מים צמוד". אלה נבחריך ישראל.

מקיטורים לבד לא מנפקים פתרונות. מאחורי הקלעים, הפעילות רוחשת. רק השבוע, נפגש גפני עם מנהל רשות המים אורי שני. בתקופת ממשלת שרון, נחשב שני לכל יכול, האיש עם היד על השאלטר. כיום הוא נותר רק עם היד על השיבר. שני עושה זאת באותה עוצמתיות שבה ניהל את המדינה בימי שרון.

הבטחה אחת שעוגנה בפרוטוקול רשמי, כבר ניתנה. לוחם פרלמנטרי, גם ביושבו על כס יו"ר ועדת הכספים הממלכתי, נותר לוחמני. גפני מצא את הפירצה בחקיקה שמאפשרת לרשות המים להעלות מחירים, אך ורק באישור ועדת הכספים. לעומת זאת, לאישור הוזלת התעריפים, די בהחלטת רשות המים לבדה. "אם אתה עומד מאחורי דבריך והיטל הבצורת הוא אך ורק בשל מצוקת המים ולא על מנת להגדיל את הרווחים, אני דורש שתתחייב שבמידה ובחורף הנוכחי יירדו גשמים בממוצע השנתי, תבטלו את היטל הבצורת", דרש גפני, בפגישה עם שני.

לשני לא נותרה הברירה, אלא להגיע השבוע לוועדת הכספים ולהתחייב רשמית, כי כך ייעשה. ממוצע המים מדיד, על פי פרמטרים סטטיסטיים ברורים ולפיכך המשמעות ברורה, גם אם לא מיידית. את בקשת 'ותן טל ומטר לברכה', נאמר בחורף הבא עלינו – בעזרת ה' לטובה – בכוונה מיוחדת. כל טיפת גשם נוספת, עשויה לחסוך לנו גרוש נוסף בסופו של חשבון חודשי.
עוד חזון למועד. בינתיים, ההיטל הזה יורגש מדי חודש בחודשו בחשבונות המים של כולנו. החודשיים הקרובים יהוו מדד לעומק הגזירה. אחרי כל הדיבורים הבלתי פוסקים, אם חשבונות המים יוכפלו, יתגלה הבלוף הגדול ויוברר כי האוצר הערים על כולנו, כולל על חברי ועדת הכספים והיו"ר בראשם.

גפני, בהחלט לא מתכוון לעצום עיניים: "אני מתכוון לעקוב מקרוב אחרי הממוצע של חשבונות המים. אם אגלה שמשפחות שקיבלו עד היום חשבון של מאתיים שקלים, מקבלות כיום חשבונות מנופחים של חמש-מאות ושש-מאות שקלים, אדרוש לשנות את המצב מיידית, מבלי להמתין עד לתקופת החורף".

גם ועדה הוקמה, בשיתוף פעולה עם אופיר אקוניס, יו"ר ועדת הכלכלה. לנו זה נשמע כמו הצהרותיהם של מתנגדי רפורמת המינהל, שהרימו יד בעד והבהירו כי הם מסתמכים על ועדת השרים לשינוי החוק. ועדת קבורה, קוראים לזה במחוזותינו.

הרי החוק כבר עבר, המציאות נוצרה, שום דיון בוועדה לא יביא לשינוי המצב, אמרתי לגפני. "זה לחלוטין לא נכון", הוא אומר וגם מסביר מדוע: "הרי יש כאן הסכמה רחבה מקיר לקיר, שאי אפשר להטיל נטל כזה על הציבור. ועדת הכספים תמכה במהלך רק אחרי שהוועדה שהקמנו, דרשה וקיבלה שינויים בהיטל, על מנת שהציבור ייפגע כמה שפחות. אם יתברר במציאות שהפגיעה לא פרופורציונאלית, התמיכה בשינוי מיידי של המצב, תהיה מקיר לקיר. האוצר לא יוכל להתעלם ממנה". מים יגידו.

אפליה מיוחדת

בלשכתו של סגן שר החינוך החרדי, מאיר פרוש, נדהמו לנוכח הנתונים. גם בכירי משרד החינוך שנחשפו למספרים הקטנים, עמדו מופתעים. לקפיצה השנתית של החינוך החרדי הרגיל, הם כבר הורגלו במרוצת השנים, אבל המספרים שריצדו לנגד עיניהם בכל הנוגע לחינוך המיוחד, היו חריגים בכל קנה מידה: עשרים אחוזים, נוספו לחינוך המיוחד החרדי. המדובר בנתון הגבוה פי שלושה מאשר במגזר הכללי.

שנת הלימודים התש"ע, אומרים במשרד, מסתמנת כשנת המהפך בכל הנוגע לחינוך ייחודי זה. ראינו את מאיר פרוש עוסק בענייני משרדו, גם בעיצומה של חתונת בתו, בסוף השבוע האחרון. בין ריקוד לריקוד (לא כולל 'הריקוד המיוחד' עם הרה"צ רבי ישראל הגר מויז'ניץ), הוא הסתודד ארוכות עם יד ימינו במשרד, מנדי שוורץ. "החינוך החרדי צריך מעקב מתמיד. אי אפשר להתנתק מזה לרגע. גם לא בעיצומה של שמחה", הוא אומר. כאשר נחשפים לנתוני האפליה, כמו בסיפור שלפנינו, אפשר להבין שלא מדובר בהפרזה.

מאחורי הנתון הסטטיסטי, עומדים אינספור ילדים מיוחדים, שעד היום נדחקו לשוליים, שלא לומר נזנחו. קצרה היריעה מלהרחיב על השינוי הדרמטי שעבר על הציבור החרדי ביחס לילד המיוחד. רק לפני שנים לא רבות, התמודדו מרבית ההורים עם התופעה בדרך של הדחקה. העדיפו להתעלם מהנורות האדומות שנדלקו ולהותיר את הילד, עד כמה שניתן, במסגרת רגילה ללא כל תמיכה. במקרים קיצוניים יותר, נשמר הסוד בתוך המשפחה. הסיפורים, בחלקם מסמרי שיער, מוכרים לכולנו. המצוקות הקטנות שנדחקו, התפרצו במקרים רבים בגילאים מבוגרים יותר, בזמן שכבר לא ניתן היה לתקן.

אבל דבר מה קרה. את השינוי ניתן לחוש לכל רוחב השדרה. כבר לא מדובר בנושא שמטואטא אל מתחת לשטיח. בערים החרדיות זה ניכר כבר מהגיל הרך, בוועדות ההשמה של הרשות שמכווינות את הילדים הזקוקים לגנים שפתיים ולכיתות החינוך המיוחד. אם עד לפני שנים מדובר היה בטפטוף, כיום מדובר בנחשול, שכוח האדם ברשויות השונות יכול אך בקושי להתמודד עימו.
איך התחולל השינוי? בעיקר בעקבות אירועים קטנים שאירעו לאנשים גדולים. למשפחות שהחליטו לשבור את קשר השתיקה וליצור לילדים מסגרות מתאימות, שיאפשרו להכיר בבעיה כמה שיותר מוקדם ולהתמודד עימה. הזיהוי, קריטי. ככל שהלקות מזוהה בגיל צעיר יותר והטיפול מיידי יותר, כך הסיכוי לשילובו של הילד בשלבים מאוחרים יותר, גדול יותר.

אלא שבפתרון, טמונה גם הבעיה. עצם העובדה שההכרה בבעיה לא נעשתה בצורה מסודרת ויסודית דרך המערכת החינוכית, גרמה לעיוות. במקום ליצור מפה מסודרת של צרכים ולבנות מענים על פיה, נבנתה המערכת בהתאם למוטיבציה האישית של ההורים הספציפיים שילדיהם נזקקו לסיוע והיה להם האומץ והיכולת להוביל מהלך. כך נוצר מצב של מערכת הבנויה בצורה לא מקצועית, כאשר ילדים רבים נופלים בין הכיסאות, מבלי שהחינוך החרדי מסוגל לספק להם מענים.

בצד כיתות החינוך המיוחד שפועלות במסגרת בתי הספר הרגילים, גולת הכותרת, היא ללא ספק, כיתות השילוב. במקום לדחוק את הילד לקרן זווית, דואגים לשלבו במסגרת רגילה. הילד נכנס לכיתה כמו כולם, אך זוכה להעשרה מיוחדת שמאפשרת לו להתגבר על מוגבלותו היחסית. מדובר בסיפור הצלחה בחינוך הכללי.

אבל משום מה, כל זה אינו רלוונטי לחיידרים החרדיים, שנמנים על מסגרת מוסדות הפטור. לא כיתות לחינוך מיוחד וגם לא כיתות שילוב. עד כדי כך, שילדים חרדים הלומדים ב'חיידרים' שהמסגרות הללו קריטיות להתפתחותם, נאלצים לנדוד למסגרות החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני. בירושלים כדוגמא, פועלת מסגרת כזאת אך ורק בתלמוד-תורה סנהדרין.

צבועים בשחור

כמו תמיד, לאפליה המקוממת, נימוקים ענייניים רבים. במקרה זה, העילה הינה היעדר פיקוח. מוסדות הפטור (החרדים) אינם מפוקחים על ידי משרד החינוך. התקציב שהם מקבלים, אינו בהתאם למסגרת החינוכית, אלא 'פר ראש'. לכל ראש של ילד חרדי, תעריף אחיד. אין התחשבות בחריג,

אין כל יחס מיוחד לילד שזקוק לכיתת שילוב. החרדים כולם, צבועים בצבע אחיד. שחור.
במשרד החינוך כמובן, עוטפים את הגלולה המרה באריזה צבעונית (נכון יותר לומר: צבועונית), של ענייניות. מסבירים, שמעמדם החוקי של מוסדות הפטור החרדים אינו מאפשר להם להעמיד לילד המיוחד החרדי, את התנאים האלמנטריים להם זכאי הילד המיוחד החילוני.

גם לכך כבר הורגלנו. מעולם לא נמצא הפקיד שהודה כי מקורו של העיוות התקציבי, באפליה. הנימוקים תמיד ענייניים ומקצועיים לעילא. רק שאת המחיר במקרה דנן, משלם הילד המיוחד. עד שהחברה החרדית הפנימה ולמדה להכיר לצרכיו ולהתייחס אליהם בהתאם, בא משרד החינוך ומתעלם מהם.

בדיוק ברגע הנכון, הגיע סגן ראש עיריית ירושלים, יצחק פינדרוס והחליט לעשות מעשה. להקים ועדה שתבחן את הדרכים להעברת תקציבים למוסדות הפטור החרדים, על מנת לאפשר את שילובם של הילדים המיוחדים.

בסניף המקומי מאשימים אותו ברפיסות ובנמיכות קומה. יריביו המפלגתיים מסבירים לו, לראש העירייה מביתר שהפך לסגן בירושלים, שבפוליטיקה אין משמעות ללחיצת יד הדוקה, כל עוד ביד השנייה אינך מחזיק סכין מוכנה לנעיצה. פינדרוס בשלו. משלב את שתי הידיים בידיו של ראש העירייה. בפעם האחת הוא השיג תוצאות, בהשוואת מעמדם של המסגרות החרדיות, לחילוניות.
בפעם השנייה הוא מקווה להציג קבלות מיוחדות, בהשוואת מעמד ילדי החינוך המיוחד. בראשות הוועדה הוצב ישראל תיק, מנהל מחלקת חינוך בביתר עילית, איש חינוך לעילא, שה'תיק' הזה של החינוך המיוחד, יקר לליבו. המסר שבהצבתו של תיק הביתרי היה, שלא מדובר רק בעניין ירושלמי, אלא בנושא שהחינוך החרדי כולו, משווע לפתרונו. זו גם הסיבה, שבצוות הוועדה נכלל ישי שליף מנהל השירות הפסיכולוגי במודיעין עילית ושרית רשתי, מנהלת אגף פרט בעיריית ראשון לציון. מציון ייצא חינוך מיוחד לכלל ערי ישראל.

אבל מה שמעניין יותר, הוא התייחסות הפקידות הבכירה למהלך, מהרגע בו נכנס פרוש למשרד. מסתבר, כי ברגע שאחד משלנו נמצא בתוככי המערכת, גם האווירה משתנה. עובדה מס' 1: בוועדה יושבת רות פן, מנהלת האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך. עובדה מס' 2: כשיוזמי הוועדה ביקשו מיהודה פינסקי, מנהל האגף המוכר שאינו רשמי במשרד החינוך, לשלוח מי מטעמו לוועדה, סירב פינסקי בתוקף לבקשה.

פינסקי נימק את סירובו: "בנושא הזה, אני לא רוצה להתעדכן על ידי שליח. אני אישית מעוניין לשבת בוועדה ולסייע בגיבוש פתרונות". יפה שכר שיחה נאה, כעת לא נותר אלא להמתין ולראות האם יהא גם מעש בצידה. בסופו של יום, מאחורי כל הכוונות הטובות, ישנם ילדים חרדים שפעם אחר פעם, נופלים בין הכיסאות. כשמדובר בילדי החינוך המיוחד, הנפילה, כואבת שבעתיים.

רוסי ותימני בקונטרול

לא למחמאה הזאת ציפו השרים שאירחו את יו"ר הסוכנות בישיבת הממשלה. נתן שרנסקי שהגיע לישיבת הממשלה לציון עשרים שנות עלייה רוסית חילונית, בחר לשבח דווקא את השר התימני החרדי: "אני חייב לציין לשבח את השר משולם נהרי מש"ס, שעושה מאמצים לסייע ליהודי רוסיה", פתח שרנסקי בדברי שבח וגמר את ההלל.

לו התרצה שרנסקי, היה נהרי גורר אותו לסיבוב הופעות גם בכנסת, בעיקר בוועדת הכספים. תשמענה ותצלנה אוזניו של גפני. מאחורי הקלעים, מסתבר, נוצרה לה ידידות חדשה בין השר התימני למיתוס העלייה הרוסית. שרנסקי עצמו, הגיע לאחר בחירתו, מספר פעמים, ללשכתו של נהרי. איחוד גלויות.

השר התימני, שאוהב לעטוף את שומעיו בדברי תורה ארוכים מני ים והיו"ר הרוסי בעל הלשון הכבדה, חובב התיאוריות במדעי המדינה (תשאלו את ג'ורג' בוש), יכולים לנהל שעות של דיונים פוריים בעניינים שברוח. אבל לא זו הסיבה שבשלה נועדים השניים, לא בגין כך מצא לנכון שרנסקי לשבח דווקא את נהרי בישיבת הממשלה.

למי שהספיק לשכוח, היה זה נהרי שברגע האחרון הצליח להפיח רוח חיים בתוכנית 'חפציבה'. לא חברת הבנייה הגשמית, אלא מפעל הבינוי הרוחני. המדובר בפרויקט הקניית ערכים לתלמידים יהודיים ברוסיה שמשרד החינוך החליט על הפסקת מימונו. נהרי נלחם (ולא רק בגלל שמדובר היה בגדעון סער), וברגע האחרון הצליח להחזיר את הפרויקט למסגרת תקציב המשרד.

כשהגיע שרנסקי לכס יו"ר הסוכנות, הוא גילה שפעילותו של נהרי בכל הנוגע לסיוע ליהודי מדינות חבר העמים, אינה מתחילה ונגמרת רק בפעולה החד-פעמית הזאת. בישיבת הממשלה, ניצל היו"ר הטרי את ההזדמנות לגולל זאת בפני כל שרי הממשלה.

ראש הממשלה שמע ולא הסתיר את חיוכו. בבחירות 99, כאשר שרנסקי התייצב לצידו של ברק והביא להפלת נתניהו, רצה ישראל בעלייה לבחירות עם סיסמת 'ש"ס קונטרול? נאש קונטרול!'. שרנסקי סימן אז כמטרה אישית, את הוצאת משרד הפנים מידי ש"ס והעברתו לידי ישראל בעלייה. ביבי נזכר וברוח חודש הרחמים והסליחות, הסיק את המסקנה המתבקשת: "הגיעו ימים טובים. גם ש"ס קונטרול וגם נאש קונטרול".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!